לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

 

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית   |  הוספה למועדפים

 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ
לצפייה בקטלוג המוצרים המלא לחץ כאן
 

מרכז קשרי אירוח לבני תימן

.

בקרוב בחנות

שמחים אנו להודיע כי "נוסח תימן" שוקדים בימים אלו על הוצאתו של ספר הילדים "התאג שלי" אשר יכיל עשרות רבות של איורים צבעוניים בשילוב המברך השישי.

הרב מקייטן
מוהל מומחה

מלאכת חול המועד דאורייתא או דרבנן

שיטת מרן הב"י בדין מלאכת חול המועד

דאורייתא או דרבנן

 

 

הכרעת מרן בבית יוסף

באיסור מלאכות חול המועד

 

א. מרן הבית יוסף (סי' תק"ל) אחר שהביא שיטות הראשונים בדין מלאכת חול המועד דאורייתא או דרבנן, כתב וז"ל: ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה, כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין (חגיגה יח.), אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם, וכעין מה שכתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום) גבי עינויי דיום הכפורים בר מאכילה ושתיה, וכן מבואר בהדיא בפרק אין דורשין בברייתא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת, ואף על פי שהגהות מיימון (פ"ז אות ב) כתבו דאין לדקדק מכאן דמדאורייתא הוא, דאי אפשר שיהיו חכמים מקילין כל כך אם היה דאורייתא, לאו מילתא הוא, דאין קולות הללו גדולות ממה שהקילו ביום הכפורים לרחוץ פניהם המלך והכלה כדי שיהיו נראים יפים וקולי אחריני דשרו התם. ע"כ.

והנה משמעות דברי הב"י דמסיק דמלאכת חול המועד דאורייתא, וכ"כ רבינו השתילי זיתים (סק"א) וז"ל: וכן מסקנת רבינו בבית יוסף כהיש אומרים בתרא, וכן נראה סברת הלבוש במה שהביאה בתרא וכפי הכלל המסור בידינו, ואף על פי שמבואר בבית יוסף בסוף סימן תקל"א בשני דיבורים, ובסימן תקל"ז סעיף ו' וסעיף ט"ו, וסימן תקל"ח סעיף א', וסימן תקל"ט סעיף א' ובסופו דהוי דרבנן, יש לומר שכיון שנמסר לחכמים וכמו שנתבאר, קרי ליה דרבנן (כנ"ל). ע"כ.

והנה כוונת רבינו מהרד"ם בזה לאפוקי מדברי המגן אברהם (תק"ל סק"א) שכתב להוכיח מההיא דסי' תקל"ח דס"ל להב"י שמלאכת חול המועד דרבנן, [וכ"כ בדעת השו"ע המחצית השקל, והערוך השלחן].       וכדברי רבינו בדעת מרן הביא כן השדי חמד (מערכת חול המועד סוף אות י"ז) בשם האחרונים, השלחן גבוה (סי' תק"ל), התפארת ישראל (מועד קטן פ"א) והמנחת חינוך (מצוה שכ"ג), הארצות החיים (סימן ל"א), והגאון רבי אברהם פלאג'י ז"ל בספרו ויקרא אברהם (דף קמ"א ע"ב), וכ"כ רבינו הכהן הגדול בביאור הלכה. [וראה עוד להגרי"ח סופר שליט"א בספר מנוחת שלום חי"ב סי' ע"ג שהביא עוד אחרונים דס"ל הכי בד' מרן].

 

והנה לולא דבריהם הקדושים, היה מקום לומר שאין כונת מרן להכריע דמלאכת חוה"מ דרבנן, שהרי דרך מרן להכריע עפ"י שני עמודי ההוראה, והרי הרמב"ם והרא"ש ס"ל דמלאכת חוה"מ דרבנן, אלא כוונתו בזה אך לתרץ שיטת רש"י ורשב"ם והיראים וסיעתם דס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא, דהקשו הראשונים לשיטתם איך התירו חז"ל מלאכות האסורות מן התורה, וזהו שתירץ שיטתם דאע"ג דדאורייתא היא, מסרן הכתוב לחכמים, ומשום הכי יש כח ביד חכמים להתיר מלאכות שנראו בעיניהם. [אולם מה שכתב בעל הלבו"ש בשו"ת נאות דשא כד הקמח סי' ב' לא נראה לענ"ד].       

אלא שכפי הנראה לא ניחא להו לרבותינו לומר כן בדעת הב"י, שהרי כתב שהיא דבר תורה כדמשמע בסוגיא וכו', ומשמע שבא להכריע ההלכה כפשטות הסוגיא, ועוד שאם היה דעתו להכריע שהוא דרבנן, היה לו לסיים שלהלכה היא דרבנן, אלא משמע שדעתו להכריע להלכה  שהיא דבר תורה.      גם בדעת הרמ"א פירש המגן אברהם דס"ל מלאכת חוה"מ דאורייתא, ממה שהוסיף על לשון השו"ע "לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר". אלמא ס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא, ונמסר ביד חכמים להתיר ולאסור מה שיראה  בעיניהם.

 

הטעם דאזלינן בספיקותיהם לקולא

ב. אלא שיש להקשות על דברי רבינו השתילי זיתים במה שכתב ליישב דברי מרן הב"י עם מה שפסק בכל הני דוכתי, שכיון שנמסר לחכמים קרי ליה דרבנן, דתינח הא דקרי ליה דרבנן, אבל בדברי הב"י בכל הני דוכתי שהביא רבינו, מבואר דלא זו בלבד דקרי ליה דרבנן, אלא אזלינן נמי בספקות חול המועד לקולא, ואי נימא דדאורייתא הוא, הוה לן למיזל לחומרא, דכיון דאיסור מלאכה בחוה"מ דאורייתא אלא שמסרן הכתוב לחכמים, א"כ כל שלא התירו חכמים משום טעם שיהיה הרי נשאר באיסור דאורייתא, כמש"כ בהגהות חת"ס מו"ק י"ד ע"א בתוד"ה ושאר, ואם כן הוה לן למיזל לחומרא.

וכמו"כ יש להקשות על דברי הרמ"א לפמש"כ המג"א בדעתו דס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא ומסרן הכתוב לחכמים, א"כ היה לו להגיה על דברי מרן בכל הני מקומות שפס'ק להקל מכח ספק דרבנן.

והנראה ליישב בהקדם מה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם בכל מצוה דרבנן יש בו ציווי מד"ת בלא תסור, דהרמב"ם בספר המצות שורש א' כתב כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו, והוא אומרו עפ"י התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו' עכ"ל. והקשה הרמב"ן (אות ד') כיון דכל איסורי דרבנן בכלל לא תסור הוא, אם כן איך הקילו באיסורי דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא, כיון דכל מה שאמרו חכמים הרי הוא מן התורה בכלל לא תסור וע"ש. והרשב"ץ בספר זוהר הרקיע כתב ליישב, שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה ע"ש. והובא כל זה בשב שמעתתא (שמעתא א' פ"ג).

 

יסוד מדברי הבית יוסף

לענין עינויים ביום הכיפורים

 

ג. עוד יש להביא מה שמצינו בדברי מרן הב"י סי' תרי"א, שהביא קושיית הר"ן על מה שכתב לייסד דאיסור שאר עינויים ביום הכיפורים דדאורייתא נינהו אלא שמסרן הכתוב לחכמים, מהא דתניא (יומא עח:) התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל, ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן, והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני, ואי מדאורייתא, היכי שרינן, והא כתיב (ויקרא יא מב) "לא תאכלום", וקרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.) ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין בכולן ולא אשכחן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן (יומא פב.) בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולם ואפילו על ידי גדולים, ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר, אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי, עכ"ל הר"ן.

וכתב מרן הב"י ליישב דאפילו לדעתו דסבר דאפילו הגיעו לחינוך מותרין בכולן, איכא למימר דלא קשה מידי, דאף על גב דאסירי מדאורייתא כיון דלא מיפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים, ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך, דכיון דאכילה ושתיה דמפרשי בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים, כל שכן שאר דברים שמותר לעשותם להם בידים, ואף על פי שכשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור אכילה ושתיה לא ראו לחנכן בדברים אלו, מאחר שאינם מפורשים בכתוב, וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן, ולדעת רבינו שכתב בסימן תרט"ז וכדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה, אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולם בשלא הגיעו לחינוך היא, וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים כשהגיעו לחינוך. ע"כ.              שמענו מדברי הב"י דאף במקום שמסרן הכתוב לחכמים והעובר על דבריהם עובר באיסור תורה, מכל מקום נתנו חכמים לגדרי הדינים הנוהגים בו, גדרי דין של דרבנן, ועל כן לית ביה איסור ספיה כדין שאר איסורים דרבנן, ומעתה אף אנו נאמר, דכיון שפירש הרשב"ץ דהטעם דאזלינן בספיקות של איסורים דרבנן לקולא, הוא משום שכך תקנו מתקני התקנות, א"כ יש לומר שאף במקום שנמסר לחכמים תקנו מתחילה שיהיה דינו כאיסורים דרבנן להקל בספקותיו.

ואמנם יש מקום לחלק בין דברי הב"י לנדון דידן, דבשלמא גבי עינויים דלא נתפרש בקרא כלל איזה עינויים אסורים, ונמסר לחכמים לקבוע מהו עינוי אסור, בזה יש לומר דדינו כדרבנן להקל בספיקו, אבל גבי מלאכות חול המועד, הלא עיקר איסור המלאכה מפורש בקרא, אלא דנמסר לחכמים באלו מקומות יש להקל, ובזה שנתפרש האיסור בכתוב, אלא שלא נתפרש ההיתר, יש לומר דאית לן למיזל לחומרא, כיון דספק בדבר המפורש בכתוב לאיסור, ספק דאו' הוא.

ברם יש לומר שאף במלאכות חול המועד גדרי איסור המלאכות עצמו אינו מפורש בכתוב אלא נקבע על ידי חכמים, שהרי גדר מלאכת חול המועד אינו כגדרי מלאכות שבת, וכמפורש בגמרא (מו"ק ב' ב', וי"ג א') מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן, והיינו דגדר מלאכת חול המועד אינו כגדרי מלאכה בשבת ויום טוב שהוא משום יצירת המלאכה, אלא משום טירחא, ומשו"ה במקום פסידא שרו רבנן, עוד יש להביא מה שכתב המאירי (מו"ק י"ח ב') דליכא איסור הוצאה בחול המועד, ומוכח שגדר איסור המלאכה עצמו נקבע על ידי חכמים, ולא רק היתר במקומות שראו לנכון, ומעתה נאמר גם לענין ספיקות שיש להקל, כיון שאין איסור המלאכה מפורש בקרא.

 

קושיה מדברי הב"י סי' תקל"א

ד. אלא שיש להקשות על מה שמתבאר מדברי רבותינו בד' הב"י דאי מסרן הכתוב לחכמים אזלינן בספיקם לקולא, ממה שכתב בב"י סי' תקל"א לתמוה על הרמב"ם (פ"ז מיו"ט ה"א) והרא"ש (ריש מו"ק) דפסקו להחמיר בבעיא דאבדה לו אבדה ערב הרגל, דכיון דפסקו מלאכת חול המועד דרבנן למה לא פסקוה לקולא.       ולכאורה לפי המבואר הרי גם אי נימא דמלאכת חול המועד דאורייתא הוי לן למיזל לקולא, לפי דרכו של מרן הב"י דמסרן הכתוב לחכמים.

ויש ליישב שכוונתו להקשות כך, דכיון דס"ל להרמב"ם והרא"ש דמלאכות חול המועד דרבנן, א"כ ע"כ אית לן למיזל לקולא, משא"כ אי מלאכות חול המועד דאורייתא, הדבר תלוי דאי נימא דדאורייתא גמור הוא, אית לן למיזל לחומרא, ואי מסרן לחכמים שפיר אית לן למיזל לקולא, אבל כיון דהרמב"ם והרא"ש ס"ל דדרבנן הוא, על כרחין אית לן למיזל לקולא.

 

הראיה מההיא דסי' תקל"א

ה. והנה רבינו השתילי זיתים כתב להוכיח מדברי מרן בב"י סי' תקל"א בשני דיבורים דכתב בהדיא דכיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לקולא, אמנם המג"א שהעיר בדעת מרן לא הביא דינים אלו שכתב הב"י בסי' תקל"א, ברם הגרעק"א בהגהותיו ציין להא דכתב הב"י סי' תקל"א להקל בפלוגתא דרב ורבי אמי, וזה כדברי השתילי זיתים. [ויש להבין למה לא הביא עוד לדברי הב"י לענין נטילת צפרנים שציין אליהם השתילי זיתים].

ויש מקום לעיין בהוכחה זו מדברי הב"י דסי' תקל"א, דהרי מבואר בגמרא ריש אלו מגלחין דמעיקר דינא הוי שרי תגלחת במועד, דצורך המועד הוא, אלא שגזרו חכמים גזירה שלא יכנס ליום טוב הראשון והוא מנוול, ואם כן נמצא דאיסור תגלחת במועד אף להסוברים מלאכת חול המועד דאורייתא, איסור תגלחת אינו אלא מדרבנן, שהרי לא נאסר כשאר מלאכות המועד, אלא משום גזירה אתו עלה.

ואם כן צ"ע מה שהביאו השת"ז ורעק"א להוכיח מדברי הב"י לענין תגלחת ונטילת צפרנים דמלאכת חול המועד מדרבנן, ונראה דמשום הכי לא הביא המג"א להוכיח מתגלחת ונטילת צפרנים, ויש להבין דעת השת"ז ורעק"א בזה.

ברם אנכי הרואה כי מדברי מרן הב"י יש לסייע דרך השתילי זיתים ורעק"א, דהנה לשון מרן הב"י בתמיהתו "ויש לתמוה על הרמב"ם והרא"ש שכתבו מלאכת חול המועד דרבנן למה לא פסקוה לקולא", ומדקדוק לשונו שהקשה להרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו דמלאכת חול המועד דרבנן, משמע, דלמ"ד מלאכת חול המועד דאורייתא ניחא, ולכאורה אמאי, הא למשנ"ת אף למ"ד דס"ל בעלמא מלאכת חול המועד דאורייתא, הכא גבי תגלחת מודה דאינו אסור אלא מכח גזירה, ואית לן למיזל לקולא. אלא מבואר מכאן כהבנת השתילי זיתים ורעק"א דאיסור גילוח במועד תליא בדין שאר מלאכות במועד, דאי הוו דאורייתא אף איסור גילוח דאורייתא, ואי הם מדרבנן אף גילוח דרבנן. מיהו אכתי טעמא בעי, כיון דאינו אלא גזירה שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, איך יתכן לומר שאיסורו מדאורייתא.

 

גדר איסור תגלחת במועד

ודברי המאירי בזה

ו. והנראה לענ"ד לבאר דהנה הפמ"ג (תקל"א משב"ז סק"ג) עלה ונסתפק למה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות יום טוב ה"א) שהעושה מלאכה האסורה בחול המועד מכין אותו מכת מרדות, כיצד הדין לענין המגלח במועד אי מכין אותו מכת מרדות או דכיון דאינו אלא גזירה וקנס דרבנן אין לוקה על זה.

וביאור ספיקו של הפמ"ג הוא, האם לבתר דגזרו רבנן שלא לגלח, חזר איסורו מתורת מלאכה נמי, וממילא יש לו ללקות על זה מכת מרדות כשאר מלאכות האסורות במועד, או דלמא דלא אסרו בו אלא מתורת גזירה וקנס, ואין בו לתא דמלאכה, ועל כן אין לו ללקות כשאר מלאכות.

והנה ספק זה בגדר איסור תגלחת במועד נפשט בדברי המאירי (מו"ק י"ד א'), שכתב לבאר הטעם שהותר לאנשי משמר לספר ביום חמישי מפני כבוד השבת, מה שלא הותר בחול המועד, וז"ל: ויש מפרשים בה טעם אחר לומר שבאנשי משמר לא נאסרה להם מלאכה כלל ולא נאסר הגלוח להם אלא מקנס גמור שמא יכנסו למשמרתם מנוולים, אבל חול המועד יש שם איסור מלאכה, ואף על פי שעיקר האיסור בגלוח וכבוס מתורת קנס, מ"מ הואיל ונאסרו נעשו כשאר מלאכות האסורות בו שאין חמישי מתירתן. ע"כ.

ומבואר מדברי המאירי דאחר שגזרו חכמים על תגלחת במועד חזר דינם ליאסר מתורת מלאכה האסורה במועד, ואינו רק גזירה בעלמא, [ויש עוד הרבה להאריך בחקירה זו והנפק"מ לענין דינא, והמסתעף מזה בדברי הנוב"ק או"ח סי' י"ג, ואין כאן מקומו].

ומהשתא לפי מה שפירש מרן הב"י דמסרן הכתוב לחכמים, אם כן כיון שאסרו חכמים תגלחת במועד, הרי חזר דין תגלחת ליאסר דבר תורה כשאר מלאכות חול המועד שהם מדאורייתא, ואתי שפיר מאי דמבואר בדברי הב"י דאיסור תגלחת במועד מיתלא תלי אי מלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא או מדרבנן, ואתי שפיר נמי הא דמייתי רבותינו ראיה מדברי הב"י דפסק לקולא, אלמא דס"ל דמלאכת חול המועד דרבנן, דאל"ה הוה לן למיזל לחומרא, דלבתר שגזרו חזר איסור המלאכה מדאורייתא.

 

 

למה ניחא לב"י למ"ד דאורייתא דאזלינן בספיקו לחומרא

 

ז. אלא שיש להקשות לפי המבואר בדעת רבינו השתילי זיתים דאף למאי דמסיק הב"י דמסרן הכתוב לחכמים אכתי אית לן למיזל בספיקותיהם לקולא, וכמשנ"ת, אם כן שוב תיקשי מש"כ לעיל לדקדק בדברי הב"י דאי מלאכת חול המועד דאורייתא, הוה אתי שפיר הא דפסקו הרמב"ם והרא"ש בבעיא דאבד לו אבידה לחומרא, והרי להמבואר אף אי הוי דאורייתא, מכל מקום כיון דמסרן הכתוב לחכמים, אית לן למיזל לקולא.                       

ויש ליישב דכוונת הב"י לומר דלמאי דפסקו הרמב"ם והרא"ש דרבנן ודאי קשה דאית לן למיזל לקולא, אולם אי מלאכת חול המועד דאורייתא, יש מקום לומר דניזיל לחומרא כיון דאיסור דאו' הוא, ונהי דאליבא דאמת ס"ל לב"י דאזלינן לקולא, מ"מ אין זו קושיא על דברי הרמב"ם והרא"ש אי לא ס"ל כן.

 

בדברי מרן הב"י באיסור סחורה במועד

 

ח. עתה נפן לעיין במה שציין רבינו השתילי זיתים להוכיח מדברי מרן הב"י סי' תקל"ט ס"א ובסופו דס"ל דמלאכת חול המועד דרבנן.

והנה בס"א כתב הב"י וז"ל "ולענין הלכה נראה דאם ריוח מרובה הוא שרי בצנעא כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם וכו'". ולכאורה יש לתמוה על הוכחת השתילי זיתים בזה, דמה מקום יש להוכיח מכאן דמלאכת חול המועד דרבנן, והרי איסור סחורה ומקח וממכר אף בשבת ויום טוב אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה שמא יכתוב כמש"כ הרמב"ם (פכ"ג מהלכות שבת הי"ב), ונמצא שבזה לכו"ע אינו אלא מדרבנן, ואם כן יתפרשו דברי הב"י במש"כ דמידי דרבנן, לאו משום דמלאכת חול המועד דרבנן, אלא משום דאיסור סחורה אינו אלא דרבנן.

אכן דברי הב"י בסוף הסימן מוכיחין שאכן כוונתו להא דמלאכת חול המועד דרבנן וכדברי השתילי זיתים, שהרי בסוף הסימן (סי"ג) לענין הלואה בריבית לגוים כתב וז"ל, "ולענין הלכה כיון דאיסור מלאכה בחול המועד דרבנן, והרא"ש דבתרא וגדול הוא וגם מהר"י קולון כתבו שכך פשט המנהג הכי נקטינן". הרי מפורש דתולה הב"י איסור סחורה במועד אי דאורייתא היא או דרבנן בפלוגתא דמלאכת חול המועד. וצ"ע טובא טעמא דמילתא, מאחר שאף בשבת ויום טוב לאו דאורייתא הוא.

ואולם ידוע דשיטת רש"י דאיסור מקח וממכר בשבת ויום טוב אתיה מקרא, דכתיב ודבר דבר כמו שפירש רש"י בשבת קי"ג ב', ואתי נמי מקרא דנחמיה י"ג, כמו שפירש רש"י בביצה כ"ז ב', ובביצה ל"ז א' כתב רש"י ב' המקראות, ועיין בארעא דרבנן מערכת המ' בהשמטות סי' קמ"ד שכתב דלרש"י מקח וממכר איסורא דאורייתא הוא, וכך דקדקו המפרשים מלשון רש"י בעירובין ל"ט ע"א שכתב ורחמנא אמר ממצוא חפצך, ואף שמהר"י עייאש בעפרא דארעא (אות נ"ב) השיג על דברי הארעא דרבנן שאף רש"י אין כוונתו לומר דהוי דאורייתא דדברי קבלה כדרבנן דמי, נראה שלא היו למראה עיני הבדולח דברי רש"י על הרי"ף בביצה ששם מפורש שהוא דאורייתא שכתב וז"ל, "ומ"מ אסור מדאורייתא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר".

ברם ששיטת רש"י לא תושיענו בזה, חדא דלהלכה נקטינן דמקח וממכר אינו אסור אלא מדרבנן, כמבואר בדברי הב"י סי' תקפ"ה ס"ה, ובשו"ע חו"מ סי' רל"ה סכ"ח, וא"כ צ"ע למה תלה הב"י דין סחורה במועד בדין מלאכה, ועוד דטעם ממצוא חפצך לא שייך אלא בשבת ויו"ט דבהו איירי קרא דוקראת לשבת עונג, אבל בחוה"מ לא מצינו שיהיה בו איסור ממצוא חפצך ודבר דבר.

והיה מקום לומר דאמנם המגיד משנה פ"ז מיום טוב הכ"ב, והנימוק"י (ד' ב' מדפ"ה) כתבו דטעם איסור סחורה בחוה"מ משום שמא יכתוב, אולם הרא"ש (פ"א סי' כ"ג) כתב דטעם האיסור משום טירחא, וכ"נ מדברי התוס' (י"ב ב' ד"ה מכניס, אך עי' תוס' י"ד א' ד"ה ושאר) וכ"כ המג"א סי' תקל"ט סק"א, ורבינו השתילי זיתים שם סק"א, ולפי טעם זה יש מקום לומר דכיון דכל עיקר מלאכת חול המועד משום טירחא היא כלשון הגמ' מו"ק (ב' ב', וי"ג א'), אם כן אף סחורה שיש בה טירחא אסורה מדאורייתא אף שאינו בגדר מלאכה בשבת ויו"ט, והתוס' מו"ק י"ב ב' הנ"ל. אך לא מסתבר לומר כן, שיהיו דברים אלו שיש בהם טירחא אסורים בחול המועד מדאורייתא ואילו בשבת ויו"ט איסורם דרבנן.

ואולי יש ליישב עפ"י מש"כ הרמב"ן פרשת אמור (ויקרא כ"ג כ"ד) שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמל א החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. ע"כ. והריטב"א (ר"ה ל"ב ב') הביא דברים אלו וסיים בה, "וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל".

ומבואר בדברי הרמב"ן שהעושה שבת כחול, אף במידי דרבנן הרי זה עובר באיסור תורה, ובשו"ת חתם סופר (חלק חו"מ סי' קצ"ה) ובחידושיו שבת (ק"נ א'), נקט כן להלכה. [ועי' להשד"ח בס' דברי חכמים סי' פ"א מש"כ על דברי החת"ס]. וא"כ יש לומר דכוונת הב"י בזה להיתר להלוות במועד באופן שיהיה בדרך קבע ופרהסיא דכה"ג יש בו איסור תורה אף בשבת ויום טוב, וצ"ע.


 

שיטת מרן הב"י בדין מלאכת חול המועד

דאורייתא או דרבנן

 

 

הכרעת מרן בבית יוסף

באיסור מלאכות חול המועד

 

א. מרן הבית יוסף (סי' תק"ל) אחר שהביא שיטות הראשונים בדין מלאכת חול המועד דאורייתא או דרבנן, כתב וז"ל: ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה, כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין (חגיגה יח.), אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם, וכעין מה שכתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום) גבי עינויי דיום הכפורים בר מאכילה ושתיה, וכן מבואר בהדיא בפרק אין דורשין בברייתא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת, ואף על פי שהגהות מיימון (פ"ז אות ב) כתבו דאין לדקדק מכאן דמדאורייתא הוא, דאי אפשר שיהיו חכמים מקילין כל כך אם היה דאורייתא, לאו מילתא הוא, דאין קולות הללו גדולות ממה שהקילו ביום הכפורים לרחוץ פניהם המלך והכלה כדי שיהיו נראים יפים וקולי אחריני דשרו התם. ע"כ.

והנה משמעות דברי הב"י דמסיק דמלאכת חול המועד דאורייתא, וכ"כ רבינו השתילי זיתים (סק"א) וז"ל: וכן מסקנת רבינו בבית יוסף כהיש אומרים בתרא, וכן נראה סברת הלבוש במה שהביאה בתרא וכפי הכלל המסור בידינו, ואף על פי שמבואר בבית יוסף בסוף סימן תקל"א בשני דיבורים, ובסימן תקל"ז סעיף ו' וסעיף ט"ו, וסימן תקל"ח סעיף א', וסימן תקל"ט סעיף א' ובסופו דהוי דרבנן, יש לומר שכיון שנמסר לחכמים וכמו שנתבאר, קרי ליה דרבנן (כנ"ל). ע"כ.

והנה כוונת רבינו מהרד"ם בזה לאפוקי מדברי המגן אברהם (תק"ל סק"א) שכתב להוכיח מההיא דסי' תקל"ח דס"ל להב"י שמלאכת חול המועד דרבנן, [וכ"כ בדעת השו"ע המחצית השקל, והערוך השלחן].       וכדברי רבינו בדעת מרן הביא כן השדי חמד (מערכת חול המועד סוף אות י"ז) בשם האחרונים, השלחן גבוה (סי' תק"ל), התפארת ישראל (מועד קטן פ"א) והמנחת חינוך (מצוה שכ"ג), הארצות החיים (סימן ל"א), והגאון רבי אברהם פלאג'י ז"ל בספרו ויקרא אברהם (דף קמ"א ע"ב), וכ"כ רבינו הכהן הגדול בביאור הלכה. [וראה עוד להגרי"ח סופר שליט"א בספר מנוחת שלום חי"ב סי' ע"ג שהביא עוד אחרונים דס"ל הכי בד' מרן].

 

והנה לולא דבריהם הקדושים, היה מקום לומר שאין כונת מרן להכריע דמלאכת חוה"מ דרבנן, שהרי דרך מרן להכריע עפ"י שני עמודי ההוראה, והרי הרמב"ם והרא"ש ס"ל דמלאכת חוה"מ דרבנן, אלא כוונתו בזה אך לתרץ שיטת רש"י ורשב"ם והיראים וסיעתם דס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא, דהקשו הראשונים לשיטתם איך התירו חז"ל מלאכות האסורות מן התורה, וזהו שתירץ שיטתם דאע"ג דדאורייתא היא, מסרן הכתוב לחכמים, ומשום הכי יש כח ביד חכמים להתיר מלאכות שנראו בעיניהם. [אולם מה שכתב בעל הלבו"ש בשו"ת נאות דשא כד הקמח סי' ב' לא נראה לענ"ד].       

אלא שכפי הנראה לא ניחא להו לרבותינו לומר כן בדעת הב"י, שהרי כתב שהיא דבר תורה כדמשמע בסוגיא וכו', ומשמע שבא להכריע ההלכה כפשטות הסוגיא, ועוד שאם היה דעתו להכריע שהוא דרבנן, היה לו לסיים שלהלכה היא דרבנן, אלא משמע שדעתו להכריע להלכה  שהיא דבר תורה.      גם בדעת הרמ"א פירש המגן אברהם דס"ל מלאכת חוה"מ דאורייתא, ממה שהוסיף על לשון השו"ע "לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר". אלמא ס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא, ונמסר ביד חכמים להתיר ולאסור מה שיראה  בעיניהם.

 

הטעם דאזלינן בספיקותיהם לקולא

ב. אלא שיש להקשות על דברי רבינו השתילי זיתים במה שכתב ליישב דברי מרן הב"י עם מה שפסק בכל הני דוכתי, שכיון שנמסר לחכמים קרי ליה דרבנן, דתינח הא דקרי ליה דרבנן, אבל בדברי הב"י בכל הני דוכתי שהביא רבינו, מבואר דלא זו בלבד דקרי ליה דרבנן, אלא אזלינן נמי בספקות חול המועד לקולא, ואי נימא דדאורייתא הוא, הוה לן למיזל לחומרא, דכיון דאיסור מלאכה בחוה"מ דאורייתא אלא שמסרן הכתוב לחכמים, א"כ כל שלא התירו חכמים משום טעם שיהיה הרי נשאר באיסור דאורייתא, כמש"כ בהגהות חת"ס מו"ק י"ד ע"א בתוד"ה ושאר, ואם כן הוה לן למיזל לחומרא.

וכמו"כ יש להקשות על דברי הרמ"א לפמש"כ המג"א בדעתו דס"ל דמלאכת חוה"מ דאורייתא ומסרן הכתוב לחכמים, א"כ היה לו להגיה על דברי מרן בכל הני מקומות שפס'ק להקל מכח ספק דרבנן.

והנראה ליישב בהקדם מה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם בכל מצוה דרבנן יש בו ציווי מד"ת בלא תסור, דהרמב"ם בספר המצות שורש א' כתב כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו, והוא אומרו עפ"י התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו' עכ"ל. והקשה הרמב"ן (אות ד') כיון דכל איסורי דרבנן בכלל לא תסור הוא, אם כן איך הקילו באיסורי דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא, כיון דכל מה שאמרו חכמים הרי הוא מן התורה בכלל לא תסור וע"ש. והרשב"ץ בספר זוהר הרקיע כתב ליישב, שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה ע"ש. והובא כל זה בשב שמעתתא (שמעתא א' פ"ג).

 

יסוד מדברי הבית יוסף

לענין עינויים ביום הכיפורים

 

ג. עוד יש להביא מה שמצינו בדברי מרן הב"י סי' תרי"א, שהביא קושיית הר"ן על מה שכתב לייסד דאיסור שאר עינויים ביום הכיפורים דדאורייתא נינהו אלא שמסרן הכתוב לחכמים, מהא דתניא (יומא עח:) התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל, ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן, והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני, ואי מדאורייתא, היכי שרינן, והא כתיב (ויקרא יא מב) "לא תאכלום", וקרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.) ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין בכולן ולא אשכחן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן (יומא פב.) בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולם ואפילו על ידי גדולים, ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר, אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי, עכ"ל הר"ן.

וכתב מרן הב"י ליישב דאפילו לדעתו דסבר דאפילו הגיעו לחינוך מותרין בכולן, איכא למימר דלא קשה מידי, דאף על גב דאסירי מדאורייתא כיון דלא מיפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים, ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך, דכיון דאכילה ושתיה דמפרשי בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים, כל שכן שאר דברים שמותר לעשותם להם בידים, ואף על פי שכשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור אכילה ושתיה לא ראו לחנכן בדברים אלו, מאחר שאינם מפורשים בכתוב, וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן, ולדעת רבינו שכתב בסימן תרט"ז וכדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה, אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולם בשלא הגיעו לחינוך היא, וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים כשהגיעו לחינוך. ע"כ.              שמענו מדברי הב"י דאף במקום שמסרן הכתוב לחכמים והעובר על דבריהם עובר באיסור תורה, מכל מקום נתנו חכמים לגדרי הדינים הנוהגים בו, גדרי דין של דרבנן, ועל כן לית ביה איסור ספיה כדין שאר איסורים דרבנן, ומעתה אף אנו נאמר, דכיון שפירש הרשב"ץ דהטעם דאזלינן בספיקות של איסורים דרבנן לקולא, הוא משום שכך תקנו מתקני התקנות, א"כ יש לומר שאף במקום שנמסר לחכמים תקנו מתחילה שיהיה דינו כאיסורים דרבנן להקל בספקותיו.

ואמנם יש מקום לחלק בין דברי הב"י לנדון דידן, דבשלמא גבי עינויים דלא נתפרש בקרא כלל איזה עינויים אסורים, ונמסר לחכמים לקבוע מהו עינוי אסור, בזה יש לומר דדינו כדרבנן להקל בספיקו, אבל גבי מלאכות חול המועד, הלא עיקר איסור המלאכה מפורש בקרא, אלא דנמסר לחכמים באלו מקומות יש להקל, ובזה שנתפרש האיסור בכתוב, אלא שלא נתפרש ההיתר, יש לומר דאית לן למיזל לחומרא, כיון דספק בדבר המפורש בכתוב לאיסור, ספק דאו' הוא.

ברם יש לומר שאף במלאכות חול המועד גדרי איסור המלאכות עצמו אינו מפורש בכתוב אלא נקבע על ידי חכמים, שהרי גדר מלאכת חול המועד אינו כגדרי מלאכות שבת, וכמפורש בגמרא (מו"ק ב' ב', וי"ג א') מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן, והיינו דגדר מלאכת חול המועד אינו כגדרי מלאכה בשבת ויום טוב שהוא משום יצירת המלאכה, אלא משום טירחא, ומשו"ה במקום פסידא שרו רבנן, עוד יש להביא מה שכתב המאירי (מו"ק י"ח ב') דליכא איסור הוצאה בחול המועד, ומוכח שגדר איסור המלאכה עצמו נקבע על ידי חכמים, ולא רק היתר במקומות שראו לנכון, ומעתה נאמר גם לענין ספיקות שיש להקל, כיון שאין איסור המלאכה מפורש בקרא.

 

קושיה מדברי הב"י סי' תקל"א

ד. אלא שיש להקשות על מה שמתבאר מדברי רבותינו בד' הב"י דאי מסרן הכתוב לחכמים אזלינן בספיקם לקולא, ממה שכתב בב"י סי' תקל"א לתמוה על הרמב"ם (פ"ז מיו"ט ה"א) והרא"ש (ריש מו"ק) דפסקו להחמיר בבעיא דאבדה לו אבדה ערב הרגל, דכיון דפסקו מלאכת חול המועד דרבנן למה לא פסקוה לקולא.       ולכאורה לפי המבואר הרי גם אי נימא דמלאכת חול המועד דאורייתא הוי לן למיזל לקולא, לפי דרכו של מרן הב"י דמסרן הכתוב לחכמים.

ויש ליישב שכוונתו להקשות כך, דכיון דס"ל להרמב"ם והרא"ש דמלאכות חול המועד דרבנן, א"כ ע"כ אית לן למיזל לקולא, משא"כ אי מלאכות חול המועד דאורייתא, הדבר תלוי דאי נימא דדאורייתא גמור הוא, אית לן למיזל לחומרא, ואי מסרן לחכמים שפיר אית לן למיזל לקולא, אבל כיון דהרמב"ם והרא"ש ס"ל דדרבנן הוא, על כרחין אית לן למיזל לקולא.

 

הראיה מההיא דסי' תקל"א

ה. והנה רבינו השתילי זיתים כתב להוכיח מדברי מרן בב"י סי' תקל"א בשני דיבורים דכתב בהדיא דכיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לקולא, אמנם המג"א שהעיר בדעת מרן לא הביא דינים אלו שכתב הב"י בסי' תקל"א, ברם הגרעק"א בהגהותיו ציין להא דכתב הב"י סי' תקל"א להקל בפלוגתא דרב ורבי אמי, וזה כדברי השתילי זיתים. [ויש להבין למה לא הביא עוד לדברי הב"י לענין נטילת צפרנים שציין אליהם השתילי זיתים].

ויש מקום לעיין בהוכחה זו מדברי הב"י דסי' תקל"א, דהרי מבואר בגמרא ריש אלו מגלחין דמעיקר דינא הוי שרי תגלחת במועד, דצורך המועד הוא, אלא שגזרו חכמים גזירה שלא יכנס ליום טוב הראשון והוא מנוול, ואם כן נמצא דאיסור תגלחת במועד אף להסוברים מלאכת חול המועד דאורייתא, איסור תגלחת אינו אלא מדרבנן, שהרי לא נאסר כשאר מלאכות המועד, אלא משום גזירה אתו עלה.

ואם כן צ"ע מה שהביאו השת"ז ורעק"א להוכיח מדברי הב"י לענין תגלחת ונטילת צפרנים דמלאכת חול המועד מדרבנן, ונראה דמשום הכי לא הביא המג"א להוכיח מתגלחת ונטילת צפרנים, ויש להבין דעת השת"ז ורעק"א בזה.

ברם אנכי הרואה כי מדברי מרן הב"י יש לסייע דרך השתילי זיתים ורעק"א, דהנה לשון מרן הב"י בתמיהתו "ויש לתמוה על הרמב"ם והרא"ש שכתבו מלאכת חול המועד דרבנן למה לא פסקוה לקולא", ומדקדוק לשונו שהקשה להרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו דמלאכת חול המועד דרבנן, משמע, דלמ"ד מלאכת חול המועד דאורייתא ניחא, ולכאורה אמאי, הא למשנ"ת אף למ"ד דס"ל בעלמא מלאכת חול המועד דאורייתא, הכא גבי תגלחת מודה דאינו אסור אלא מכח גזירה, ואית לן למיזל לקולא. אלא מבואר מכאן כהבנת השתילי זיתים ורעק"א דאיסור גילוח במועד תליא בדין שאר מלאכות במועד, דאי הוו דאורייתא אף איסור גילוח דאורייתא, ואי הם מדרבנן אף גילוח דרבנן. מיהו אכתי טעמא בעי, כיון דאינו אלא גזירה שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, איך יתכן לומר שאיסורו מדאורייתא.

 

גדר איסור תגלחת במועד

ודברי המאירי בזה

ו. והנראה לענ"ד לבאר דהנה הפמ"ג (תקל"א משב"ז סק"ג) עלה ונסתפק למה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות יום טוב ה"א) שהעושה מלאכה האסורה בחול המועד מכין אותו מכת מרדות, כיצד הדין לענין המגלח במועד אי מכין אותו מכת מרדות או דכיון דאינו אלא גזירה וקנס דרבנן אין לוקה על זה.

וביאור ספיקו של הפמ"ג הוא, האם לבתר דגזרו רבנן שלא לגלח, חזר איסורו מתורת מלאכה נמי, וממילא יש לו ללקות על זה מכת מרדות כשאר מלאכות האסורות במועד, או דלמא דלא אסרו בו אלא מתורת גזירה וקנס, ואין בו לתא דמלאכה, ועל כן אין לו ללקות כשאר מלאכות.

והנה ספק זה בגדר איסור תגלחת במועד נפשט בדברי המאירי (מו"ק י"ד א'), שכתב לבאר הטעם שהותר לאנשי משמר לספר ביום חמישי מפני כבוד השבת, מה שלא הותר בחול המועד, וז"ל: ויש מפרשים בה טעם אחר לומר שבאנשי משמר לא נאסרה להם מלאכה כלל ולא נאסר הגלוח להם אלא מקנס גמור שמא יכנסו למשמרתם מנוולים, אבל חול המועד יש שם איסור מלאכה, ואף על פי שעיקר האיסור בגלוח וכבוס מתורת קנס, מ"מ הואיל ונאסרו נעשו כשאר מלאכות האסורות בו שאין חמישי מתירתן. ע"כ.

ומבואר מדברי המאירי דאחר שגזרו חכמים על תגלחת במועד חזר דינם ליאסר מתורת מלאכה האסורה במועד, ואינו רק גזירה בעלמא, [ויש עוד הרבה להאריך בחקירה זו והנפק"מ לענין דינא, והמסתעף מזה בדברי הנוב"ק או"ח סי' י"ג, ואין כאן מקומו].

ומהשתא לפי מה שפירש מרן הב"י דמסרן הכתוב לחכמים, אם כן כיון שאסרו חכמים תגלחת במועד, הרי חזר דין תגלחת ליאסר דבר תורה כשאר מלאכות חול המועד שהם מדאורייתא, ואתי שפיר מאי דמבואר בדברי הב"י דאיסור תגלחת במועד מיתלא תלי אי מלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא או מדרבנן, ואתי שפיר נמי הא דמייתי רבותינו ראיה מדברי הב"י דפסק לקולא, אלמא דס"ל דמלאכת חול המועד דרבנן, דאל"ה הוה לן למיזל לחומרא, דלבתר שגזרו חזר איסור המלאכה מדאורייתא.

 

 

למה ניחא לב"י למ"ד דאורייתא דאזלינן בספיקו לחומרא

 

ז. אלא שיש להקשות לפי המבואר בדעת רבינו השתילי זיתים דאף למאי דמסיק הב"י דמסרן הכתוב לחכמים אכתי אית לן למיזל בספיקותיהם לקולא, וכמשנ"ת, אם כן שוב תיקשי מש"כ לעיל לדקדק בדברי הב"י דאי מלאכת חול המועד דאורייתא, הוה אתי שפיר הא דפסקו הרמב"ם והרא"ש בבעיא דאבד לו אבידה לחומרא, והרי להמבואר אף אי הוי דאורייתא, מכל מקום כיון דמסרן הכתוב לחכמים, אית לן למיזל לקולא.                       

ויש ליישב דכוונת הב"י לומר דלמאי דפסקו הרמב"ם והרא"ש דרבנן ודאי קשה דאית לן למיזל לקולא, אולם אי מלאכת חול המועד דאורייתא, יש מקום לומר דניזיל לחומרא כיון דאיסור דאו' הוא, ונהי דאליבא דאמת ס"ל לב"י דאזלינן לקולא, מ"מ אין זו קושיא על דברי הרמב"ם והרא"ש אי לא ס"ל כן.

 

בדברי מרן הב"י באיסור סחורה במועד

 

ח. עתה נפן לעיין במה שציין רבינו השתילי זיתים להוכיח מדברי מרן הב"י סי' תקל"ט ס"א ובסופו דס"ל דמלאכת חול המועד דרבנן.

והנה בס"א כתב הב"י וז"ל "ולענין הלכה נראה דאם ריוח מרובה הוא שרי בצנעא כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם וכו'". ולכאורה יש לתמוה על הוכחת השתילי זיתים בזה, דמה מקום יש להוכיח מכאן דמלאכת חול המועד דרבנן, והרי איסור סחורה ומקח וממכר אף בשבת ויום טוב אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה שמא יכתוב כמש"כ הרמב"ם (פכ"ג מהלכות שבת הי"ב), ונמצא שבזה לכו"ע אינו אלא מדרבנן, ואם כן יתפרשו דברי הב"י במש"כ דמידי דרבנן, לאו משום דמלאכת חול המועד דרבנן, אלא משום דאיסור סחורה אינו אלא דרבנן.

אכן דברי הב"י בסוף הסימן מוכיחין שאכן כוונתו להא דמלאכת חול המועד דרבנן וכדברי השתילי זיתים, שהרי בסוף הסימן (סי"ג) לענין הלואה בריבית לגוים כתב וז"ל, "ולענין הלכה כיון דאיסור מלאכה בחול המועד דרבנן, והרא"ש דבתרא וגדול הוא וגם מהר"י קולון כתבו שכך פשט המנהג הכי נקטינן". הרי מפורש דתולה הב"י איסור סחורה במועד אי דאורייתא היא או דרבנן בפלוגתא דמלאכת חול המועד. וצ"ע טובא טעמא דמילתא, מאחר שאף בשבת ויום טוב לאו דאורייתא הוא.

ואולם ידוע דשיטת רש"י דאיסור מקח וממכר בשבת ויום טוב אתיה מקרא, דכתיב ודבר דבר כמו שפירש רש"י בשבת קי"ג ב', ואתי נמי מקרא דנחמיה י"ג, כמו שפירש רש"י בביצה כ"ז ב', ובביצה ל"ז א' כתב רש"י ב' המקראות, ועיין בארעא דרבנן מערכת המ' בהשמטות סי' קמ"ד שכתב דלרש"י מקח וממכר איסורא דאורייתא הוא, וכך דקדקו המפרשים מלשון רש"י בעירובין ל"ט ע"א שכתב ורחמנא אמר ממצוא חפצך, ואף שמהר"י עייאש בעפרא דארעא (אות נ"ב) השיג על דברי הארעא דרבנן שאף רש"י אין כוונתו לומר דהוי דאורייתא דדברי קבלה כדרבנן דמי, נראה שלא היו למראה עיני הבדולח דברי רש"י על הרי"ף בביצה ששם מפורש שהוא דאורייתא שכתב וז"ל, "ומ"מ אסור מדאורייתא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר".

ברם ששיטת רש"י לא תושיענו בזה, חדא דלהלכה נקטינן דמקח וממכר אינו אסור אלא מדרבנן, כמבואר בדברי הב"י סי' תקפ"ה ס"ה, ובשו"ע חו"מ סי' רל"ה סכ"ח, וא"כ צ"ע למה תלה הב"י דין סחורה במועד בדין מלאכה, ועוד דטעם ממצוא חפצך לא שייך אלא בשבת ויו"ט דבהו איירי קרא דוקראת לשבת עונג, אבל בחוה"מ לא מצינו שיהיה בו איסור ממצוא חפצך ודבר דבר.

והיה מקום לומר דאמנם המגיד משנה פ"ז מיום טוב הכ"ב, והנימוק"י (ד' ב' מדפ"ה) כתבו דטעם איסור סחורה בחוה"מ משום שמא יכתוב, אולם הרא"ש (פ"א סי' כ"ג) כתב דטעם האיסור משום טירחא, וכ"נ מדברי התוס' (י"ב ב' ד"ה מכניס, אך עי' תוס' י"ד א' ד"ה ושאר) וכ"כ המג"א סי' תקל"ט סק"א, ורבינו השתילי זיתים שם סק"א, ולפי טעם זה יש מקום לומר דכיון דכל עיקר מלאכת חול המועד משום טירחא היא כלשון הגמ' מו"ק (ב' ב', וי"ג א'), אם כן אף סחורה שיש בה טירחא אסורה מדאורייתא אף שאינו בגדר מלאכה בשבת ויו"ט, והתוס' מו"ק י"ב ב' הנ"ל. אך לא מסתבר לומר כן, שיהיו דברים אלו שיש בהם טירחא אסורים בחול המועד מדאורייתא ואילו בשבת ויו"ט איסורם דרבנן.

ואולי יש ליישב עפ"י מש"כ הרמב"ן פרשת אמור (ויקרא כ"ג כ"ד) שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמל א החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. ע"כ. והריטב"א (ר"ה ל"ב ב') הביא דברים אלו וסיים בה, "וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל".

ומבואר בדברי הרמב"ן שהעושה שבת כחול, אף במידי דרבנן הרי זה עובר באיסור תורה, ובשו"ת חתם סופר (חלק חו"מ סי' קצ"ה) ובחידושיו שבת (ק"נ א'), נקט כן להלכה. [ועי' להשד"ח בס' דברי חכמים סי' פ"א מש"כ על דברי החת"ס]. וא"כ יש לומר דכוונת הב"י בזה להיתר להלוות במועד באופן שיהיה בדרך קבע ופרהסיא דכה"ג יש בו איסור תורה אף בשבת ויום טוב, וצ"ע.


עוד...

מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
מצות גמליאל
מנורת המאור שתילי זיתים
תפילין תימן
נחלת אבות
קודש לכל חי