בעיקר מנהג הרחיצה בשבוע שחל בו ט"ב
א. הנה עיקר המנהג להמנע מרחיצה בשבוע שחל בו ת"ב או מר"ח אין לו מקור בגמרא, אלא שכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות תעניות הלכה ו' וז"ל: משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית. ע"כ.
וכיוצא בזה כתב הרמב"ן בתורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה) וז"ל: ועכשיו נמי יש מקומות שנוהגין שלא לאכול בשר מראש חדש ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבות ז"ל. ע"כ.
והנה מדברי הרמב"ם והרמב"ן לכאורה אין להביא ראיה לאיסור רחיצה בעצמו, שלא כתבו אלא כניסה לבית המרחץ, וענין מרחץ מבואר ברמב"ם פ"ד מהל' דעות הט"ז עיי"ש, אבל רחיצה בעלמא אף בחמין יש לומר דמותר, דאל"ה הו"ל למימר דנהגו שלא לרחוץ בחמין, ולא לומר כניסה למרחץ, אלא משמע דאין המנהג אלא שלא ליכנס למרחץ, אבל רחיצה בביתו מותר אף בחמין.
וכן הוא מנהג תימן שנהגו לנעול המרחצאות, אבל בביתם רחצו אפילו בחמין, כמו שכתב כמוהר"ר יוסף צובירי זצ"ל בספרו ויצבור יוסף בר (ח"ד פכ"א סי' ד') וז"ל: מה שיש נוהגים שלא לרחוץ כל הגוף מראש חדש אב ואילך בחמין עיין בית יוסף ושולחן ערוך אם כי גם בתימן נהגו לסגור בתי מרחצאות הצבוריים, אבל מאידך לא נמנעו בעלי בתים מלרחוץ גופם בחמין בבתיהם גם בימים אלה, בעבור לנקות הגוף מהזיעה והטינופת ולהתפלל לפני קונם בנקיות, שיש בזה משום הכון לקראת אלהיך ישראל, וכמו שכתב כמוהר"ר דוד משרקי בשתילי זתים תקנ"א ס"ק מ"ה בשם מרן בבית יוסף משם הרב המגיד שהדבר ברור דבדין גמור שאפילו בערב תשעה באב מותר לרחוץ עיי"ש. ע"כ.
אולם בתרומת הדשן סי' ק"נ שיובא להלן דקדק מדברי הרמב"ם הללו שאין האיסור אלא בחמין, ומשמע שפירש בדברי הרמב"ם שאין האיסור דוקא במרחץ, אלא כל רחיצה בחמין אסורה, דאי נימא שאין נמנעים אלא במרחץ, א"כ אין ראיה לאסור אף בחמין, דאין המנהג שלא לרחוץ, אלא שלא ליכנס למרחץ, ורחיצה שריא בין בחמין בין בצונן, אלא משמע שפירש בדברי הרמב"ם דכל רחיצה במשמע.
ומ"מ יש לומר דמנהג אבותינו אתי לפי פשוטם של דברי הרמב"ם שאין המנהג אלא שלא לכנוס לבית המרחץ. [ומש"כ מהר"י צובירי זצ"ל שנהגו לרחוץ לצורך התפלה משום הכון, נראה שאין כוונתו שאין היתר אלא לצורך התפלה, שהרי משמע מכל דבריו שאין מנהגינו לאסור רחיצה אף בחמין, אלא לתוספת טעם כתב כן].
אם יש לחלק בין רחיצה בחמין לכניסה למרחץ
אולם לכאורה יש לדחות ביאור זה ברמב"ם מכח סוגיית הגמרא בתענית (י"ג א') דהכי גרסינן התם, אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור בחמין אסור, בצונן מותר. אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא: ונועלין את המרחצאות. אמר ליה אביי: ואי בצונן אסור, סוכרין את הנהרות מבעי ליה למיתני אמר רב שישא בריה דרב אידי: אבא הכי קשיא ליה: מכדי תנן אסור ברחיצה, נועלין את המרחצאות למה לי? אלא לאו שמע מינה: בחמין אסור, בצונן מותר.
והנה למאי דס"ד בדברי רב אידי מבואר דהא דקתני ונועלין את המרחצאות היינו איסור רחיצה בחמין, והיינו דפריך ליה אביי דאי בצונן אסור סוכרין את הנהרות מיבעי ליה, דאי איסור רחיצה אף בצונן, היה מקום לסכור את הנהרות שלא ירחצו אף בצונן, אלא דמשום דלא שייך לסכור הנהרות, עושים מאי דאפשר ונועלין המרחצאות, ולעולם איסור רחיצה היינו בין בחמין בין בצונן.
והנה אי נימא דנעילת המרחצאות לא משמע איסור אלא תענוג דבית המרחץ ולא רחיצה בחמין, היכא מדייק רב אידי דאיכא איסור רחיצה בחמין, לעולם איכא למימר דאסור אף בצונן, והא דנועלין המרחצאות היינו משום איסור תענוג דבית המרחץ, אלא מוכח לכל הפחות לס"ד דלא שייך לחייב נעילת מרחצאות, אלא אי איכא איסור רחיצה בחמין. ולא מצינו במסקנה שחזרה הגמ' מהבנה זו.
וכן נראה מדברי הרמב"ם הלכות תעניות (פ"ג ה"ד) וז"ל: בשלש תעניות אלו כל העם אסורין בעשיית מלאכה ביום ומותרין בלילה, ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין אבל פניו ידיו ורגליו מותר לפיכך נועלין את המרחצאות, ואסורין בסיכה, ואם להעביר את הזוהמה מותר, ואסורין בתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל בעיר אבל בדרך מותר לנעול, ומתפללין בבתי כנסיות וזועקין ומתחננין כשאר התעניות. וכ"ה בשו"ע תקע"ה ס"ג.
מבואר מתוך לשון הרמב"ם דמחמת שאסור לרחוץ בחמין נועלין את המרחצאות, ואי נימא דיש טעם בפני עצמו לנעול המרחצאות משום דאית בהו תענוג טפי, לא הו"ל לתלות סגירת המרחצאות באיסור הרחיצה בחמין, אלא משמע שאין נועלין המרחצאות אלא במקום שאסור לרחוץ בחמין.
ואם כן יש בידינו הוכחה מדברי הגמ' ומדברי הרמב"ם כדברי התה"ד שפירש מה שכתב הרמב"ם שנהגו שלא ליכנס למרחץ היינו שאין רוחצין בחמין, ולא מיתסר בהנאת בית המרחץ בדוקא.
ולפי זה צ"ל דמנהג שנהגו לרחוץ אף בחמין בביתם, אינו עולה עם מה שכתב הרמב"ם שאין נכנסין למרחץ, שכונתו שאין רוחצין בחמין, ומה שנהגו לנעול המרחצאות בשבוע שחל בו, צריך לומר דהיינו כדי שלא תהא הרחיצה בפרהסיא, שיהא היכר לאבלות על החורבן, ולעולם אינו משום איסור במרחץ דוקא.
ואין לתמוה בזה במה שאין מנהג תימן עולה עם מה שכתב הרמב"ם שנהגו "כל ישראל", שהרי גם בדין אכילת בשר ושתיית יין לא נהגו כמנהג שהביא הרמב"ם, אלא אוכלים בשר ושותים יין עד סעודה המפסקת.
תשובת התרומת הדשן
והנה התרומת הדשן (סי' ק"נ) נדרש לענין מנהג איסור רחיצה זו אם הוא בחמין או אף בצונן, וז"ל:
שאלה: מר"ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו.
תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ"ק דתענית (י"ג א') כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור. וכל מה שנמנעים מר"ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ' החולץ (יבמות מ"ג ב'), שאני בין אבילות חדשה לאבילת ישנה, דהיינו מר"ח עד התענית כדמוכח בא"ז ובמרדכי דנהגו איסור ברחיצה. וא"כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין, וי"ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט"ב, ואסור ברחיצה, מיהו נהגו שלא לרחוץ מר"ח אב ע"כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר, שפיר נקט תלמודא דווקא ט' באב דאסור ברחיצה אף בצונן, כמו שנהגו באבל. אלא ע"כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן, ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו, אהא דמשמע תלמודא דדוקא בט' באב אסור ברחיצה.
אף על גב דלשון הרמב"ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו, מ"מ נראה דכיון דא"ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר"ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה"נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי נקטי אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב"ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה. ע"כ. והובאה תשובה זו בקצרה בב"י סי' תקנ"א.
ויש לסייע דברי תה"ד שאיסור הרחיצה אף בצונן מדברי ראבי"ה סי' תתפ"ב שהוא מקור המנהג שלא לרחוץ מר"ח, שכתב וז"ל: נהגו אבותינו שלא לרחוץ מראש חודש ועלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך וכן נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ולא מכח איסור חכמי התלמודים דאף על גב דפסקינן הלכה כרבי מאיר דאמר נוהג אבל מראש חודש ועד התענית ואוקמינן בתרוייהו לקולא ואם כן לכל הפחות שבת שחל תשעה באב בתוכה לפניו נוהג אבילות ואבל אסור בחמין כדאמרינן בפרק קמא דמכילתין גרסי' הדברים דנוהג אבל דנקט לענין סיפור וכיבוס דוקא דכי היכי דשרי בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה עד תשעה באב הכי נמי ברחיצה וסיכה וכו'. ע"כ. הרי שהוצרך ראבי"ה לומר שמנהג הרחיצה אינו מדינא, אלא ממנהג, דאע"ג דנוהג אבילות, היינו לענין תספורת וכיבוס, ולא לרחיצה וסיכה, ומשמע דכדין אבילות הוא, אלא שאינו מדינא אלא ממנהגא, דאי לא נמנעו אלא מחמין, היה לו להוכיח מהא דרוחצין בצונן שאינו מדינא אלא ממנהגא. [ומש"כ "ואבל אסור בחמין", ע"כ לאו דוקא הוא, שהרי אבל אסור אף בצונן כמפורש בגמ' וכל הפוסקים, ודלא כמגיה א"א דאזיל בתר איפכא].
עוד יש להביא ראיה ממש"כ בשבלי הלקט סי' רס"ד בשם רבי קלונימוס מרומא דאשה נדה שיזדמן לה לרחוץ מטומאתה באלו הימים מותרת לרחוץ ע"י פושרין ולטהר במי מקוה, הרי מוכח דאף בפושרין שאינם חמין לא התיר אלא לצורך מצוה, משמע דכולי עלמא אסירי אף בצונן.
[ובגוף הדין שלא התיר אלא בפושרין, הנה הביאור הלכה כתב דלצורך מצוה שרי אפילו בחמין, ולא ציין מקורו, אכן מקורו ברוך בדברי מהרי"ל שכתב בהדיא דנדה מותרת לרחוץ ולטבול במים חמין, לפי שגדולה המצוה].
דברי השתילי זיתים בביאור דברי השו"ע
ובשלחן ערוך (תקנ"א סט"ז) כתב מרן וז"ל: יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו. ע"כ. והנה מלשון מרן בשו"ע שכתב "שלא לרחוץ" משמע דאזיל בדרך התה"ד דהמנהג לימנע מכל רחיצה, ולאו דוקא בבית המרחץ.
אמנם רבינו מהרד"ם בשתילי זיתים סי' תקנ"א ס"ק מ"ד כתב שהמנהג שלא לרחוץ היינו בחמין וציין לבית יוסף, ולכאורה קשיא דלכאורה לפי מה שכתב התה"ד יש לדייק מלשון השו"ע שאסור בכל רחיצה, מדכתב שלא לרחוץ בסתם, ומשמע אף בצונן, וכמו שמבואר בגמ' דתענית דאי הוה קתני אסורין ברחיצה לחוד, הוה אמינא דאסןר בין בחמין בין בצונן.
ויש לפרש דברי רבינו שכוונתו למאי דמסיק התה"ד שראה שרוחצים בנהרות ולא מיחו בידם חכמים, משמע דמסקנתו דהמנהג להקל בצונן, וא"כ מדהביאו בב"י ע"כ שגם בשו"ע כוונתו שלא לרחוץ בחמין. אך קצת קשה, שהרי התה"ד סיים בה דהמחמיר תבא עליו ברכה, וא"כ למה לא הביא רבנו פרט זה.
ועל כן הנראה לומר דאמנם מרן נקט לשון שלא לרחוץ דקאי בין בחמין בין בצונן, היינו משום דהנה התה"ד כתב שכשם שנחלקו האו"ז והמרדכי אם המנהג לימנע מר"ח או משבוע שחל בו, כך נחלקו אם בחמין בלבד, או אף בצונן, והשתא כיון שהביא מרן מנהג אשכנז שלא לרחוץ מר"ח הוצרך לסתום שלא לרחוץ דהיינו אף בצונן, כיון שמנהג אשכנז לימנע אף מצונן, אבל לעולם ליש נוהגין השני שהוא המנהג שהזכירו הרמב"ם והרמב"ן, לא נהגו לימנע אלא מחמין כמו שדקדק התה"ד מלשון הרמב"ם. וכיון דמנהגינו כדברי הרמב"ם והרמב"ן שאין נמנעים אלא בשבוע שחל בו וכפי שיש ללמוד גם מדברי מרן שהביא מנהג זה ביש אומרים בתרא, על כן שפיר פירש רבינו דברי השו"ע כמנהג היש אומרים בתרא, שאינו אלא בחמין. ובזה מיושב למה לא חש רבנו למש"כ התה"ד דהמחמיר תע"ב, כיון דדברי התה"ד הוא למנהגם דנהיגי כמרדכי ואו"ז שהאיסור מר"ח, ועל כן ראוי להחמיר כדבריהם אף במה שאסרו אף בצונן.
[ועי' מטה יהודה ס"ק ל"א שכתב: הגה ונוהגין שלא לרחוץ אפילו בצונן מר"ח ואילך וכו' היינו כדין אבל דכל גופו אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, אבל הרמב"ם ז"ל חולק וס"ל דוקא לרחוץ כל גופו בחמין הוא דאסור ובשבוע של ט"ב. ע"כ. ויתכן שכוונתו כמשנ"ת].
ועי' גם בשלחן גבוה ס"ק מ"ח שדקדק מד' הרמב"ם והרמב"ן דלא אסור אלא בחמין, וכתב שכן מנהג עירו שאלוניקי שהולכים לשוט ע"פ המים בים הגדול אפילו בערב ט"ב, ואין פוצה פה להם.
צ"ב ד' הרמב"ם והרמב"ן למה לא אסרו אלא בחמין
והנה לדעת הרמב"ם והרמב"ן צ"ע מה שהקשה התה"ד מהא דאמרו בתענית (י"ג א') כל שהוא משום אבל אסור בין בחמין בין בצונן, והוכיח מהגמ' יבמות מ"ג ב' דאיסור דשבוע שחל בו משום אבל נגעו בה, כמו שאמרו שם בגמ' לענין כיבוס ואירוסין דמשום דאבילות דרבים היא קילא, דאע"פ שאסור ליארס מותר לכבס, אבל מ"מ שמעינן דדין שבוע שחל בו משום אבילות נגעו בה.
ובאמת שאין צריך לדברי הגמ' ביבמות, אלא יש ללמוד דבר זה מלשון הברייתא בתענית (כ"ט ב') ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חדש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. ע"כ. הרי בהדיא דמשום אבל נגעו בה.
יישוב הישועות יעקב
וראיתי בישועות יעקב (סי' תקנ"א סק"א) שכתב לדחות דברי התה"ד, דאע"ג דמר"ח ועד התענית משום אבל הוא, מ"מ היינו אבלות שלשים ולא אבלות שבעה, דהרי מותרים בנעילת הסנדל ותשה"מ ושאר דברים שאבל אסור בהם, ורק תספורת שאסור באבל כל שלשים, אסרו מר"ח עד התענית או בשבוע שחל בו לכל מ"ד כדאית ליה. והנה רחיצה מדינא מותר אחר שבעה, אלא שכתב הרמ"א סי' שפ"א שנהגו באשכנז לאסור רחיצה כל שלשים, וכתב שם הש"ך (סק"א) דודאי רחיצה בצונן ליכא איסורא כלל, ודון מינה לענין מר"ח עד התענית דרחיצה בצונן שרי, דלא חמיר מאבלות שלשים. עכ"ד הישועות יעקב.
ברם יש להעיר בדברי קדשו, שהרי כיבוס בשבוע שחל בו ט"ב אסור אף לכבס ולהניח כמבו' בתענית כ"ט ב' וכל הפוסקים, ואילו גבי אבלות שלשים מותר לכבס ולהניח כמבואר ביו"ד סי' שפ"ט ס"ז, ודוקא ללבוש מכובס הוא דאסור, אלמא דחמיר שבוע שחל בו [או מר"ח עד התענית לד' ר"מ וכמנהג אשכנז] מדין אבלות שלשים, וחמיר דינה כאבלות שבעה דאסור אף לכבס ולהניח.
עוד יש להעיר דבדברי הרמב"ם והרמב"ן ומרן השו"ע לא שייך לומר דמשום אבלות שלשים אסרו רחיצה, דהרמב"ם והרמב"ן ומרן לא הזכירו מנהג כלל שלא לרחוץ באבלות שלשים, וכיון דנהגו שלא לרחוץ בשבוע שחל בו, ע"כ דחומר אבלות שבעה נהגו בה, דאית ביה איסור רחיצה.
[ועי' גם בדברי שאול יוסף דעת יו"ד סי' שפ"א שהשיג על דברי הישועות יעקב מצד אחר, דאף הש"ך לא התיר בצונן רחיצת כל גופו, אלא רחיצת פניו ידיו ורגליו, וכמש"כ שם הדגול מרבבה].
וא"כ שוב צריך ביאור כיון דמשום אבלות אתינן עלה, למה לא אסרו אף בצונן דומיא דאבלות. [ואמנם יש להשיב על עיקר הקושיא ולומר דהכא דאינו אסור מדינא אלא ממנהגא, לא שייך לומר כל שהוא משום אבל וכו', דאינו אלא מנהג ומאי דנהוג נהוג מאי דלא נהוג לא נהוג, והכא לא נהגו איסור אלא בחמין, אך חזינן דתה"ד לא ניחא ליה לומר כן].
ביאור שיטת הרמב"ם והרמב"ן עפ"י הירושלמי
ועל כן הנראה לענ"ד לפרש עפ"י המבואר בירושלמי בפרק בתרא דתעניות והביאוהו הרי"ף והרא"ש פ"ק דתענית והטור סי' תקנ"א, דהא דקתני במתני' משנכנס אב ממעטין בבנין היינו בבנין של שמחה, ודין זה שאין אסור אלא בנין של שמחה הוא כדין תעניות צבור שלא נאסר אלא בנין של שמחה, וקיל מאבילות דאסור בכל בנין, ואמנם הטור הביא דיש אומרים כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן כמו שאבל אסור בכל כדי שיהו נראין כמתאבלין על ירושלים, אבל דעת רוב הראשונים שאינו אסור אלא בבנין של שמחה כדברי הירושלמי. וכן פסק מרן בשו"ע שאינו אסור אלא בבנין של שמחה.
ומבואר מדברי הירושלמי דמראש חודש עד התענית לא נתנו חומר הנוהג באבל, אלא דינו כדין תעניות צבור, שאינו אסור אלא בבנין של שמחה, ועל פי זה נראה לומר דהיינו טעמא דרחיצה, שלא נהגו איסור אלא ברחיצה בחמין, כיון דלא נתנו חומר אבילות אלא כדין תענית צבור שאינו אסור אלא בחמין.
העולה מן האמור כי שלשה מנהגים בדין הרחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב:
א. מנהג אשכנז שאין רוחצין אף בצונן כמש"כ התה"ד, ואף שהעם לא נהגו כן בזמן תה"ד, כתב דהמחמיר תבא עליו ברכה.
ב. מנהג ספרד שהזכירו הרמב"ם והרמב"ן שאין נכנסין למרחץ, והיינו שאין רוחצין בחמין כלל, כפי שהבין התה"ד, וכן פירש השתילי זיתים בדעת מרן השו"ע.
כתיבת תגובה