כדרך כל-חי עלי אדמות, הגיעה גם שעתו של יעיש אלקומלי להפרד מן העולם הזה המלא שקר, ולילך אל עולם-האמת. אותה שעה עברו לנגד עיניו כל אותם מאורעות, רשמים ומראות שקרוהו בימי-חייו רבי התלאות. הוא התעכב בהרהוריו על אשתו וששת בניו, ששבקו חיים לכל-חי באותם ימי-הרעב של "חַוזַתּ אַ-נַּפַ'ר". ברגעיו האחרונים צפה לעיניו אמו, עטרת הזכרונות ותפארת הערגונות : במשנה-זיו ונוגה האירה עליו ברגעים הללו : הנה מופיעה היא אליו מבין ערפלים- צחורים, מגפפת אותו כמלאך וחופפת עליו בשתי ידיה הדקות ומאמצתו אל לבה. ממש כבהיותו ילד.
סעיד, בנו ששרד, ישב למראשותיו, מחה מפעם לפעם את הזעה הקרה שצצה כאגלי-טל על מצחו של אביו. האב עשה תנועה בידו לעבר סעיד, שדבר חשוב רצה לומר לו. הוא ניסה ללחוש לעברו דבר-סוד, אך פיו לא אבה להשמע לו. פתחו קמעא וסגרו חיש בנפיחה, לעולמים..
. לאחר ה"שבעה" עמד סעיד וסקר-בדק מה ירושה הניח לו אביו. הוא עמד יחידי בכל הבנין הרחב והשומם, שריד של משפחה ענפה ומפוארת שנעלמה בצוק-העתים. בלש סעיד בכל המזווים ובדק בכל המחבואים והמסתורים שבבית, עד שנמצאה לו תבת-הסתרים של אביו. הוא חיפש בה בקפידה וביראת-כבוד והיה נושק לכל חפץ ומניחו, נושק ומניחו. ודומה היה שנושק הוא לאביו ולא לחפצים דוממים. משהגיע לתחתית התבה, מצא סעיד את הצרור. והצרור היה עטוף נייר-לבן וקשור בצילובין בחוטי-צבעונין. מעל לעטיפה ראה כתוב : צוואה. לבו של סעיד הלם בחוזקה, הוא נטל לצרור והחל מפתח סבכי- החוטים בזהירות, תוך חיל ורעדה. רחש הנייר, דמה באזניו לרעש גדול, לקול-משק כנפי שׂרפים הנדחקין ובאין גייסין גייסין דרך החלונות. הדלתות וכל מבואות הבית, כשבראשן עומד אביו ומצווה : "בני, חייב אתה לקיים את צוואתי !.." לאחר שפתח סעיד את העטיפה, נגלתה לנגד עיניו קופסת-גפרורים ריקה ומיושנת, שתוכה רשרש קיסם-גפרור אחד ויחיד
בחרדת-קודש החזיק סעיד באגרת, שהיתה כתובה בכתב-זעיר ונאה, והחל קורא:
צוואה. בצוואתי זו. אני מבקש מיורשי האחרון ומשביע אותו בכל ההשבעות שבתורה לכבד ולקיים את משאלתי האחרונה. ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. הנני סולח ומוחל לכל עושקי, אוכלי- לחמי ומעני-נפשי. לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה. ה' נתן לי הרבה בחיי, וה' לקח ממני גם כן בחיי. דע לך יורשי, ה' יתן לך חיים ארוכים. כי לאחר שנשדד ממני כל ממוני שחסכתי בזעת-אפי על ידי הלסטים, הזדים-הארורים, פ'י נקיל-סומארה, חזרתי לצנעא ערום מכל. באותה שנה הביא עלינו ה' ברב חסדו וגודל חטאינו רעב גדול אשר כמוהו לא נהיה בעולם, עד שהגיע נפר חטה בקרש. וכשה"קרש" מצוי. החטה לא נמצאה. ואם נמצאה החטה ה"קרש" לא נמצא. והיינו מצרים על שניהם כאחד. וכשאכף עלינו המחסור בא הכפן. בו מתו עלי כל בני ובנותי. ומרוב הצער והדאגה מתה אחריהם רעייתי, רחל, מאור-עיני ויד- ימיני, ומאז לא ראיתי טובה. כל ימי אפלים ולילותי נדודים. ובאותם הימים לא נמצא בארץ נר-נשמה לעילוי-נשמת אשתי היקרה. בשעת מותה מצאתי בכיסה זה הגפרור, ויהי בעיני ליקר מכל. ואשבע באלוהים לאמר : בגפרור הזה אדליק לך, אשתי, נר-נשמה על קבר רחל-אמנו זת"ל. והיה אם אני לא אזכה לקיים נדרי זה חובה מטיל אני בזה על צאצאי. אחד מזרעי. אשר יזכהו אלי ובוראי לעלות לירושלים הקדושה, ומשביעו בזה להדליק בגפרור הזה נר-נשמה על קבר-רחל אמנו, על שם אשתי רחל נע"ג. זאת היא צוואתי-נחמתי בעניי. והמקיימה יראה זרע יאריך ימים כיר"א. אני הצעיר האומללי, יעיש אלקומלי. סדר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ה' תרס"ה לפ"ג, בר"יו לשטארי.
נסערה נפשו של סעיד למקרא הצוואה. כי היאך יכול הוא למלא אחר מצות אביו? שהלא אין לו הוא עצמו חיי-שעה, מכל שכן הוצאות נסיעה לארץ-ישראל. מאותו יום ואילך התהלך סעיד כשדברי הצוואה מכישין עליו כבפטיש, ומצוקת-נפשו גברה עליו. את סודו לא גילה לאיש, לפי שברור לו ששום אדם לא יסייע לו במצוקתו. את הקופסה עם הגפרור. הצניע במקום-מבטחים וציפה לנס… שנה הולכת ושנה באה, והנה עבר קול-מבשר בחוצות-תימן : "בואו ונעלה ציון ! " נתפעם לבו של סעיד על שתי השמחות שבאו עליו : שמחת העלייה ושמחת קיום הצוואה. נטל סעיד את קופסת-הגפרור. תפרה לחגורתו ושמר עליה מכל משמר, כשהוא משרך ברגליו בין אלפי העולים בשבילים, בהרים ובגיאיות וכל כלו עליז ומלא חדוות-גאולה, כאסיר היוצא לחפשי. משהגיע סעיד בן יעיש אלקומלי לשדה-התעופה שבלוד, היתה בקשתו הראשונה לבקר את קבר-רחל אמנו. כדי לילך ולקיים מצוות- אביו ז"ל. אמרו לו : "קבר-רחל איננו בידינו, התפלל שיהיה בידינו ותוכל לקיים צוואתך." נעכרה רוחו של סעיד למשמע הדבר, ונפשו לא ידעה מנוחה, אך שמר זממו בלבו. הלך סעיד וקבע מושבו בירושלים. ולאחר שלמד שבילי הדרך לבית- לחם עבר באישון-לילה את קווי-הגבול ופניו לקבר-רחל. הבחינו בו משמרות שבגבולות ושילחו בו צרורות צרורות-אש מכל הכלים… אך סעיד. שהיה נתון בשמחת קיום-מצווה. לא חש ולא חלה בכל אשר נתך עליו, והוא המשיך לקפץ ולדלג אל עבר משאת-נפשו. בהגיעו ליד חלון הקבר של רחל אמנו, הניח בו את נר-הנשמה כל עוד נפשו בו. מיד הוציא ברעידת-ידים את גפרור-הצוואה, ברך "שהחיינו" והדליק את הנר…
כתיבת תגובה