בקיץ 1944 עבר בן הקאדי עז אלדין ברחוב היהודים, באלמחוית, תוך שעיניו בולשות פנימה לבתים דרך כל חלון פתוח, ולפתע הן צדו את אשר ביקש. הוא ראה בקבוקי עראק סדורים על מדף, בקומה השניה, באחד מחדרי ביתו של היהודי יהודה ערוסי. להיטותו למשקה האסור דחפתו להיכנס ולעלות לאותו בית בלי נטילת רשות. ומשעמד באמצע החדר וראה את הבקבוקים לפניו, ביקש מערוסי לתת לו בכסף בקבוק אחד. היהודי, שנחרד מבקשה מסוכנת זאת, סירב בכל תוקף להיענות לה. גם תחנוניו של בן הקאדי לכוסית אחת, לשבירת תאוותו, לא נענתה. בתחושת זעם עזב את המקום ויצא חוצה. ברחוב נתקל בארבעה מוסלמים והחל להכריז בצעקות: אתם עדים שערוסי חייב לי חמשה ריאלים וממאן להחזירם לי. אלה, משנאתם ליהודי, אמרו לו. "אנו עדים". מצוייד בשמות העדים הריץ רגליו מיד אל העאמל, ומשהגיע אל החדר שלפני בנין אלמחכמה כמקובל, צעק לנגד חלון הדיואן בו ישב העאמל: "יהודי פלוני גזל את כספי". הוא הוזמן לעלות, וחזר והשמיע באזני העאמל את אותה טענה. העאמל, כמתחייב מטענה מסוג זה שלח את החייל עלי קוזה שהיה בקרבתו להביא לפניו מיד את הנתבע היהודי. תוך שעה, יהודה ערוסי התייצב במקום. בהגיעו אמר לו העאמל: "מה הדבר הזה, יא יהודה? הנה אתה חייב חמשה ריאלים ללקאד'י מוחמד ולמה לא תשלם לו את כספו". ערוסי, מבוהל במקצת מהתרגיל שעשה לו בן הקאד'י, ענה בקול שפוף ואמר. "אדוני, אני לא חייב לו אפילו כוקשה ואחדה (פרוטה אחת)". הוא נמנע מלגלות לעאמל את המסתתר מאחורי טענה כוזבת זו, מסיבה מובנת. כיון שהנתבע הכחיש, הפסיק העאמל את הדיון וביקש מהתובע להביא אליו מחר את העדים. שני הצדדים עזבו את הדיואן מרוצים. התובע – על שום שנתבקש להביא עדיו. והנתבע – על שום שעלילתו של הגוי לא נתקבלה ללא הוכחות. כהפתח הישיבה למחרת, היו כבר העדים ניצבים פתח הדיואן. העאמל, שהתבונן בפניהם, נראה מופתע, כיוון שהיו מחשובי הערבים בעיר. גם היהודי, בראותו אותם, רעד עבר בבשרו מחשש לעדות שקר ועיוות דין. העאמל פנה אל העדים ושאל: "אכן אלקאדי טוען שהיהודי חב לו חמשה ריאלים, מה אתם אומרים על כך?" העדים אישרו את הטענה ואמרו. "אמת הדבר, היהודי חייב, ואנו עדים על זאת".. חששותיו של יהודה ערוסי נתאמתו, לדאבונו הגדול. בלא להוסיף מלה, ובלי לחקור את העדים, קטע אלעאמל את הדיון והודיע שהישיבה הבאה תתקיים ביום ראשון בלי נוכחות העדים, שאין עוד צורך בהופעתם. במועד הנקוב השכימו יהודה ומחמד והתייצבו בגפם בבנין אלמחכמה. העאמל פנה אל היהודי ואמר: "שמע יהודי, ארבעה מוסלמים חשובים העידו שאתה חייב חמשה ריאל ללקאדי מוחמד. מה יש לך עוד לומר?" היהודי התלבט. אם יאמר עדי שקר הם, מי יאמין לו? ואם יאמר שהערק הוא הסיבה, מי יאמין לו, שמוסלם נכבד ירצה לשתות ערק ולעבור על מצות דתו! בשני המקרים הוא רק יחמיר את מצבו. תחת זאת הוא החליט לדבוק בגירסתו ואמר בקול תחינה: "אדוני העאמל, אני לא חייב, והכל עלילה". העאמל, בקול תקיף יותר, הקשה ואמר: הרי ארבעה מוסלמים חשובים ומכובדים העידו שאתה כן חייב, האם הם דיברו שקר? גערה תקיפה זאת בלבלה את היהודי. הוא רצה לומר שהעדים כן שיקרו, אבל פחד להגיד זאת, פן יואשם בהטלת דופי במוסלמים מאמינים. עדיף איפוא הרע במיעוטו. הוא יודה בקיום החוב השקרי ודי.
"אדוני העאמל", אמר בקול בוכים, "אני איש עני, אבל תן לי שבוע ימים ואעשה חשבון לעצמי". המושל נאות לתת לו ארכה כפולה מזו שביקש, אבל לא היה בכך כדי לנחמו, את הכסף הוא היה חייב לשלם, בין במוקדם ובין במאוחר. יום לפני תום הארכה, שיגר העאמל את החייל עלי קוזה להודיע לערוסי, שעליו לחכות מחר להוד מעלתו מחוץ לבנין אלמחכמה, בשעה שהוא יוצא לטיולו היומי, ושם למסור את הכסף.
למחרת היום, כעת שהעאמל עבר רכוב על סוסו מוקף בפמלייתו, ראה את ערוסי עומד בצד הדרך ורמז לו לגשת אליו. עצר את סוסו ושאל את היהודי "הבאת את הכסף?" היהודי, בקול מיוסר ונאנח ביקש מהמושל שיעשה עמו צדק מינימלי לפחות. הוא אמר: "שמע אדוני, בגיר שאהיד ומשהוד (בלי עדים וניצבים), ישבע אלקאדי על ידך שבועת אלזובירייה, (שבועה איסלמית חמורה) שאני חייב לו חמשה ריאלים, ואני אשלם מיד. "זו זכותך", אמר אלעאמל ופנה אל התובע שהיה נמצא גם הוא במקום: "מה אתה אומר, יא קאדי מוחמד?" "אני מוכן להישבע", ענה כן הקאד'י בלא להניד עפעף. בו במקום, הניף העאמל את שרביט הטיול שבידו, עג עוגה בקרקע וציווה על התובע לעמוד במרכז המעגל כשהכסף בידו. והוא נכנס, וחזר על דברי השבועה הגדולה שהקריא לו העאמל, מלה במלה, ובה בעת הרים היהודי את ידו על ראש מחמד וסובבה שלש פעמים, ובכך שב אל ביתו עטוף יגון ואנחה על כספו שנחמס ממנו במרמה בדי בני עוולה.
שבוע חלף. מחמד בן הקאדי נתמנה מטעם המלכות לתפקיד של שמאי ויצא תחילה לכפר מעארש הסמוך לעשר את השדות והגרנות. הוא רק הספיק לבקר בגורן הראשון וכשעבר לגורן השני, דרך על המוץ שבקצה ערימת החטים והכישו נחש. זעקות האימים שלו הדהדו בעמק הצר והאפילו על קולות השירה של הפלחים שבקעו מהשדות שבתחתיתו. יום וחצי התייסר בכאבי תופת ומת. השמועה על מותו עשתה לה כנפיים וגם לבניין אלמחכמה הגיעה. אלעאמל, בהיוודע לו הדבר, ציווה שוב על העסכרי עלי גוזה להבהיל אליו את היהודי ערוסי. וכשזה הופיע אמר לו העאמל בפנים חמורות סבר. יהודה, אֻגַאב אַללה דַעוְותַק וְכַמסַה רְיַאלתַק לַא רַאחוּ פְלַאק. (שמע אלהים את תפלתך הריאלים שלך לא הלכו לחינם).
ערוסי, אף שידע על האסון, העמיד פנים ושאל, "על מה אדוני מדבר?" אמר לו, "אלקאדי ראח (הקאדי הלך), והוסיף אנת @שת@@ית חגכדך באימאן. זלאינ@@ באע :פטה בכמסה דראהם. (אתה קנית את משפטך באמונה והאיש מכר את נשמתו כחמשה ריאלים).
כתיבת תגובה