לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ
לצפייה בקטלוג המוצרים המלא לחץ כאן
 

מרכז קשרי אירוח לבני תימן

.

בקרוב בחנות

שמחים אנו להודיע כי "נוסח תימן" שוקדים בימים אלו על הוצאתו של ספר הילדים "התאג שלי" אשר יכיל עשרות רבות של איורים צבעוניים בשילוב המברך השישי.

הרב מקייטן
מוהל מומחה

בענין נשיאת כפיים ומעשה רב ממהר"י הלוי זצ"ל

מילי מילי בדיני נשיאת כפים ומעשה רב בכמוה"ר יחיא יצחק הלוי זצ"ל ובנוסף, א. הנהגת הכהן בחזרת הש"ץ כשהינו משמש כש"ץ. ב. הקריאה לכהנים שיפתחו בברכה, ע"י מי נאמרת. ג. "אמור להם" – מי יכול להקרות תיבות הברכות לכהנים.

 

ונתחיל בעזהי"ת לבאר כל ענין לאשורו:

 

א. כיצד על הכהן לנהוג כשהינו הש"ץ - הנה איתא בסוטה לח: ואמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה, שוב אינו עולה, שנא' "וישא אהרן את ידיו אל העם וברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא ט. כב) מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה.

וביאר שם רש"י בד"ה שאינו עולה בעבודה – קודם שיסיים ש"ץ רצה, צריך לעלות על הדוכן. "וירד מעשות" – אלמא בעוד עבודה בידו בירך, ואח"כ "וירד מעשות" אלמא, השתא דגמר.

ממשיכה הגמ' – איני, והא רבי אמי ורבי אסי סלקי (פי' – אחר שסיים הש"ץ ברכת רצה, עלו רבי אמי ורבי אסי – הכותב).

מיישבת הגמ' – רבי אמי ורבי אסי מעיקרא הוו עקרי כרעייהו, ממטא לא הוו מטו התם.

וביאר רש"י – מעיקרא הוו עקרי כרעייהו – ממקומן, בעבודה. אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו (פי' – ולא הגיעו – הכותב) עד דגמרה ברכת העבודה.

ומביאה הגמ' ראיה לדבר – וכדתני רב אושעיא לא שנו, אלא שלא עקר את רגליו, אבל עקר את רגליו, עולה. ותנן נמי אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי, והוינן בה (פי' – ועייננו בנושא ודננו בו – הכותב) הא לא עקר. אלא דנד פורתא (פי' שזז מעט ממקומו – הכותב) הכא נמי דעקר פורתא, עכ"ד הגמ'.

וברש"י שם בד"ה ותנן נמי העלה לדברי המשנה בברכות לד. וז"ל: העובר לפני התיבה, לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו שלא תיטרף דעתו, בשובו לתפילתו, ולא ידע להתחיל מיד ב"שים שלום", ואם הבטחתו שהוא מלומד בדבר ולא תיטרף דעתו נושא את כפיו וחוזר לתפילתו.

 

ובד"ה והא לא עלה בעבודה כתב רש"י דש"מ דסגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה. יוצא איפוא דלכתחילה כל כהן צריך לעלות לדוכן בברכת רצה שהיא מכוּנה "ברכת עבודה" (שכנגד עבודת הקרבנות אנו מרחשים תפילה בשפתותינו וע"כ מבקשים אנו שתתקבל תפילתנו ברצון). ואם לא עלה עד שהתחיל הש"ץ מודים שוב אינו עולה, כדילפינן מאהרן הכהן וכנ"ל. אמנם אם עקר רגליו מעט בברכת עבודה אך לא עלה עד סוף הברכה לדוכן מחמת עיכוב כלשהו, אעפ"כ כיון שעקר רגליו בעבודה יכול הוא לעלות לדוכן ולברך. וכן אם הינו עומד באמצע תפילתו או שהינו משמש כש"ץ ואין שם כהן אלא רק הוא אם יכול לחזור לתפילתו בלא שתיטרף דעתו, ג"כ יעקור מעט רגליו ויזיזם ממקומם קצת ובסיום ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות" יברך ברכת כהנים.

 

ובחידושי המאירי העלה לדינים אלו שמביאה הגמ' א. שכל כהן שאינו עולה לדוכן בשעה שש"ץ אומר ברכת עבודה ר"ל קודם שיגמרנה שוב אינו עולה, ומ"מ כל שעקר את רגליו לעלות, בשעת עבודה וכו' הרי זה עולה. ב. כהן המשמש כש"ץ ואין כהן אחר שם אם בטוח הוא בעצמו שיחזור לתפילתו רשאי לשאת כפיו, ומ"מ צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה וכו', עיין עוד שם בדב"ק.

 

ורבינו הרמב"ם ז"ל העלה בפי"ד מהל' תפילה הל' ג' וז"ל: כיצד היא נשיאת כפים בגבולין, בעת שיגיע ש"ץ לעבודה כשיאמר רצה, כל הכהנים העומדין בביהכ"נ נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדין שם, פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהן וכו', כמבואר שם.

ובפט"ו הל' יא כתב בסופה בזה הלשון: כהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר ש"ץ רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה, אבל אם עקר רגליו לעלות אע"פ שלא הגיע לדוכן אלא לאחר עבודה, הרי זה עולה ומברך.

ובהל' י' כתב, דציבור שלא היה בהן כהן אלא ש"ץ לבדו, לא ישא את כפיו ואם הבטחתו היא שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי וכו', עיי"ש.

 

מכל הנך חזי' לדין הכהן היאך עליו לנהוג כשש"ץ הגיע לברכת רצה וכן כשאיהו גופיה שלוחא דצבורא היכי עביד כד מטי לעבודה.

 

אמנם הנותר לבאר בזה, היכן על הכהן שמשמש כש"ץ, לשאת את כפיו, האם במקומו דהיינו ליד התיבה או העמוד ששם דרך הש"ץ לעמוד, או שיעלה לדוכן ע"י ההיכל ושם עליו לשאת כפיו.

והנה מדברי הגמ' בפשטות שמדברת בתחילה בסתם כהן שאם לא עקר רגליו ברצה שוב אינו עולה לדוכן ולאחמ"כ מביאה לעניין כהן שהינו ש"ץ כיצד עליו לנהוג, ושם מובא שאם נד פורתא דהיי' שזז ממקומו מעט בברכת רצה, עולה לדוכן. והרי הביאו מזה ראיה למעשיהם של רבי אמי ורבי אסי שעקרו מעט ברצה ולא הגיעו לדוכן אלא רק בסוף ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", והתם נשאו כפיהם בדוכן וא"כ לכאו' הוא הדין לגבי ש"ץ שהוא כהן ואין כהן אחר שישא כפיו ויברך את העם.

 

זאת ועוד מפי' המשניות להרמב"ם שכתב בפשיטות בהאיי לישנא: סדר ברכת כהנים לעמוד לפני ההיכל בבתי כנסיות ולהחזיר פניהם אל העם וכו'. מפורש בדב"ק שברכת כהנים נעשית לפני ההיכל, ולא חילק בין כהן העולה לדוכן כהרגלו לכהן יחיד המשמש באותה תפילה גם כש"ץ.

 

ואכן מפשט לשון הפס' דלעיל, דמיניה יליף ריב"ל לעקירת הרגלים ברצה ועליית הכהנים לדוכן דכתיב בקרא: "וירד מעשות החטאת" וגו' ומדנקטה התורה הקדושה לשון ירידה משמע שבכדי לברך את בנ"י צריך לעלות.

אמנם ראיתי בחידושי הרא"ה שכתב שם הרב זצ"ל בחידושיו לסוטה לד. בד"ה רשאי וז"ל: כלומר לשאת את כפיו, ובלבד באותו מקום שהוא מתפלל, לא שישנה מקומו שזה ודאי אינו רשאי לעשות בתוך תפילתו.

ובהוצאת ישיבת "אהבת שלום" איתא על דבריו, הארות וביאורים. והזכירו שם לדברי רבי' יונה בברכות כא. בד"ה ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר, אפי' הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום וכו', עיי"ש.

 

ולכאו' תיקשי לן ע"ד הרא"ה זצ"ל מדברי הגמ' דלעיל דהוכיחה מכהן שמשמש כש"ץ שנושא כפיו ע"י עקירת רגליו פורתא ולכאו' אין הנדון דומה לראיה דהתם מיירי שלבסוף עולה לדוכן משא"כ הכא אליבא דהרא"ה נושא הש"ץ, הכהן, את כפיו במקומו. וכך ראיתי שהקשה ג"כ הגר"ד יוסף שליט"א ב"הלכה ברורה" שלו ח"ו.

 

ובשו"ת הרדב"ז סי' רלז העלה בתחילה לדעת הפוסקים דס"ל שיעקור רגליו מעט בעבודה ויעלה לדוכן לאחר ברכת "הטוב שמך" אך קשיא ליה התם, וכי עלייה לדוכן מעכב ברכת כהנים, והלא בכל מקום שיהיה יכול לברך ובתנאי שיהיו כל העם לפניו, [דעם שאחרי הכהנים אינם בכלל הברכה]. והלא מוטב הוא שלא יעקור את רגליו ויעמוד במקומו ויברך והעם יחזרו כולם לפניו, ומאריך עוד שם הרב זצ"ל בענין השלמת התפילה האם תיאמר ע"י המקרא או ע"י ש"ץ הכהן כשמסיים את ברכת הכהנים ונושא ונותן בזה, ומסכם כדלעיל שישאר הש"ץ הכהן במקומו ויבואו כל הקהל לפניו ושם יברכם בברכת הכהנים.

ואומר הרב זצ"ל שם דכן נראה מדברי הרמב"ם זצ"ל שהכהן אינו עולה לדוכן לברכת כהנים אלא נשאר לעמוד במקומו ומשם מברך להקהל, וראייתו שהרי הרמב"ם כתב המשנה כצורתה ולא הזכיר שעולה לדוכן כמו שכתבו בעלי הסברא האחרת, ועיין עוד שם בדב"ק, וב"שתילי זתים" ס"ק נד העלה לדברי הרדב"ז אלו, עיי"ש.

 

והנה רבי' יעקב בטור סי' קכח סעי' כ העלה לדברי רבי' מאיר מרוטנבורג וז"ל: שאם שליח ציבור כהן, אם יש כהנים אחרים לא יעלה לדוכן משום טירוף הדעת שמא לא יוכל לחזור לתפילתו ואפי' אם אין שם כהנים אחרים לא יעלה אלא א"כ מובטח שיחזור לתפילתו בלא טירוף הדעת, ויעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר "מודים" עד "ולך נאה להודות" ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר וכו'.

חזי' מפורש בדבריו הקדושים שעוקר רגליו ב"רצה" ולאחר "ולך נאה להודות" עולה לדוכן.

והכי אסיק גם מרן הקדוש בשולחנו הטהור ממש כלשון הטור וכן העלה ג"כ "ערוך השולחן" בסעי' לג.

 

וב"כף החיים" לרבי' יעקב חיים סופר זצ"ל באות קכ כתב לדברי הרדב"ז הנ"ל דא"צ לעלות לדוכן אלא ישא כפיו במקום עמדו לתפילה, וכ"כ גם הגר"ח פלאג'י בספרו "לב חיים" ח"ב סי' ט"ז והוסיף ג"כ שאין צריך הכהן בעמדו כש"ץ ליטול ידיו קודם נשיאת כפיו, ע"כ ויעויין עוד שם ב"כף החיים" שהזכיר הדבר מעוד ספרים שכתבו הכי.

אמנם ציין שם הרב "כף החיים" דלעקור רגליו מעט ב"רצה" צריך הוא, ואע"פ שאינו עולה לדוכן, אלא נושא כפיו במקומו, בכל אופן לעקור רגליו חייב, ודלא כדברי הגר"ח פלאג'י זצוק"ל, עיי"ש.

 

ברם, יעויין בשו"ת "אור לציון" ח"ב פרק ח' סעי' ה' שהעלה הרב זצוק"ל שיעלה לדוכן דוקא ויברך שם ברכת כהנים ואח"כ חוזר למקומו ומסיים תפילתו. ויעויין בביאורים שם בזה, וכן מבואר בדברי המשנ"ב ס"ק עח, עיי"ש.

ומרן הראש"ל רבי' עובדיה יוסף זצוק"ל כתב ב"הליכות עולם" – ח"א (פרשת תצוה אות ח') שעדיף שיעלה הש"ץ הכהן לדוכן וכדעת הטור ומרן נע"ג, ורק אם חושש שמא יטרד מחמת כן ולא יוכל לחזור לתפילתו, ישא כפיו במקומו ליד התיבה, וכן העלה בנו הגר"ד יוסף שליט"א ב"הלכה ברורה" – ח' עמ' תיט. והעלה שם מספר "נתיבי עם" להגר"ע אבורביע זצוק"ל שמנהג ירושלים, שכהן המשמש כש"ץ נושא כפיו ע"י התיבה.

ובשו"ת "זרע אמת" – ח"ג (סי' יג), הביאו ב"הלכה ברורה" הנ"ל, כתב שעדיף שמלכתחילה יעמוד הש"ץ להתפלל החזרה על הדוכן כדי למעט בהליכה באמצע התפילה.

 

וכן ראיתי לידידי הרה"ג אברהם בן משה שליט"א ב"סביב לשולחנך" על "שתילי זתים" בסעיף זה שהעלה שכך המנהג ביהדות תימן. וכך ראיתי שנוהג הרה"ג יוסף הכהן עראקי שליט"א (רב ביהכ"נ "נוה שלום הכהן" ברמת עמידר ויו"ר מוסדות "בנתיבות אמת") שכשהוא משמש כש"ץ עומד הוא על הדוכן ושם מתפלל חזרת הש"ץ. וע"ע שם בדברי הרב "סביב לשולחנך" שליט"א, שהוסיף, שנראה פשוט שא"צ בכה"ג לעקור רגליו ב"רצה" כיון שעומד כבר ליד הדוכן וכו'.

 

ועל כן, כשהכהן משמש כש"ץ בתפילתו ישנם ארבע הנהגות היאך יתנהג, א. יעקור רגליו מעט ב"רצה" ויחזור למקומו וישא כפיו בסמוך לתיבה במקום עומדו לתפילת החזרה וכדברי הרא"ה והרדב"ז וכו'. ב. יעקור רגליו ב"רצה" ויסיים עד "הטוב שמך ולך נאה להודות" ואז יעלה לדוכן ושם יברך ואחר הברכה יחזור למקום עומדו ליד התיבה, וכדברי הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל וכפשט לשון הטור ומרן ועוד. ג. לכתחילה יעקור רגליו ב"רצה" ויעלה לדוכן לאחר סיום "ולך נאה להודות", אך אם חושש שלא יטרד מחמת כן, ישא כפיו במקומו ולא יעלה לדוכן וזהו כדברי מרן הגרע"י זצוק"ל. ד. שיתחיל תפילת החזרה ליד הדוכן ושם ישא כפיו ואהני ליה דלא בעי למיעקר רגלוי ולמיסק לדוכן, וזהו כדברי הרב "זרע אמת" וכן נוהגים הרבה ביהדות תימן, ושאלתי להרה"ג יוסף עראקי הכהן שליט"א המשמש כרב בביהכ"נ שהנהיג אותה מו"ר הגה"צ רבינו יוסף צובירי זצוק"ל בת"א, ואמר לי שהרב זצוק"ל הורה לו כששימש כש"ץ שיעמוד ליד הדוכן מתחילת החזרה והיה נוטל ממנו הסידור בכדי שיוכל לשאת כפיו ולאחר מכן היה מחזירו לו בכדי שיאמר לברכת "שים שלום" ויסיים החזרה.

 

וכך אמר לי ג"כ מו"ר הג"ר שלמה קורח שליט"א שכך ראה המנהג, ושאלתי לרבותינו הג"ר עזריה בסיס והג"ר עזריאל מנצור שליט"א שאמרו לי שהם ראו שיש נוהגים למנהג זה שעומד ליד הדוכן מתחילת החזרה ויש שנוהגים שעומד ליד התיבה ועוקר רגליו ב"רצה" ועולה אח"כ לדוכן ומברך שם וכדברי הטור ומרן זצוק"ל.

ופש גבן לברורי, אי הבטחתו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפילתו, מועילה גם במקרה שיש כהנים אחרים או דזהו דוקא כשרק הוא כהן יחיד בביהכ"נ.

ועוד מה יהא הדין בימינו שמצויים הסידורים לרוב האם גם בכה"ג בעינן הבטחתו שחוזר לתפילתו או דנימא דמכיון ויש סידור לפניו אין חשש שיתבלבל בתפילתו.

 

והנה מפשט לשון הטור ומרן שהעתיקו לדברי המהר"ם זצוק"ל חזינן בפשטות שדוקא כשאין כהנים אחרים, ישא כפיו דוקא אם הוא מובטח, אבל אם יש כהנים אחרים לא ישא בכל מקרה, וכ"כ ה"מגן אברהם" ס"ק לא. אמנם הוסיף שם שהמנהג היום לישא כפים ואפי' אם ישנם עוד כהנים בביהכ"נ וכתב המג"א שלא ידע מנא להו הא. וה"נחלת צבי" יישב שסומכין על שמתפללין מתוך הסידור, (משמע מזה שסידור הוי מעלי טפי מהבטחתו, דחזינן דנשא כפיו ואפי' שיש כהנים אחרים – הכותב) ותימה דכל הגאונים לא רצו לסמוך ע"ז וע"ע שם בדברי המג"א זצ"ל.

וראיתי בזה שהעלה רבינו דוד זצוק"ל ב"שתילי זתים" ס"ק נב לדברי "העטרת זקנים" וה"פרי חדש" בענין זה וז"ל: ויש מתירים למתפלל מתוך הסידור ("עטרת זקנים" בשם "לחם חמודות" ברכות פ"ה אות נג). ו"פרי חדש" (סק"כ) פסק שאם מובטח, למה יניח עצמו מלקיים שלש עשה, אף אם יש כהנים אחרים, עכ"ל ה"שתילי זתים".

 

חזינן שבחדא מחתא מחתינהו שכשיש לו סידור מותר לו לשאת כפיו דחשיב מובטח, ולא רק כשהוא לבדו יהא שרי אלא אפי' כשיש כהנים אחרים ג"כ יהא שרי ליה, ויעויין ב"זית רענן" שם מש"כ בזה.

אמנם תוספת מרובה ראיתי בס"ד בדברי רבינו המהרי"ץ זצוק"ל בשו"ת "פעולת צדיק" שלו ח"ב סי' קפה, שהעלה לדברי המג"א הנ"ל ואחר כתב בזה"ל: וראיתי להרב יעב"ץ בפירוש סידור התפילה, שקראו "בית-אל" דף קמד, כתב וז"ל: ועיין "בלחם שמים" פ"ה דברכות שזכו לי מן השמים בפירוש חדש מופלא במשנה, דאם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו אלא א"כ מובטח, דדוקא הוא, הא אם יש שם כהנים שלא הוא, אפשר וקרוב מאוד דלא בעינן אפי' הבטחה וכ"ש דבהבטחה סגי, ואין צריך לומר במתפלל מתוך הסידור דחשיבא הבטחה ודאי וחייב לעלות בלי ספק, כי האמת עד לעצמו שהקדמונים הניחו לי מקום להתגדר בו, עכ"ל. ומסיים מהרי"ץ זצ"ל – ובאמת דמתני' הכי דייקא, דו"ק. ו"דברי פי חכם חן", עכ"ל.

והסברא לכאו' היא, שאם הוא לבדו עלול הוא לטעות ולהתבלבל היאך ימשיך וכו', משא"כ כשהוא יחד עם אחיו הכהנים הם יזכירוהו בזה.

 

ב. מי מזמין את הכהנים להתחיל בברכה – איתא בסוטה לח. אמר אביי נקיטינן, לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן, שנא' "אמור להם" לשנים.

ומפירש"י בד"ה לשנים קורא כהנים – כשיש שם שני כהנים לברך – שליח ציבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן "כהנים" וכו'. אמור להם – מקרא ד"להם" נפקא לן, שש"ץ מזהיר אותן לברך, עכ"ד. חזינן דלרש"י הש"ץ הוא שקורא לכהנים לברך.

 

אולם, תוס' בברכות לד. ד"ה לא יענה אמן וכו' כתב בתוך דבריו וז"ל: אבל לקרות כהנים לדוכן, אומר ר"ת שאין ש"ץ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפילה אם קוראם, אלא אחד מבני הקהל קוראם, והא דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרים (דף לח.) לשנים קורא "כהנים" וכו', לאו אש"ץ קאי, אלא אחזן, כדתניא בספרי (פרשת נשא) "אמור להם", מלמד שהחזן אומר להם אמרו, וחזן לאו היינו ש"ץ, דחזן היינו המתעסק בצרכי ציבור, וכן משמע נמי בסוטה (דף לט:) דלאו אשליח ציבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא, פי' הקורא "כהנים" ואח"כ אומר אין שליח ציבור רשאי להקרות "יברכך" לכהנים, משמע דשנים הם.

 

וממשיך התוס' שם – ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"ץ רשאי להקרות "יברכך" לכהנים דכמו כן הוי הפסקה. אמנם – רבי' יהודה פי', דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות "אמור להם" מלמד שש"ץ אומר להם על כל דיבור ודיבור.

ומוסיף עוד תוס' דיש רוצים להתיר לשליח ציבור עצמו לקרות "כהנים", אפי' לפי' ר"ת, דמה שפי' דהויא הפסקה, היינו דוקא בימיהם, מיד כשסיימו ברכת הודאה, לא היו אומרים "אלוהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה", כדמשמע בסוטה (שם) וכו', אבל עכשיו שהורגלו לומר "אלהינו" בלשון ברכה ותפילה, אין זה הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפירשית. (לעיל פירש תוס' דעניית האמן, לא חשיבא הפסקה מאחר שצורך התפילה הוא – הכותב).

 

ויעויין עוד בתוס' מנחות מד. בד"ה כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו', שהביא שהחזן הוא זה שאומר לכהנים לברך, אך לש"ץ אסור להפסיק, דהרי אפי' ל"יהא שמיה רבה" ואפי' נחש כרוך על עקבו לא מפסיק, ואחר כך הביא לדברי ר"ת שש"ץ הוא פותח ב"ברכנו" ומסיים, וכו'.

והרא"ש בברכות (פ"ה אות יז) אחר שהעלה לדברי ר"ת ועוד כתב, דהערוך פי' חזן – ש"ץ, וטעות הוא, דחזן הוא המתעסק בצרכי ביהכ"נ, וש"ץ הוא המוציא את הציבור ידי חובתם בתפילה. וכן העלה ג"כ לראיית התוס' בברכות דלעיל דמדחילקה הגמ' בלשונה, דפעם כתבה עד שיכלה הדיבור מפי "הקורא" ולאחמ"כ כתבה אין "שליח ציבור" רשאי להקרות וכו', חזינן מהכא דמיירי בתרי גוברי ואין הש"ץ זה שקורא, אלא מישהו אחר.

וה"דברי חמודות" שם בס"ק נד העלה לדברי הרמב"ם והחונים עליו וכו' יעויי"ש, ונעלה מדבריהם בהמשך בס"ד ונבארם.

דהנה הרמב"ם בפי"ד מהל' תפילה הל' ח' כתב וז"ל: אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מילה מילה כמו שאמרנו. היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם "כהנים" והם עונין ואומרים "יברכך" והוא מקרא אותן מילה מילה על הסדר שאמרנו, עכ"ל.

חזינן להדיא מדברי הרמב"ם שכותב שהש"ץ הוא זה שקורא להם "כהנים" וזהו כדברי רש"י דלעיל.

 

 

 

 

 

 

 

אמנם יעויין ב"קרבן נתנאל" בפ"ג דמגילה סי' כא אות כ' דמביא לדברי הרא"ש דאתינא לעיל שהזכיר לדברי ר"ת ועוד ואח"כ העלה לדברי הרמב"ם אלו ושכן פי' הכס"מ, אמנם כותב ה"קרבן נתנאל" שמי שמעיין בדברי הרמב"ם יראה שאין כוונתו לש"ץ אלא שאחר קורא להם "כהנים", וכן מפרש עוד שיש תרי גווני חזן יש חזן הכנסת שמשמש ומתעסק בצרכי ביהכ"נ ויש חזן שקורא לעולים לתורה וכו', יעויי"ש.

ובטור כתב רבינו יעקב בסי' קכח סעיף יא בהאיי לישנא – ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם עד שש"ץ מסיים "מודים" ואז אם הם שנים קורא להם "כהנים" ומחזירין פניהם כלפי העם, ואם הוא אחד אין קורא לו, אלא הוא עצמו מחזיר פניו, וכתב רבינו תם שאין לשליח ציבור להפסיק לקרות "כהנים" דהוי הפסק בתוך התפילה אלא חזן הכנסת פי' הממונה על כל צרכי ביהכ"נ, קורא.

 

וכתב ה"ר פרץ בשם רבי' תם שאין ש"ץ אומר "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה" וכו', אלא מיד כשיסיים מודים קורא החזן "כהנים", ורבי' יהודה כתב, דוקא להם שלא היו רגילין לומר או"א, אבל עכשיו שש"ץ רגיל לאומרו בכל פעם בציבור, גם כשהכהנים נושאין כפיהם נכון לומר, וכן היה נוהג הרב ר' מאיר מרוטנבורג כשהיה הוא ש"ץ, היה אומר בלחש או"א עד כהנים ואומר "כהנים" בקול רם, כדי לקרות אותם ואומר "עם קדושיך" בלחש.

וב"בית יוסף" שם העלה בתוך דבריו לדעת הרמב"ם שש"ץ קורא להם "כהנים" ומוסיף דכן נהגו העולם ועיין עוד שם.

וב"בית חדש" העלה לדברי הטור במנהגו של המהר"ם מרוטנבורג, ואחר כתב שב"הגהות מיימוני" כתב שחזר בו מהר"ם ממנהג זה והיה חזן הכנסת קורא "כהנים" וכו', מיהו חותם הב"ח דבריו – עכשיו נוהגין כר"מ מרוטנבורג קודם חזרה, עכ"ל.

 

ובשו"ע פסק מרן כלשון הטור שזכרנו, שהכהנים עומדים בדוכן ופניהם כלפי ההיכל וכו', ואז אם הם שנים קורא להם (השליח ציבור) "כהנים" וכו'.

 

 

וראיתי בס"ד לדברי רבינו הגדול בעל ה"שתילי זתים" זתע"א וז"ל: השליח ציבור – בכל ספרי השו"ע בעגולה, (פי' שתיבות אלו נתונות בתוך סוגרים, וכ"כ הגר"א בן משה שליט"א ב"זית רענן") ובספר ישן שנדפס בזמן רבינו, לא גריס לה, נראה שחשש לסברת ר"ת שאוסר, ואע"פ שכתב שהרמב"ם מתיר ושכן נהגו, מאחר שהביאו דעת ר"ת, התוס', והרא"ש, והמרדכי, וכ"ש שכתב הרא"ש שגם רבינו חננאל כתב כן, וגם מה שכתבו התוס' שיש רוצים להתיר אפי' לפי' ר"ת, כיון שטעם המתירים הוא מפני שהורגלו לומר "אלהינו" בלשון בקשה ותפילה, ואין המנהג כן, לכך הניח הדבר באין ולא, ואני נהגתי בשב ואל תעשה, מטעם זה, שאין קריאה מעכבא, וכמו שכתבתי ס"ק זה בשם "פרי חדש". ועוד, שאפשר ע"י אחד מהקהל, עכ"ל השתי"ז.

ועלו בידינו בזה בס"ד, ג' מנהגים: א. החזן קורא לכהנים לברך. ב. הש"ץ קורא להם לברך.   ג. הש"ץ אומר לנוסח הבקשה "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה" וכו' ובתיבת "כהנים" מגביה קולו וכדלעיל.

 

ומנהג תימן הרווח שאחד המתפללים קורא לכהנים להתחיל בברכה, וכפי שכתב רבינו המהרי"ץ זצוק"ל ב"עץ חיים" ח"א דף נב. ...קורא להם אחד מהציבור כהנים וכו', ורבינו הגר"י צובירי זצוק"ל כתב בסידורו הבהיר "כנסת הגדולה" ח"א עמ' קעז, וכן בספרו הגדול "ויצבור יוסף בר" ח"ב פרק ז' שחזן הכנסת שהוא מתעסק בצרכי ביהכ"נ, הוא זה שקורא לכהנים לברך, והבט דבריו בזה ובזה.

 

ג. והנותר בידינו לבאר ענין מיהו המקרא לכהנים תיבות הברכות.

דהנה איתא בסוטה לח. מובאים לימודים מהפס' "כה תברכו את בנ"י אמור להם" שקודם לברכת כהנים, וקאמר רב חסדא התם – נקיטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנא' "אמור להם", אמירה משלהם תהא (מפרש"י – שכשהש"ץ הוא כהן הוא קורא לאחיו הכהנים לברך את ישראל אך כשהש"ץ ישראל אינו קורא לכהנים לברך וכדיליף טעמא מלישנא דקרא, ע"כ ע"פ פירש"י זצ"ל) ואומרת הגמ' דאין הלכתא כרב חסדא.

ובתוד"ה לשנים קורא כהנים – בירושלמי פרק אין עומדין אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל, וכו' עיי"ש.

והטור העלה לדברי הירושלמי וז"ל: ובלבד שיהא החזן ישראל, וכתב הרמב"ם ז"ל – משתדלין שיהא המקרא ישראל שנא' "אמור להם" מכלל שהמקרא אינו כמותם, עכ"ל הטור.

 

וב"בית יוסף" שם כתב שמדברי הרמב"ם משמע שאין עיכוב בדבר אם אין ישראל שיקרא את הכהנים, וזאת מדנקט לשון "משתדלין", והעלה מדברי ה"הגהות מיימוני" (אות י') שהורה הר"מ כשהחזן כהן שיעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם והחזן עומד ושותק עד התחלת "שים שלום" וכן כתב המרדכי בהגהה פרק הקורא את המגילה עומד (סי' תתיז), ע"כ מדברי הב"י זצ"ל.

 

ובב"ח מביא ג"כ לחילוק הלשוני בין הירושלמי לדברי הרמב"ם שמהירושלמי משמע שאם אין שם ישראל או לוי אין נושאין כפיהם משא"כ לדעת הרמב"ם רק לכתחילה משתדלין שיהא ישראל או לוי אך אם אין, בכל אופן נושאין הכהנים כפיהם וכו', עיי"ש.

 

ובשו"ע פסק מרן הקדוש בסעי' כב הכי – משתדלין שיהא המקרא ישראל וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם והחזן עומד ושותק, עכ"ל.

ובט"ז שם ביאר לדברים היאך יהיה הדין כשאין ישראל שיקרא האם יקרא אותם כהן אחד מהם או שיברכו הברכות בלא קירוי. ויעויין בשתי"ז ס"ק נד שהעלה משם "הלבוש" וה"פרי חדש" שבכה"ג יקרא כהן אחד מהם, והביא ראיה מסעיף כה לגבי מקום שכולו כהנים שאם אין ישראל או לוי שיקרא אותם מברכים בלי קירוי, וזהו אשר נקט הרמב"ם בלשונו הזהב משתדלין שיהא המקרא ישראל.

 

ובהמשך כתב בס"ק יח לגבי מי ממשיך אח"כ בברכת "שים שלום" וכו', והעלה שמו"ח הב"ח זצ"ל כתב שזה שמקרא הוא ממשיך בברכת "שים שלום" והחזן אומר קדיש וכו', בסיום דבריו שם כתב בזה"ל: ואדרבה כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל ש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר "שים שלום" ומו"ח היה באותו ביהכ"נ וכן עיקר וכן נראה לי, עכ"ל.

 

ואגב אורחין אשמען, דמאי דקאמר הרמב"ם והטור והשו"ע ועוד, שמשתדלין שיהא המקרא ישראל, הכוונה לא דוקא ישראל אלא הוא הדין לוי וכפי שכתב הב"ח והעלנו דבריו לעיל, וכל העניין היינו שלא יהא הכהן זה שמקרא וכדילפי' מקרא "אמור להם" שצריך שיהא מאן דהו דיימר להון, ומעשה רב ראינו הכא שכן נהג הט"ז שהיה לוי, ששמו כידוע הוא רבינו דוד הלוי זצ"ל.

 

ובזה ראיתי למו"ר הג"ר שלום יצחק הלוי זצוק"ל בשו"ת שלו "דברי חכמים" או"ח סי' כח וז"ל: הקפידה הוא שלא יהיה המקרא כהן מהם בדוקא, אבל אם הוא לוי דינו כדין ישראל, וכן המנהג המקובל שגם הלוי מקרא, וכן ראו עיני הלכה למעשה בימי חיי אבא מרי זצ"ל והוא לוי, כשהיה עומד בתור ש"ץ היה מקרא את הכהנים, ולא שמענו מי שמערער על זה, ישמע חכם ויוסף לקח, ולא לשנות מאשר גבלו ראשונים, עכ"ד.


 

 

והעולה בידינו מסקנא מכל האיי דלעיל:

כהן המשמש כש"ץ כיצד ינהג לגבי ברכת כהנים – דעת הטור ומרן שאם יש כהנים אחרים לא ישא כפיו ואם אין שם כהן אלא הוא אם הוא מובטח שיחזור לתפילתו ולא יתבלבל מחמת הנשיאת כפיים, יעלה ויברך ברכת כהנים ואם לאו לא ישא כפיו. והאידנא כיון שיש סידורים לא חיישי' לבלבול וע"כ בכל גווני יכול לעלות לשאת כפיו, אם אין כהנים אחרים. וכפי שהעלה השתי"ז לעיל משם הפר"ח ועיין עוד לעיל. ודברתי בזה עם מו"ר הג"ר ששון הכהן שליט"א רב שכונת "כפר אברהם" וראש הכולל שם ואמר לי בס"ד, שהוא נוהג לישא כפיו אף כשיש כהנים אחרים, כי היכי דלא ליבטל מיניה ג' עשיין.

ולדעת רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו "הליכות עולם" לא ישא כפיו אם יש אחרים וכפשט לשון מרן הקדוש.

אמנם ראיתי ב"בירור הלכה" שבספר "הלכה ברורה" שהעלה ממאמרו של הרה"ג ר' זבדיה כהן שליט"א בקובץ "בית הלל" (טבת תשס"א עמ' מ') ששמע ממו"ר הגרע"י זצוק"ל שאם שאר כהנים קולם חלש ואינו נשמע (וכידוע אחד הלימודים מהמילים "אמור להם" הוא שצריכין לברך בקול רם וכפי שהעלה זאת מרן בשו"ע סוף סעי' יד – הכותב) חשיב כאין שם כהן אחר אלא הוא, ואפי' אם הם נושאים כפיהם רשאי ש"ץ כהן לשאת כפיו.

ולדעת המהרי"ץ זצוק"ל שהעלה לדברי היעב"ץ זצוק"ל שכשיש כהנים אחרים לא תולין זה אם הבטחתו לחזור לתפילתו או לא ויכול לשאת כפיו בכל מצב, כיון דאיכא אחרים בהדיה.

 

היאך ינהג הש"ץ בתפילתו כשצריך הוא לישא כפיו, איכא מס' הנהגות והעלנום למעלה והם: א. יעקור רגליו ב"רצה" מעט ולאחר סיום ברכת "מודים" יעלה לדוכן, ויש שהתחילו לילך מ"רצה" לכיוון הדוכן וכך שמעתי מרבותינו הג"ר ששון כהן והג"ר עזריאל מנצור שליט"א. ב. ישא כפיו ליד התיבה במקום שעומד כש"ץ. ג. יעמוד כש"ץ ויתחיל החזרה ע"י הדוכן.

 

מנהג תימן שאין הש"ץ מזמין הכהנים להתחיל בברכה ואדם המיוחד לכך או אדם אחר מן הציבור הוא זה שקורא להם "כהנים", וכן מנהג חלק מבני אשכנז הי"ו ומנהג אחינו הספרדים יע"א שהש"ץ יכול לקוראם שיתחילו בברכה דהוי חלק מהתפילה, ויש מעדות אשכנז הנוהגים שאומר הש"ץ לנוסח "אלהינו ואלהי אבותינו" וכו', ומגביה קולו בתיבת "כהנים" וכדלעיל. 

 

משתדלין שהמקרא את הכהנים יהא ישראל או לוי ולא כהן דכתיב "אמור להם" משמע שצריך שמישהו יאמר להם לכהנים, ולא תימא דדוקא ישראל יוכל לקרותם ותו לא, אלא אף לוי וכעובדא דעביד רבינו הט"ז, ורבינו יחיא יצחק זצוק"ל. 

 

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אבנר (1/02/2016 21:16:22)

עוד...

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
נחלת אבות
קודש לכל חי
מנורת המאור שתילי זיתים