בגדר עניית הללויה בקירוי ההלל
א. גרסינן בסוכה פ' לולב הגזול ל"ח ב' אמר רבא הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה הוא אומר הללו עבדי ה' והן אומרין הללויה מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים אתמר נמי אמר רב חנן בר רבא מצוה לענות ראשי פרקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן אומרים אנא ה' הצליחה נא מכאן שאם בא לכפול כופל הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה.
ופי' רש"י הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' – וברוך הבא סומכין עליו, ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא, וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות.
*
דקדוק הפעולת צדיק ברש"י
ב. והנה מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' ר"מ כתב להקשות למה הוצרך למילף שומע כעונה מברוך הבא לילף ליה מהא דהוא אומר הללו עבדי ה' והן אומרים הללויה דממה שאינו עונה אחר המקרא מה שהוא אומר ש"מ דשומע כעונה. וכתב לתרץ זה במה שפי' רש"י בהא דאמרינן הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' וז"ל: ובברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא עכ"ל. ותחלה איכא לאקשויי מה חידש רש"י באמרו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה הלא מפורש הוא היטב בל' הגמ', אמנם רש"י קשיא ליה הקושיה דלעיל אמאי לא יליף דשומע כעונה מהוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה, לזה קאמר ואין עונין וכו' ולא הללויה דאלו היו עונין הללויה אחר ברוך הבא לא הוה מצינן למילף שומע כעונה כי היכי דלא מצינן למילף משאר קריאת ההלל כיון דעונין הללויה, דעניית הללויה עולה במקום קריאת התיבות דהכי מצות קריאת ההלל, וא"כ אמירת הללויה אחר כל דיבור הוי כאמירת כל דיבור וא"כ ליכא לאקשויי מינה. ע"כ.
*
האם יש ללמוד מדברי מהרי"ץ דלא בעינן שמיעה לעונה הללויה
ג. והנה על סמך יסודו זה של מהרי"ץ יש מתלמדים הסבורים שכבר אין צורך לשמוע תיבות ההלל מפי המקרא ודי בכך שעונה הללויה, עד שכתב אחד מהם שדברי מהרי"ץ הללו באו כביכול כנגד דברי רבו רבינו מהרד"ם ברביד הזהב סי' י"א בטעם שני לביטול מנהג הקירוי וז"ל קדשו: שניה, שהיושבים בב"ה אינם משגיחים על קריאת הש"צ לשמוע מהו אומר, דאז קרינן בהו שומע כקורא, רק עונים הללויה בסרכא דלישנא לבד, ואם יש מי שרוצה לדקדק בשמיעה על הרוב שהש"צ רץ בריצה אחר ריצה או ממיעוט השגחה או מיראת קפידת אנשים מהקהל באמרם שמטריח על הצבור אם ימתין עד סיומם לתיבת הללויה, והרי נמצאו קרחים מכאן ומכאן, לא הם קראוהו לעצמם ולא הש"צ הוציאם, והפקחים שבהם קורים לעצמם ויושבים עד שישלים ש"צ קריאתו ונמצא הש"צ קורא לעצמו ולא הוציא אדם. ע"כ.
ומפורש בדברי רבינו מהרד"ם דבעינן שמיעה לכל התיבות כדי שתהא שמיעתו חשובה כקריאה, ולפי דברי הפעו"צ ברש"י סברו לומר דסגי במה שעונה הללויה וא"צ לשמוע כל תיבה מפיו של הש"צ, עד שכבר שמעתי על אחד חכם בעיניו תועה מדרך השכל שכבר אוחז ספר בידו בשעת ההלל ואין מטה אזנו לקריאת הש"צ באמרו שא"צ כלל לשמוע קריאת הש"צ כיון ששפתותיו דובבות הללויה על כל פסקא. והנה אין חדש תחת השמש כי מזלזלים אלו בשמיעת ההלל כבר היו בזמן רבינו ועליהם צווח רבינו בתשובתו בטעמו השלישי וז"ל: שלישית אף שהשליח ציבור קורא כהוגן, מ"מ יש עוד קלקולים שהרבה מהשומעים מזלזלים בקריאה, יש מהם מספרים זה עם זה וצוחקים זה לזה, ויש מחפשים בספר אחר איזה ענין, שסגולת ההלל להזכיר הנשכחות עד שבין כך ובין כך אומר ש"צ ברכה אחרונה ואין בידם כלום. ע"כ.
ולהלן נוכיח בעזה"י בראיות ברורות שמתלמדים ומתחכמים אלו אין להם על מה שיסמוכו, ואף מהרי"ץ לא עלתה על לבו לומר שא"צ שמיעת התיבות מן הש"צ כדי שתהא שמיעתו חשובה כקריאה ולהצטרף עם עניית הללויה.
*
בדברי רש"י והריטב"א ופסקי ריא"ז מפורש דבעינן שמיעה וכ"ה בירושלמי
ד. וראשונה יש להביא מה שמפורש בדברי רש"י גופיה דבעינן שמיעה מן הש"צ מלבד עניית הללויה, וז"ל בד"ה מנהגא דהלילא לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת. ע"כ. הרי מפורש ברש"י דלא סגי בהא דאחרים עונין מקצת אלא בעינן ד'אחרים שומעין'.
וכן מפורש בדברי הריטב"א בסוגיין כמה פעמים וז"ל הריטב"א מכאן שמצוה לענות פי' זה נהגו להיות סימן שהיוצא ע"י גדול עונה אחריו בתחלת זה הפרק הללויה ואינו סומך על השמיעה בלבד כדרך שסומך בשאר. ע"כ. הרי דהללויה בא כתוספת על השמיעה ולא במקום השמיעה. וכ"כ עוד הריטב"א סוד"ה הוא אומר וז"ל ומדנקט לשון מצוה בראשי פרקים ובראש הללויה ולא נקיט הכי באידך אשמועינן דאע"ג דבאמצע הפרק שומע כעונה אע"פ שלא ענה דבראשי פרקים מיהת מצוה לענותו שלא יפטור עצמו בשמיעה. ע"כ.
וכן יש לדקדק מדברי פסקי ריא"ז דבעינן שמיעה שכתב בזה"ל היה שומע מן הגדול אינו צריך לענות מה שהוא אומר [אלא] על כל דבור ודיבור שזה [קורא] השומע עונה אחריו הללויה. ע"כ. הרי שדקדק והוסיף על לשון המשנה היה 'שומע' מן הגדול, 'השומע' עונה אחריו.
וכן מוכח מהמשך דברי הריא"ז וז"ל שתק מתחלה ועד סוף ולא ענה אחריו כלום יצא, הואיל ונתכוין לשמוע מן הגדול הקורא, ששומע כעונה, אלא שמצוה מן המובחר לענות, שנ' ברוב עם הדרת מלך, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה. ע"כ.
ומבואר דבאותו גוונא דעונה הללויה וזהו מצוה מן המובחר היכא דלא ענה הואיל ונתכוין לשמוע מגדול הקורא יצא, ועל כן הוקשה לו כיון דשומע כעונה למה לי ענייה כלל, ותי' דלמצוה מן המובחר ענייה בעינן, ומדלא תי' דענייה איצטריך היכא דלא נתכוין לשמוע מן הקורא, אלמא דתרוייהו בחדא גוונא הוא אלא דבעונה ממש איכא מצוה מן המובחר.
וכן מתבאר בהדיא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ח דענה ולא שמע לא יצא, ומוכח שם דקאי נמי על עניית הללויה, א"כ מבואר דכל שענה ולא שמע לא יצא.
והדבר מפורש גם בהמשך תשובת הפעו"צ גופיה שכתב בזה"ל וא"כ א"צ לגרוס עם הש"צ בלחש כל דיבור מההלל רק לשמוע ולהטות אוזן לבד וזהו הלילו לשמוע שריקו"ת הדרי"ם. ע"כ. הרי מפורש בדבריו שצריך לשמוע ולהטות אוזן לקריאת הש"צ ושלא כדברי אלו שלא פקחו עיניהם לראות דבריו לאשורם.
*
יבואר שאין מחלוקת בין רש"י להריטב"א
ה. וראיתי בגליון אור ישראל (ו') שרצה לחדש מחלוקת בין הריטב"א ורש"י אם צריך לדין שומע כעונה בעניית הללויה, ועפי"ז כתב דנחלקו נמי לשיטתייהו אי מהני עניית הללויה לבקי, דלרש"י דא"צ לדין שומע כעונה וחשיב כאילו אמר בפיו מש"ה ס"ל דמהני אף לבקי ולהריטב"א כיון דאינו אלא דין שומע כעונה אינו יוצא הבקי כשם שאינו יוצא בתפלה.
ברם מדברי המאירי יש להוכיח דלא תליא הא בהא שהביא דברי רש"י שמהם דקדק מהרי"ץ דיוקו הנ"ל, ואח"כ כתב דמ"מ י"מ שהבקיאים אין סומכין על המקרא אלא שאף הבקיאים אהר שקראו אותו לעצמם היו נוהגים כן עם שליח צבור. ע"כ. הרי מפורש דאע"ג דס"ל כרש"י דעניית הללויה עדיפא משומע כעונה אפ"ה שפיר י"ל דאין יוצא אלא שאינו בקי, וביאור הדברים הוא כדהוכחנו לעיל דאף אי נימא דענייה משוי ליה כאילו הוציא מפיו אין זה אלא בצירוף עם שמיעתו כל תיבה מהש"צ דעי"ז חשוב כקורא.
וגם עיקר המחלוקת שעשה בין רש"י להריטב"א לא ידעתי מקום לזה, דמה שמפורש בריטב"א דבעינן נמי שמיעה הנה הדברים כבר מפורשים ברש"י כנ"ל ומה יש בדברי הריטב"א יותר מדברי רש"י, ומה שהביא ממש"כ הריטב"א דבאמצע הפרק שומע כעונה לא סיים המשך דברי הריטב"א דאיירי בשומע ולא ענה דבזה הוא דין שומע כעונה לכו"ע, ועל כן נראה דאין מחלוקת בפרט זה בין רש"י להריטב"א, ואין מחלוקתם אלא בדין הבקי אם יוצא בעניית הללויה ואין זה תלוי כלל אם צריך לדין שומע כעונה, וכנ"ל מדברי המאירי.
*
אם עניית הללויה חשובה כעניית אמן
ו. והנה על דרך הבנת מהרי"ץ בדברי רש"י דבעונה הללויה חשיב כמוציא הדברים בפיו ראיתי למהר"ם שיק במה שנדפס בס' החתם סופר ובית מדרשו עמ' קע"ה שכתב דעניית הללויה דמיא לעניית אמן ועל כן כתב דמהני לצאת אפי' אינו מבין, וז"ל אפילו לפימ"ש בסי' קצ"ג דאם אינו מבין אין אחר יכול להוציאו מ"מ בברכה אם אומר אמן כמוציא מפיו דמי ונראה דאפשר דגם אם אומר הללויה הוי כמו אמן וכן כתב הרמב"ם בפ"ב משבועות דכל לשון קבלת דברים וז"ל שם בפ"ב ה"א ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחוייב אני וכו' עיי"ש, א"כ ה"נ נראה דהללויה הוי כמו אמן וכמוציא מפיו ולכך בסיפא דאם היה גדול מקרה אותו שפיר אמרינן דעונה הללויה וכה"ג אפילו אינו מבין יוכל להוציאו אבל אם אינו יכול לומר אפילו הללויה אפילו גדול אינו יכול להוציאו לכל הפחות לדעתי צריך שיבין הללויה שרוצה להלל השי"ת אבל אם אינו מבין צריך לענות אחריו. ע"כ. [ועי' בשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סי' נ"א שחידש על דרך זה דאף ב"ה וב"ש הרי זה כעניית אמן]. וליסוד זה דעניית הללויה חשיב כעניית אמן, כוונו עוד רבים אחריו ובהם בס' משנת יעב"ץ פסח סי' כ'.
ובמה שנקט דגבי עניית אמן יוצא ידי חובה אף כשאינו מבין הנה כן כתבו כבר הפמ"ג סי' קצ"ג א"א סק"ד, והגר"א בס' אמרי נועם ברכות מ"ה ב', וקדם להם ביסוד זה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תכ"ה (תתס"ז).
והנה עי' בלשון הרשב"א ברכות מ"ב ב' שכתב בתוך דבריו: תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, ולא עוד אלא ששומע כעונה, ע"כ. וכן מבואר בתשובותיו וז"ל: ודוקא למי שהוא בקי אינו מוציא בברכת המזון אבל למי שאינו בקי מוציא וכדאמרינן חכם מברך ובור יוצא. וכל שכן בעונה אמן שהאומר אמן כמוציא ברכה מפיו דמי. ע"כ.
ומבואר דעונה אמן עדיף על שומע כעונה, וטעמא משום דעונה אמן הרי זה כמברך ואיכא מ"ד דגדול מן המברך, עי' ברכות נ"ג ב', וא"כ יש מקום לדון אם בעניית אמן בעינן שמיעת התיבות או דסגי בעניית אמן, ולדרך מהר"ם שי"ק יש מקום לפי"ז לומר כן גם בעניית הללויה.
*
בעונה אמן אי בעינן שמיעת הברכה
ז. והנה בברכות נ"ג ב' למימרא דישראל אף על גב דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב בשלא אכל עמהן וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן, ופי' רש"י היכי נפיק – קא סלקא דעתך באחד מן המסובין עסקינן במתניתין. ע"כ. ומבואר דאחד מן המסובין שצריך לצאת בברכתו אינו יוצא אלא בשמע כל הברכה, וכן פירשו שם להדיא בספר המכתם וז"ל וזה כלל גדול לכל ברכה שהוא חייב ורוצה לצאת בברכת חבירו צריך שישמע אותה כולה. וכ"כ בספר השלמה שם וז"ל אבל אכל אינו יוצא באמן אא"כ שמע כל הברכה. ע"כ. וכ"כ ראבי"ה סי' קנ"ט דכי אכל לא נפיק בעניית אמן בלא שמיעה. וכ"ה בראבי"ה סי' קמ"ג.
וכן שנינו בברכות נ"ג א' תנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו וכו' אלא בית שמאי מאי טעמא קסברי מפני בטול בית המדרש ופי' רש"י מפני בטול בית המדרש – שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן. ע"כ. מפורש בדברי רש"י דבעינן שישמעו ויענו אמן ולא סגי בלא שמיעה.
וכן איתא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ח ומגילה פ"א ה"ט שמע ולא ענה יצא ענה ולא שמע לא יצא.
ואמנם מצינו שיטות בראשונים דס"ל שיוצאין יד"ח בעניית אמן אף בלא שמע כל הברכה, דהנה בברכות מ"ז א' הביאו ספר המכתם וחי' הרשב"ץ והמאירי קושיית הראב"ד מדברי הירושלמי דמשמע שאם שמע סוף הברכה יצא, ובגמ' נ"ג ב' מבואר שצריך שישמע כל הברכה, ותי' הראב"ד שיש לחלק בין ש"צ לאדם אחר דש"צ דעתיה אכולי עלמא וכולי עלמא דעתייהו עליה, וכששומע ברכה ממנו אפי' בסוף ברכה לבד יצא, אבל בשומע מיחיד אם לא ישמענו בכל הברכה הוא שרוצה שלא יצא.
ועי' ב"י סי' קכ"ד שנקט בד' רש"י ותוס' דיוצא יד"ח בעונה אמן אע"פ שלא שמע הברכה, ועי' בפר"ח שם שהשיגו ובמאמ"ר ס"ק י"א וס' לשון לימודים או"ח סי' נ"ה,
ובשיטת תר"י ברכות (ל"ה א' מדפ"ה) בדין אמן יתומה משמע דלחד תירוצא נפיק יד"ח בעניית אמן בלא שמיעה, וכמש"כ במאמ"ר שם, אך הפמ"ג קכ"ד משב"ז סק"ד פי' דלא איירי לענין לצאת יד"ח הברכה כי אם ידי עניית אמן.
מכל מקום להלכה נקטינן דלא מהני עניית אמן בלא שמיעה, שכן כתב הרמב"ם בהל' ברכות פ"א הי"א כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה, היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו. ע"כ.
וכתב הכס"מ שם ואע"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא. ע"כ. ובאמת שכדברי הכס"מ בד' הרמב"ם מוכח מלשון הרמב"ם עד שיענה או שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה והרי הרמב"ם איירי בעונה אמן ואפ"ה הצריך שישמע, ומוכח דאף בעונה אמן בעינן שמיעה.
ועי' תשובות הרמב"ם (בלאו סי' קפ"ד והוא בפאר הדור סי' ק"א ובלפסיא סי' צ"ח) וז"ל ומה שאמר הדרתו בפרק הראשון מברכות כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואף על פי שלא ענה אמן ונאמר וכל האומר אמן אחרי המברך, הרי הוא כמברך האם זה אם שמע ונתכוון או ששמע לבד בלא כוונה, והשיב הרמב"ם ועונה אמן או שומע צריך בהכרח כוונה, ואז יצא ידי חובתו. ע"כ. ומבואר דבעינן שמיעה וכונה.
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ד מברכות ה"ט שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין. ע"כ. הרי דבעי שומעין ועונין אמן ולא סגי בעניית אמן בלא שמיעה.
וכן מתבאר מדברי הטור או"ח סי' נ"ט שהביא תשובת הרא"ש וז"ל כתב א"א ז"ל בתשובה ברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"צ בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"צ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתא אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן ע"כ. נראה מדבריו בהדיא דאף באופן שעונה אמן צריך לכוין דעתו לשמוע הברכה ואם פונה לדברים אחרים לא יצא, ולכן לא סגי בעניית אמן אלא הצריך שיאמר בפיו עם הש"צ. וכ"כ בקרית ספר פ"א מברכות.
ולהלכה הדבר מפורש בשו"ע או"ח סי' רי"ג ס"ג: אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפי' יענה אמן, אא"כ ששמעו מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו. ע"כ. [ועי' גם בסי' קכ"ד ס"ח ובבה"ל שם]. והדבר מוסכם מכל הפוסקים, וא"כ כ"ש לענין עניית הללויה דבעינן שמיעת כל התיבות.
*
בדברי הב"י סי' מ"ו דיוצא יד"ח ברכה בעניית אמן בלא שמיעה
ח. ומה שמבואר בבית יוסף סי' מ"ו שכתב וז"ל וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז מהלכות תפלה (אות פ) בשם רא"ם (יראים סי' רנה) דברכות שמברכין הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולין לשומעיהן לחשבון וכן כתב הרא"ש בסוף פרק הרואה (סי' כד) ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין אחריהם אמן ולי נראה דאפילו אם אומרים אותם בלחש כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים כדאמרינן בפרק החליל (סוכה נא:) שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים שליח צבור הברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונים אמן אף על פי שלא שמעו הברכה דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך. ע"כ. ולכאו' זה סותר להמבואר בסי' קכ"ג שאין יוצאין אלא בשמיעת כל הברכה ולא סגי בעניית אמן, וכבר הקשו כן במג"א סק"ח והפר"ח שם, ועל כרחך צריך לומר דשאני ענין מאה ברכות מדין לצאת ידי חובת הברכה, דבעניית אמן איכא חשיבות ברכה ועולה לו למנין מאה ברכות, אבל לצאת ידי חובת הברכה בעינן שיצא ידי חובה כאילו הוציא בפיו התיבות ולזה לא סגי בעניית אמן.
*
מד' הירושלמי מוכח דעניית הללויה לא הוי כעונה אמן
ט. עוד נראה דאף להסוברים מכח ד' הירושלמי דבענה אמן יצא ידי חובתו אף בלא שמע, הכא גבי עניית הללויה ע"כ לא אלים ענייה דידה כעניית אמן, תדע דהרי שיטת הירושלמי ברכות פ"ג ה"ג ובסוכה פ"ג ה"ט גופיה לפי מה שפירשו בעל המאור (י"ב א' מדפי הרי"ף) דהאב יוצא על ידי בנו היינו בעונה אחריו אמן, וכ"כ הראב"ן סי' קצ"ד בשם הירושלמי, והמאירי ברכות כ' ב', [ואמנם ד' הרמב"ן במלחמות דאף להירושלמי איירי בעונה אחריו מה שהוא אומר].
ומ"מ לשיטת הראשונים הנ"ל יקשה הא דתנן במתני' בסוכה מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין, והא כיון דעונה הללויה למה צריך לענות אחריהן מה שהן אומרים, ועל כרחך דעניית הללויה לא אלימא כעניית אמן שאמרו בו בגמ' שבועות ל"ו א' אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים, ובגמ' ברכות נ"ג ב' רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, אבל עניית הללויה אינה אלא קריאת שבח בעלמא ומש"ה אין מועיל שיחשב כעונה ממש ולכן בזה אף להירושלמי אין מועיל עניית הללויה לשומע מפי מי שאינו בר חיובא.
והדבר מתבאר בהדיא מדברי הירושלמי דז"ל הירושלמי בברכות תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסי בי ר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו תיפתר בעונה אחריהן אמן כיי דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מאירה אבל אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר. ע"כ. וכ"ה בירושלמי סוכה שם.
ופי' בעל החרדים וז"ל וס"ל לירושלמי דהתם דאין ברכה ואי אפשר בעניית אמן לכך יקרא מלה במלה, אבל גבי ברכת המזון השומע ועונה אמן אחר כל ברכה כקורא מלה במלה דמי. ע"כ. הרי מפורש דבהלל לא שייך עניית אמן.
וכיון שכן מבואר דאין ללמוד מדין עניית אמן לעניית הללויה ושלא כד' מהר"ם שי"ק ומשנת יעבץ הנ"ל, ולכן אף אי נימא דבעונה אמן א"צ לשמוע כל הברכה מ"מ בעניית הללויה שפיר י"ל דצריך שמיעה לעיכובא.
*
ההלל שמברכין עליו אינו בתורת שירה גרידא
י. והנה עדיין היה מקום לדחות כל הדברים דלעיל ולחלוק על רבותינו הראשונים שהצריכו שמיעה בצירוף לעניית הללויה, מכח מה שיש שסברו לומר דאין חיוב אמירת התיבות בהלל וכל גדרו הוא שתאמר שירה, ודרך שירה היא על ידי שאחד אומר והעם עונין אחריו הללויה, ולפי"ז אין לנו ללמוד מהא דבעי שמיעה בברכות אע"פ שעונה אמן דשאני התם שמחוייב באמירת הברכה משא"כ הכא לא נתקן החיוב אלא בתורת שירה ותו לא.
אך עיקר סברא זו נסתרת בדברי רבינו האיי גאון שהובאו בהלכות הרי"ץ גיאת הל' הלל וז"ל ואמר רבינו האיי לענין הלל שבלילי פסחים שאין מברכין לפניו כקוראין אלא כמשוררין שירה הן שאחד אומר דבר זה והנשארים עונין אחריו הללויה. ע"כ. הרי מפורש בדברי רבינו האיי שבאופן שאין חיוב אמירת הלל אלא כמשורר שירה אין בו ברכה לפניו, ומינה דכיון דתקנו ברכה בימים שתקנו לגמרו על כרחך דאין זה גדר של שירה אלא חיוב על כל יחיד לאמרו.
וכן מוכח מתוך הסוגיא עצמה דאמרינן הוא אומר ברוך הבא והם אומרין בשם ה' מכאן לשומע כעונה, אוי נימא דאין חיוב קריאה של תיבות ההלל אלא אין כאן אלא אמירת שירה א"כ ליכא ראיה כלל דשומע כעונה, דליכא חיוב אמירת ברוך הבא ע"י הצבור וכל דינם הוא לענות בשם ה' וכדרך עניית הללויה, אלא ע"כ דאיכא חיוב אמירה של כל תיבות ההלל, ומש"ה אף העונה הללויה צריך ע"כ לשמוע תיבות ההלל מפי הש"צ ובלא שמיעה אין יוצא יד"ח.
*
הטעם שהוצרך מהרי"ץ ליסוד שעניית הללויה כמוציא הדבר בפיו
יא. מאחר שהוכחנו דלדינא הדבר ברור דבעינן שישמע תיבות הברכה או ההלל מפי הש"צ השתא יש לבאר א"כ מה הוצרך הפעולת צדיק ליסוד זה דע"י עניית הללויה הרי זה כמוציא הדבר בפיו, ולא שומע כעונה גרידא.
אכן התשובה לזה מבוארת בדברי הפעו"צ גופיה בהמשך דבריו דאחר שהוכיח כן כתב בזה"ל והרוחנו מזה דלכתחלה מצינן למסמך לשמוע קריאה דהלל מהש"צ ולענות אחריו הללויה דעניית הללויה הויא לן במקום קריאת הדבורים ממש וא"כ א"צ לגרוס עם הש"צ בלחש כל דיבור מההלל רק לשמוע ולהטות אוזן לבד וזהו הלילו לשמוע שריקו"ת הדרי"ם ולא למהר לענות בלחיצ"ה ולשבש השוכנים סביביו בבהכ"נ. וכן מפורש בסוכה פ"ג במשנה הלכה י' וז"ל: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהן אומרי' ותהי לו מארה ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ע"כ. וע"ש ברש"י ורע"ו שמפורש היטב כפי המנהג. ע"כ.
מבואר דהריוח שיש ביסוד זה הוא דאף לכתחילה יכול לשמוע מפי הש"צ ולענות הללויה, וכפי הנראה אזיל הפעו"צ בשיטת ראבי"ה סי' תקמ"ו והמאירי בסוכה שם דדין שומע כעונה אינו אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לענות ממש, [וכ"ה בביאור הגר"א או"ח סי' נ"א], וקרוב לזה שיטת תוס' בסוכה שם ובברכות כ"א ב' ונזיר ס"ו ב' דענייה חשיבא הידור טפי ומצוה מן המובחר, וכן כתב בס' הבתים ברכות שער ב' אות ב' בשם הראב"ד וז"ל אע"פ שהשומע כעונה אין ראוי לפטור עצמו בשמיעה בלבד, וכתב עליו בספר הבתים שם ונראים דבריו. וכן היא שיטת ריא"ז שהובא לעיל דמש"ה צריך לענות הללויה דבזה הוי מצוה מן המובחר, ועל כן אי בעניית הללויה לא הוי אלא כדין שומע כעונה דאינו אלא בדיעבד א"כ לכתחילה יש לו להוציא התיבות מפיו, ולכך קאמר מהרי"ץ שהרווחנו בכך דבענייה זו לא הוי לא הוי שומע כעונה גרידא ולכתחילה יש לו להטות אזנו ולשמוע ולענות אחר הש"צ הללויה, וכפי שמשמע מדבריו היו כאלו שהיו סבורין דלכתחילה יש לומר בפיו ממש ועי"ז שבשו את השוכנים סביבותם, ועל כן הוצרך לכל יסודו הנ"ל.
וכך צ"ל גם בשיטת הרמב"ם שפי' במרכה"מ בדעתו דדין שומע כעונה דיעבד, והכא כתב שעניית הללויה הוא מצוה מן המובחר, וע"כ ע"י עניית הללויה הו"ל לכתחילה ומצוה מן המובחר.
*
גדר השמיעה הנצרכת ליוצא בעניית הללויה
יב. אחר שביררנו שלא נחלקו כלל רבינו מהרד"ם ותלמידו מהרי"ץ דצריך לשמוע הקריאה מפי הש"צ, שהדין פשוט שבלא שמיעה אין יוצא ידי חובתו, נשוב לעיין בלשון רבינו מהרד"ם שכתב בטעם דצריך לשמוע משום שומע כקורא. ושמעינן מלשון קדשו דלא סגי בשמיעה גרידא אלא גדר השמיעה שתהא חשובה כקריאה, ונפ"מ שצריך כונה לשמוע כדי שיחשב כקורא.
גם מדברי מהר"ש מנצורה (מחכמי צנעא לפני כמאה וחמישים שנה) מתבאר דס"ל שצריך לדין שומע כקורא שכתב (בדבריו שנד' בבית הלל גליון ה') ולפי מנהג הקורים כולם כאחד הנה נראה מדברי רבי יוסף ן' חיון שהלל הזה אמרו דוד לכל ישראל בכלל הללויה ולעבדי השם בפרט הללו עבדי ה' וכו' יעויין שם ומפשט לשונו שאמר שיאמרו לישראל שיהללוהו לשם יתברך ויאמרו יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם שמע מינה שכולם עונים כאחד, אבל מכל מקום נראה כי גם בזה יש לפרש שהחזן מקרא והציבור עונין הללויה וכאלו הם שאומרים ההלל דשלוחו של אדם כמותו כמו שאמרו במסכת ברכות פרק אין עומדין יעויין שם ועיין רד"ק ז"ל. ע"כ.
הרי דמה שיוצאין השומעין מהש"צ הוא ע"י שקריאתו מתיחסת אליהם כדין שומע כעונה דבזה שייך לומר שלוחו של אדם כמותו דהיינו שהש"צ שלוחו להוציאו בקריאתו ואי נימא דע"י עניית ההלויה הרי זה כקורא ממש, א"כ א"צ לדין שלוחו כמותו כלל.
*
סייעתא מדברי הראשונים לד' הרביד הזהב דדין השמיעה הוא מתורת שומע כקורא
יג. ונראה לסייע דברי רבינו מהרד"ם מהא דמבואר ברש"י ברכות נ"ג א' שהובא לעיל שכתב שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן. ומבואר דבעינן שיתכונו לברכתו ולא שמיעה גרידא.
וכן יש להוכיח מדברי הסמ"ג שהובא בב"י סי' קצ"ג דאפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת, לשמוע צריכות כוונה. וסתימת דבריו מוכחא דאיירי בין בעונה אמן בין בשומע כעונה, וא"כ מבואר דאף בשומע ועונה בעינן כונה לשמוע ולא סגי בשמיעה גרידא כיון שעונה אמן.
גם מדברי הטור דלעיל בשם הרא"ש מבואר דכל שמפנה לבו לדברים אחרים אין יוצא ידי חובה, ונראה דטעמא משום דבעינן לשמיעה שהיא בתורת שומע כקורא, ומש"ה לא סגי אלא בהכי.
וכן מוכח גם מדברי הריטב"א שהובא לעיל שעניית הללויה היא תוספת על השמיעה אלמא דגדר השמיעה שוה לשומע כעונה, אלא דבענייתו איכא תוספת שבזה יוצא אף למצוה מן המובחר ולכתחילה כמשנ"ת לעיל.
ואמנם להמבואר יש לדון במש"כ האחרונים לעיל דבעניית אמן יוצאין אף כשאינו מבין, ואכן סתימת דברי מרן בשו"ע סימן קצ"ג ס"א משמע דבאינו מבין אינו יוצא אף על גב דעונה אמן, ועיי"ש בשת"ז סק"ב, ואכמל"ב.
*
יד. אלא דלכאו' יש להקשות על הבנת רבינו מהרד"ם דצריך לדין שומע כקורא ממה שכתב מהרי"ץ לדקדק מלשון רש"י דדין שומע כעונה אצטריך היכא דלא ענה הללויה, וזה לכאו' שלא כמבואר בדברי מהרד"ם.
אולם נראה שאין מכך כל סתירה, דתרתי דיני נינהו דין 'שומע כקורא' ודין 'שומע כעונה', ורבינו נקט דבריו בדקדוק גדול שומע כקורא ולא כתב שומע כעונה, וביאור הדברים הוא דהנה מקור לשון זה של שומע כקורא הוא בתלמוד ירושלמי מגילה פ"ד ה"א לענין מקרא מגילה, והבבלי נקט לשון שומע כעונה, והדברים מדוקדקים, כי באופן שאנו דנין לחשוב שמיעתו כקריאה אין צריך לומר שחשוב כענייה וכגון השומע קריאת מגילה אין כאן מקום לענייה כלל, וגדר השומע בזה הוא שחשוב כקורא, אולם סוגיית הגמ' בבבלי חידשה שהשמיעה חשובה כעונה דהיינו במקום שתקנו חז"ל שיענה ולא יסתפק בשמיעה גרידא כגון בברכה שמצותו לענות אמן וכן בהלל שצריך לענות הללויה, הוה אמינא דאע"ג דהשומע מגילה וכיוצ"ב יוצא יד"ח משום דשומע כקורא מ"מ במקום שמוטל על השומע לענות אינו יוצא ידי חובתו אלא אם יענה, קמ"ל דשומע כעונה וחשוב כעונה אמן ועונה הללויה ויוצא יד"ח בשמיעתו אף במקום שיש בו עניה, [אף בלא שיענה].
ונראה להוכיח כן משיטות הראשונים הסוברים דשומע כעונה אינו אלא בדיעבד, וא"כ תיקשי איך בקריאת מגילה מנהג כל ישראל לצאת לכתחילה ע"י הש"צ, וע"כ דשאני התם דליכא ענייה ומש"ה הוי נמי לכתחילה אבל במידי דענייה בעינן לכתחילה שיענה, ולכן כתבו התוס' כן לענין עניית קדיש וקדושה, וכן לענין שמע ולא ענה הללויה שאינו אלא דיעבד.
והא דאמרינן התם בסוכה אתמר נמי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה דכתיב את הדברים אשר קרא יאשיהו וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן דכתיב ויקראהו שפן את כל הדברים האלה לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה, וכו', ולכאו' לא שמעינן מהתם אלא דשומע כקורא ואיך יליף מהתם דשמיעה כענייה.
וצריך לומר דהא גופא קמ"ל ריב"ל משום בר קפרא דאין לחלק בין שומע כקורא לשומע כעונה, וכיון דאיכא ילפותא לשומע כקורא ה"ה לשומע כעונה, ולאו למימרא שמקרא שמעינן הא דשומע אף כעונה.
העולה מכל האמור, דברי רבינו מהרד"ם בתשו' רביד הזהב שרירין וקיימין שהיוצאים ידי חובת הלל בקירוי צריכים לשמוע כל תיבה מפי הש"צ, ולכוין לשמוע התיבות כדי שתחשב שמיעתם כקריאה ויצאו בה ידי חובה, ומי שפונה לבו לדברים אחרים ואינו שם לבו לשמוע אע"פ שיענה הללויה הללויה ממזרח שמש עד מבואו, לא יצא ידי חובתו, ועל כן יש להזהיר הצבור על כך, וגם על הש"צ מוטל שלא יתחיל כל פיסקא ופיסקא עד שיסיימו הצבור עניית הללויה כדי שיוכלו לשמוע קריאתו ואוזן מילין תבחן. והמב"ה ינחנו בדרך אמת ויאיר עינינו במאור תורתו. אכי"ר.
כתיבת תגובה