טעם איסור נישואין במועד
מתני' מו"ק דף ח: ז"ל אין נושאין נשים במועד ולא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמים מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר גרושתו מותר, ובגמ' נאמרו כמה טעמים מדוע אין נושאין נשים במועד לפי ר"י אמר שמואל הטעם לפי שאין מערבים שמחה בשמחה ופירש רש"י כלומר דבעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה. והתוס' כתבו דהוא כעין הטעם שאין עושים חבילות חבילות דבעינן שיהא ליבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה, וכן שמחה בשמחה יהיה ליבו פנוי בשמחה, ורבה בר ר"ה אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וילפינן מקרא ושמחת בחגך ולא באשתך. עולא אמר מפני הטורח ופירש רש"י שטורח לצורך הנישואין וטירחה אסורה במועד. ר"י נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה, ופירש רש"י דאי שרי נישואין ביו"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנישואין.
בדברי הרמב"ם
והנה הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ז הל"ז כתב וז"ל: ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין, אבל מחזיר הוא את גרושתו ומארסין נשים במועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג. עכ"ל. וכתב המ"מ שהרמב"ם כתב את טעם רב הונא משום שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו דאמרו שם דרב נמי ס"ל הכי ולכן כתב הרמב"ם טעם זה.
והקשה הלח"מ על דברי המ"מ והרי בהמשך ההלכה כתב הרמב"ם את הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה, ותירץ דהיינו הך הטעם שלא יערב הוא משום שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו, ואין הלשון מדוקדק, אבל תמה בזה שהרמב"ם בפ"י מהל' אישות הי"ד כתב דאין נושאין נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנא' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם זאת והיינו כר"י אמר שמואל שהטעם הוא שאין מערבין שמחה בשמחה ולפי המ"מ בהל' יו"ט פסק הרמב"ם כטעמא דרב שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו, וא"כ דברי הרמב"ם סתרי אהדדי.
עוד הקשה הלח"מ דהנה רש"י על הרי"ף כתב דיש נפק"מ בין שני הטעמים דלפי הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה אסור לערב כל שמחה שהיא דילפינן משלמה המלך שלא רצה לערב שמחת חנוכת הבית עם שמחת הרגל, אבל לפי הטעם שלא יניח שמחת הרגל אין האיסור רק בשמחת אשתו דמתוך שחביבה עליו מניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אבל שאר שמחות מותר, והיינו דרב דיליף לה מושמחת בחגך ולא באשתך שהאיסור רק בשמחת אשתו אבל שאר שמחות שרי ומוכרח שיש נ"מ ביניהם דאם אין חילוק ביניהם מדוע הגמ' צריכה ללמוד שאין מערבין שמחה בשמחה משלמה המלך הוה ליה למילף מושמחת בחגיך.
ועל כן כתב הלח"מ דודאי הרמב"ם פסק כמ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה, מ"מ מאן דאמר דאין מערבין שמחה בשמחה לא פליג על מ"ד שמא יניח שמחת הרגל אלא מוסיף עליו דאפילו שאר שמחות אסור ולכן לא לא חש הרמב"ם לכתוב טעם זה כי הוא מוסכם, ועיין שם עוד מה שכתב בזה, ותירוצו דחוק וכמו שכתב בסוף דבריו: וכל זה איננו שוה לי דאם אין מערבין כולל יותר מהטעם שמא יניח שמחת הרגל לשם מה כתב הרמב"ם טעם זה.
בדברי הרא"ש
והנה הרא"ש מו"ק סי' ט"ו כתב הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה וכן את הטעם שמא יניח את שמחת הרגל והיינו דרב ושמחת בחגך ולא באשתך, ובסוף דבריו הביא את דברי הגמ' לקמן מנין שאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ויעש שלמה את החג ז' ימים ושבעת ימים י"ד יום וכל דברי הרא"ש הם דברי הרי"ף. ודייק הקרבן נתנאל דמלשון זה משמע דס"ל להרא"ש כמ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה, אבל תוס' ד"ה מפני כתבו לתרץ מדוע מותר לעשות פדיון הבן שלא בזמנו הרי איו מערבין שמחה בשמחה ותירצו דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה פ"ק בחגך ולא באשתך דגזירת הכתוב הוא שאין לשמוח אלא בשמחת החג ולא באשתו אבל אין איסור לערב שמחה בשמחה, ויש נ"מ בין הנך תרי טעמי אם נישואין בלא סעודה אסור למ"ד בחגך ולא באשתך אסור ולמ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה אינו אסור אלא בנישואין וסעודה, ולקמן מייתי הרא"ש בריתא דאפילו נישואין בלא סעודה אסור וא"כ דברי הרא"ש נראין כסותרים זה את זה, וי"ל דס"ל להרא"ש דהך מ"ד בחגך ולא באשתך ס"ל נמי דאין מערבין שמחה בשמחה דילפינן מקרא דשלמה אלא דמדרשא דבחגיך יליף שנישואין בלא סעודה נמי אסור ודלא כתוס' דהכא שכתבו דקימ"ל כרב אשי ורב אשי לא ס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה, וכ"כ הפר"ח דאף לרב אשי אין לעשות שמחת פורים בשבת משום שאין מערבין שמחה בשמחה.
ביאור דברי התוס' בכתובות שהתירו נישואין בלא סעודה
והנה הגמ' בכתובות (מ"ז א') הוכיחה מסברא שמעשה ידיה של נערה לאביה דאי ס"ד מעשה ידיה שלה היכי מסר לה לחופה הא קמבטל לה ממעשה ידיה, ופריך ר"א אמאי אימא מסר לה בשבתות ויו"ט דלא מבטל לה ממעשה ידיה, ומסקנת הגמ' שיש פסוק לנערה שמעשה ידיה לאביה, והקשו התוס' היכי מסר לה ביו"ט הרי אין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמר בחגיגה דהוי דאוריתא ויליף מושמחת בחגך, ותירצו התוס' דאיירי שעה אחת לפני יו"ט שהוא כיו"ט לענין מלאכה דתוספת דאורייתא ובטילה באותה שעה ממלאכה, א"נ כשמסרה האב לשלוחי הבעל או דאיירי בנישואין בלא סעודה דאין כ"כ שמחה בזה. והקשה המהרש"ל הא תניא להדיא בפרק אלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין, ותירץ שתוס' יבארו את הברייתא שעם אירוסין לא כונסין אבל לכנוס בלא אירוסין שרי. אבל הקרב"נ תירץ לפי שיטתו דהברייתא אזלא כמ"ד דיליף לה מושמחת בחגך ולכן אסור לכנוס בלא סעודה אבל למ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה אין איסור בנישואין בלא סעודה והגמ' בכתובות פריך למ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה.
אמנם ציין הקרב"נ למג"א בסימן תקמ"ו סק"א שכתב להיפך שמ"ד בחגך ולא באשתך סובר שהאיסור הוא עם סעודה ואילו למ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה יש איסור גם בנישואין לבד וכל קושית הגמ' הוא לרב דיליף מושמחת בחגך ולדידה אין איסור בנישואין לבד וכן משמע במהרש"א בכתובות שם.
ביאור הרביד הזהב בד' הרמב"ם
והנה בחידושי רביד הזהב בסמן תקמ"ו ס"א בטעמא דאין נשים במועד כתב וז"ל: נאמרו כמה טעמים בזה והרמב"ם בפ"ז הט"ז כתב תחילה את הטעם שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו ולגבי איסור סעודת אירוסין כתב שלא יערב שמחה בשמחה, ונראה לתת טעם למה שבחר לכל אחד טעם אחר דגבי נישואין אפשר להניח שמחת החג ולעסוק בשמחת אשתו משא"כ גבי סעודת אירוסין שאין כאן אלא עירוב דאפשר לקיים שניהם, עכ"ל, וצריך לומר שפירש הרביד הזהב בשיטת הרמב"ם כביאור הקרב"נ בדעת הרא"ש דמ"ד שלא יניח שמחת הרגל מודה לטעמם דאין מערבין שמחה בשמחה, אלא דטעמא דהוצרך לדרשא דשמחת בחגיך היינו לנישואין בלא סעודה, והאיסור לשמוח בשמחה אחרת שאינה קשורה לחג שיש חשש שיניח שמחת הרגל ויעסוק רק בשמחה ההיא ושמחת החג משתכח ע"י שמחת החופה, ואילו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה היינו אף באופן שאין שמחת נישואין כגון מחזיר גרושתו או סעודת אירוסין דמ"מ אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה, ובזה שיך עירוב שעושה סעודה אחת ששייכת גם לחג וגם לנישואין ורוצה לצאת במעשה אחד לשניהם, וכמו דיליף לה משלמה שעשה חנוכת הבית ז' ימים והחג ז' ימים, וזה הביאור ברמב"ם שכתב בתחילה טעם מ"ד שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו דזה איירי בנישואין לבד, ואח"כ הרמב"ם בא לומר שיש איסור גם בסעודת אירוסין ונישואין במועד דאין מערבין שמחה בשמחה.
ובדרך זו של הרביד הזהב מתיישבת שיטת הרמב"ם ממה שהקשה הלח"מ, דבאמת אין מחלוקת בין הטעמים אלא כל אחד מוסיף על השני, ולכן כתב הרמב"ם את שניהם.
ועל דרך זה תתיישב נמי שיטת המ"מ בדעת הרמב"ם שפסק כרב, דהמ"מ מפרש שבמה שחידש רב שיש בנישואין בלא סעודה איסור משום ושמחת בחגיך ולא באשתך, בזה נחלק שמואל שאין לאסור בלא סעודה, אבל רב מודה לטעם שאין מערבין שמחה בשמחה היכא דאיכא סעודה, ולכן כתב המ"מ שהרמב"ם פסק כרב.
דברי הבית מאיר
ועי' בבית מאיר אה"ע סימן ס"ב שדן שם במה שכתב הרמב"ם שמותר לישא נשים רבות כאחת, וכתב המגיד משנה שיש סמך לזה מפ"ק דמו"ק, וכתב הבית מאיר שלכאורה כוונתו מדקתני אין נושאין נשים במועד ומשמע דוקא במועד, אבל בחול שפיר דמי אפילו נשים רבות כאחת, אבל אין זה ראיה ברורה שאפשר לומר שהמשנה מדברת על נשים דעלמא ולא לשאת הרבה נשים כאחת, ולכן כתב שכוונת המ"מ שיש סמך מהגמ' היינו דלפי הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה בנישואין לבד א"כ יש לאסור לשאת נשים רבות כאחת מהך טעמא גופא דאין מערבין שמחה בשמחה, וכתב הבית מאיר דלהכי דקדק הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט וכתב דאין נושאין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין ומארסין במועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין שלא יערב שמחה בשמחה הרי דנקיט על נישואין טעם בפני עצמו ועל הסעודה טעם בפני עצמו וסובר דאידך אמוראי אף דמודו לדינא דאין מערבין כדמשמע בסוגיא דילפינן משלמה והירושלמי יליף ממלא שבע זאת, רצו לפרש את המשנה דאסרה את הנישואין אף בלא סעודה דסברי דלא שייך אין מערבין אלא בסעודה דומיא דשלמה, אבל בנישואין בלחוד לא שייך כי אידך טעמי, וממילא נמצא דלא שייך טעם זה בנושא נשים רבות כיון שחייב לעשות סעודה לכל אחת ואחת, ואין כאן עירוב שמחה בשמחה.
ודברי הבית מאיר הם כדברי הרביד הזהב בשיטת הרמב"ם דטעמא דושמחת בחגיך היינו לאסור נישואין בלא סעודה, וטעמא דאין מערבין היינו בסעודה דוקא.
בדעת מרן בב"י ובשו"ע ובדברי השתילי זיתים בזה
והנה השו"ע בסימן תקמ"ו ס"א כתב: אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מיבמין, ומותר לארס, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין, ועל מש"כ השו"ע ובלבד שלא עשה סעודת אירוסין כתב רבינו השתילי זיתים (סק"ב): שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג (רמב"ם) שאין עושין המצות חבילות חבילות דבעינן שיהא ליבו פנוי למצוה אחת. ע"כ. ונראה שדקדק רבינו לציין את הרמב"ם על הא דאין עושין סעודת אירוסין, דאזיל לשיטתו ברביד הזהב שטעם אין מערבין אין צריך לו אלא בסעודה בלא נישואין, אבל בנישואין לבד בלא סעודה טעם אחר הוא, שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת הנישואין.
אלא דיעויין בבית מאיר באה"ע שם שאחר שביאר דברי הרמב"ם הנ"ל כתב שכ"ז אתי שפיר לשיטת הרמב"ם, אבל הב"י לא ס"ל הכי שהב"י הביא בסימן תקמ"ו את תשובת הרשב"א וז"ל: שאלת הא דאמרינן אין נושאים נשים במועד ומותר לישא בערב הרגל משום דעיקר שמחה חד יומא או דוקא אכלו בסעודה ראשונה מסעודת הנישואין ערב הרגל משום דאין שמחה אלא במקום סעודה או אפילו לא אכלו אלא בנישואין בלבד, תשובה נראין הדברים בין עשה הסעודה ובין לא עשה הסעודה שעיקר השמחה הן הנישואין ואין מערבין אותה השמחה עם שמחת הרגל אבל הסעודה טפילה לעיקר השמחה וזהו שאין עיקר השמחה יום אחד שהוא תחילת הנישואין ואע"פ ששמחין בסעודת נישואין כל ז'. ע"כ. ובסוף דבריו הכריע הב"י כהרשב"א לקולא שאם נשא ערב הרגל מותר לעשות סעודת נישואין ברגל דכיון דמדרבנן הוא נקטינן לקולא, והנה מבואר בדברי הרשב"א דדין אין מערבין שמחה נאמר גם על הנישואין עצמן בלא סעודה, וא"כ מטעם זה יש לאסור ב' נשים כאחת דהו"ל עירוב שמחה בשמחה. עכ"ד הבית מאיר.
ומשמע אם כן שדעת הב"י שטעם דאין מערבין שמחה בשמחה שייך אף בנישואין בלא סעודה, וזה שלא כדברי השתילי זיתים שהשוה דעת מרן לד' הרמב"ם שאין שייך טעם אין מערבין אלא בסעודה.
והגם שהשוה הבית יוסף ד' הרמב"ם עם הרשב"א וכתב דאף הרמב"ם מודה בנושא אשה ערב הרגל שמותר לעשות הסעודה במועד, ולא אסר אלא במחזיר גרושתו או במארס שהנישואין והאירוסין ברגל, מכל מקום במה שכתב הרשב"א שיש בנישואין לבד עירוב שמחה בשמחה לכאו' אין הרמב"ם מודה לו ולכן הוצרך לטעם דושמחת בחגיך ולא באשתיך.
ויש לומר שסובר רבינו דהגם שהרשב"א סובר כן, מכל מקום אין הכרח לומר כן בדעת מרן, דשפיר י"ל שכיון שהעלה לשון רמב"ם פוסק כסברת הרמב"ם דלא שייך אין מערבין אלא בסעודה, ומכל מקום בסעודה לחוד בלא נישואין או אירוסין, לא שייך, ומותר, והרשב"א הוצרך בזה לפי דרכו.
ביאור מה שהביא הרמב"ם הלימוד ממלא שבוע זאת ולא הביא הלימוד משלמה
והנה הרמב"ם הביא בפ"י מהל' אישות הט"ז דאין מערבין שמחה בשמחה וילפינן מלבן שאמר ליעקב מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת, ולימוד זה הוא מהירושלמי כמובא בתוס' (ח' ב' ד"ה לפי), ולא הביא את הלימוד שנאמר בגמ' במו"ק משלמה המלך, ויתכן לומר דהנה התוס' כתבו דאין לאסור מילה בחוה"מ משום שאין בה שמחה כ"כ משום שיש בה צערא דינוקא, ועוד שמילה זהו זמנו ומצוה דזמנה במועד אין בזה משום עירוב שמחה בשמחה אבל פדיון הבן שלא בזמנו איך עושים במועד, ותירצו התוס' שקימ"ל כרב אשי דילפינן מקרא של ושמחת בחגך ולית ליה את האיסור של עירוב שמחה בשמחה א"נ דלא פליגי שלמ"ד אין מערבין כל האיסור הוא רק בנישואין ולא בשאר שמחות .
ועפי"ז י"ל שרצה הרמב"ם להשמיענו שרק בשמחת נישואין יש את האיסור, אבל בשאר שמחות לא, כשיטת התוס', ולכן הביא הלימוד ממלא שבוע זאת האמור בשמחת נישואין, ומה דילפינן בגמ' משלמה היינו משום שבזמנו שהיה חנוכת הבית שמחה גדולה וחשיב כשמחת נישואין, אבל לדורות אין לנו שמחה גדולה כזו, ואם היה מביא הלימוד משלמה היה מקום לטעות שאף בשאר שמחות נוהג דין זה, ועל כן הביא הלימוד ממלא שבוע זאת ללמדנו שכל האיסור הוא בנישואין ולא בשאר שמחות.
כתיבת תגובה