היה יהודי אחד מהעיר צנעא ושמו צאלח אלמתרב, על שום עיסוקו בכריית עפר. יום יום היה כורה עפר במחפורת שמחוץ לעיר ומוביל את העפר לביתו על גבי שמונה עד עשרה חמורים. אשתו של צאלח היתה מייצרת קדרות, כדים ושאר כלי מטבח, ומזה היתה פרנסתם. יום אחד, בעת שהיה צאלח עודר במחפורת, ראה חרדון עומד על קיר סלע, עומד באפס תנועה. לפתע חלף באוויר ארבה אחד ונחת ישר לתוך פיו של החרדון. החרדון בלע את הארבה וחיכה למנה השניה העתידה להישלח לו על ידי הזן ומפרנס לכל… אמר צאלח: ככה, יא רבש"ע? מזונו של זה בא לו עד לפה שלו, עד לפה שלו, ואני יושב ומתייגע בכריית עפר בשביל מזוני הדל? בשבועה, שלא אקח עוד לביתי אפילו קומצוץ אחד של עפר! מה? יום יום לעמוס עפר? יום יום להתעפר בעפר? מי שקצב לו לזה מזונותיו עד לפה שלו הוא יכול לקצוב לי מזוני עד לפה שלי מבלי עמל וטורח… שב לביתו בלי עפר, וגם למחרת היום לא רצה עוד ללכת להביא עפר. קונם עליו שלא יראה עוד את המחפורת. ילך אחד מהבנים שלו, אבל הוא לא ילך… אשתו של צאלח ביקשה מבניה ללכת להביא עפר. אבל הבנים לא אבו לשמוע על כך. אף לא אחד מהם הסכים ללכת למחפורת. גם הם רצו שיותן להם מזונם עד לפה שלהם. אימצו לעצמם את המלה של אביהם: "עד לפה שלו! עד לפה שלו!" כיון שלא רצו לעבוד עוד – שכרו פועל גוי שילך להביא עפר. לא היתה ברירה: הם מוכרחים לייצר קדרות, שאם לא כן לא יהיה אוכל… הוביל הפועל את החמורים של צאלח והלך למחפורת. אך התחיל לחפור, ולפתע – כל התפלות והנסים והנפלאות! הוא נתקל באוצר של מעות אשר לא ימד ולא יספר. היה ממלא את השקים בריאלים ועל פי השקים היה שם שכבה דקה של עפר למראית עין. אח"כ העמיס את השקים על החמורים וגמר בלבו להוביל את כל האוצר לביתו ולקפח את מעבידיו מכל וכל. עד שעלה מן המחפורת נזכר שהוא שכח את המעדר והמכוש והיה מוכרח לרדת לקחתם. אמו ואחיו יריבו בו אלו לא היה מחזירם. אך הגיע למטה וגוש גדול של עפר התמוטט וקבר אותו תחתיו. אלהים הענישו על כוונתו הזדונית. שכן הוא זמם לקחת לעצמו את האוצר שלא היה מיועד לו. האוצר היה מיועד בשביל הקדר ובני ביתו ששכרו אותו לעבודה .החמורים העמוסים פסעו קדימה, לאטם, ללא מכוון ומנהיג. הלכו הלאה הלאה הלאה עד שהגיעו העירה ואיש לא הפריע להם בדרכם. הכל מכירים שאלה הם חמוריו של צאלח אלמתרב. נכנסו אל החצר ועמדו שעה ארוכה, ואיש לא ניגש לפרוק מעליהם את מטענם … ביקשה האשה מבנה הראשון לקום לפרוק את שקי העפר מעל החמורים, ביקשה את השני, ביקשה את השלישי ואף לא אחד מהם רצה לקום. קונם עליהם שלא יגעו ולא יושיטו יד. היו אומרים: "עד לפה שלו, עד לפה שלו". תפסו את המלה של אביהם… חמור אחד כרע תחת כובד משאו, והריאלים נשפכו אל רצפת החצר.
ראתה האם את הממון וקראה בהתרגשות: "קומו, יא כלבים, יא חמורים אתם אומרים "לפה שלו, לפה שלו", הנה קיבלתם "עד לפה שלכם"… נעלה את הדלת, והם קמו אח"כ ואספו את האוצר. מזל שלהם…
כתיבת תגובה