כתוב בתנא דבי אליהו אמר דוד המלך עליו השלום אלמלא דברי תורתך מרצין אותי בשעה שיסורין באים עלי כבר עקרתי עצמי מן העולם, שנאמר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי ע"כ.
והנה הדברים אשר אמר דוד הם מובנים מאד והיינו שאם לא היתה התורה והיו באים על האדם ייסורין היה האדם עוקר עצמו מן העולם. ובזה אנחנו רואים מה היא תכליתו של האדם בעולם הזה ושאין לאדם שום רעיון שהוא או מזור ותרופה אשר תביא אותו לידי רגיעה ולהסיר מעליו את היסורים אלא דברי תורה בלבד.
דברים אלו הכתובים כאן בתנא דבי אליהו הם דברי חינוך גדולים ועצומים בהנהגת החשיבה אשר צריך האדם לחשוב כאשר באים עליו יסורים לדעת באיזה צד ובאיזה אופן וכיצד הוא צריך להשתמש באותם היסורים אשר באו עליו, אם לתכלית ולהסתכלות האמיתית בביאת היסורים, להשים נגד עיניו את דברי דוד המלך שאמר לולי תורתך וכו', או ליצירת מצב אשר יעורר ויצית את חולשת הזולת ויחם את לבו ויעורר בזה שיסתכל עליו הזולת ברחמים, וממילא ינצל את זמנו זה הקשה אשר הוא נמצא בו, למטרות אשר הוא חותר אליהם גם בימים אשר אין באים עליו היסורין, ויגרוף ממצב זה שנוצר הון כספי או הון מעמדי שיבצר ויחזק את מעמדו כתוצאה מזה אשר רחמי הזולת עליו.
אמרתי לספר מעט מהנהגותיהם של רבותינו שהתייסרו בייסורים וכיצד הגיבו להם. הנה ראינו לרבינו המהרי"ץ צוביירי זצ"ל בסוף ימיו שתקפו חולי קשה בבני מעיו אשר אין לו מזור בעולם הרפואה, ובנוסף לזה באותו זמן הסתלק עליו חתנו בפתע פתאום, ולאחר מכן סמוך אליו בתו אשר לקתה בחולי קשה, ונסתלקה באותו חודש. כשמעי שמועה זאת האחרונה, הגעתי אל הרב כדי לסעד במה שיש ביכולתי.
ואז אמר לי הרב, תדע לך: דוד המלך אמר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, אילולי עסק התורה והחידושים שאדם מחדש בעסק התורה, אין טעם לחיים בעולם הזה, וכל הדברים מסביב אין להם ערך כלל ועיקר.
התפעלותי מדברים אלו אשר יצאו מפי קדשו של רבינו, היתה גדולה מאד, לשמוע אב אשר ביתו מוטלת לפניו ומתייחס הוא בצורה האמיתית למציאות החיים שכל תכליתם הוא השעשוע בעסק התורה, וזאת הנחמה האמיתית היחידה שישנה בעולם.
וכן כשנפטרה בתו של מורינו ורבינו הגאון האדיר רבי חיים כסאר זצוק"ל, ורבינו שעדיין היה בכוחותיו ובכל זאת לא יצא אחר המטה. ולאחר ההלויה שהתקיימה בשעה מאוחרת בלילה עם קומץ קטן של אנשים מאוד מקורבים לרבינו, ובניהם הגאון רבי יחיא אלשייך זצוק"ל חזרנו לביתו כדי לסעוד עם הרב סעודת הבראה, ולבסוף עמד הרב ואמר את דברי הגמ' במסכת מועד קטן (כ"א:( מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול, בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא הוא בשביל כבוד שעשיתם, ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק, אלא כך אמרתם תורת אלוהיו בלבו, וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום.
רבינו שדמעתו היתה מצויה בכל עת, הן בתפילה והן בשירה והן באמירת מוסר, והדברים מפורסמים, גם דבריו אלו בציטוט דברי הגמ' היו בדמעות שליש.
ולעצם הדברים בביטויים אלו אנחנו רואים את ההתבטלות של ה'אני' מהמציאות של חכמי ישראל אלה, וכל חיזוקם וכוחם נובעים מכח התורה. ואין הם מבקשים שיבואו חסידים וציבור, ולהוציא מודעות פירסום בתוארים כאלה ואחרים. כמו כן אין מבקשים שיבואו אנשים מסויימים לנחמם, וכביכול אם יבוא פלוני אלמוני הוא יתנחם. אלא אומר בפה מלא, הנחמה שלי הוא עסק התורה.
כתיבת תגובה