לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ

מנהגנו בענין קירוי ההלל במועדים

במנהגנו בקירוי ההלל במועדים

שאומרין אותו בשלימות

 


 

מנהג כלל יוצאי תימן יע"א מקדם ומעולם שכשגומרין את ההלל במועדי ה' פסח, שבועות, סוכות וחנוכה וסימנם בבט"ח (לבני חו"ל) דלדידהו גומרין ההלל ב-ב' ימים טובים של פסח דהיינו א' בפסח ויום שני שלאחריו משום ספיקא דיומא (יו"ט שני של גליות) ו-ב' ימים טובים של שבועות, פי' יו"ט ראשון ויו"ט שני של גליות. ושמונת ימי חג הסוכות ויום שלאחריו דהיינו שמחת תורה (לדידן בני א"י איכא רק ח' ימים בלבד דשמחת תורה היינו ביום שמיני עצרת) ושמונת ימי חג החנוכה ומעתה בסה"כ ב-עשרים ואחד ימים בשנה גומרין ההלל בחו"ל, ובארץ ישראל גומרין ההלל ב-תשעה עשר ימים.

 

ובאופן קריאת ההלל המנהג המקובל בידינו בהיותו ג"כ המנהג המקורי והקדמון והוא שהחזן הוא שקורא ההלל בפיסוקי הפסוקים וכיו"ב וכל הקהל עונין אחריו הללויה, למעט ראשי הפרקים והפסוקים שהמנהג לכופלן דאז חוזרין הקהל על פסוקים אלו וכנהוג וידוע.

ובשורות הבאות נבאר בס"ד מאיזה מקום קדוש יהלכון הדברים וכדלהלן:

דהנה איתא במתני' דסוכה פרק ג' בזה"ל: מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותבוא לו מאירה. אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט, לברך יברך. הכל כמנהג המדינה, עכ"ל המשנה.

ורש"י בביאורו למשנה כתב בתחילת דבריו בד"ה מקרין אותו – כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן, הואיל ואין מחויב בדבר אין מוציא את המחוייב מידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר. ביאור דבריו שמנהגם היה שרק הש"ץ היה קורא את ההלל והיה מוציא בזה את הרבים ידי חובתן וכו'.

ומבואר יותר בדבריו בהמשך בד"ה עונה אחריו הללויה – על כל דבר שהוא אומר והכי קתני לה במסכת סוטה (דף ל:) כיצד אמרו ישראל שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה, משה אמר "אשירה לה'" והם אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והם אומרים "אשירה לה'", אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין "הללויה", עכ"ל רש"י הקדוש.

ומפורש בזה מנהג הקדמונים בקריאת ההלל ומיושב נפלא מנהג אבותינו הק' על דרך המנהג הקדום.

 

ואיתא בגמ' התם בדף לח אמר רבא הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא הוא אומר "הללויה" והן אומרים "הללויה" מכאן שמצוה לענות הללויה הוא אומר "הללו עבדי ה'" והן אומרין "הללויה" מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו "הללויה". הוא אומר "הודו לה'" והן אומרין "הודו לה'" מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. איתאמר נמי אמר רב חנן בר רבא מצוה לענות ראשי פרקים הוא אומר "אנא ה' הושיעה נא" והן אומרים "אנא ה' הושיעה נא" מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר. הוא אומר "אנא ה' הצליחה נא" והן אומרים "אנא ה' הצליחה נא" מכאן שאם בא לכפול כופל, הוא אומר "ברוך הבא" והן אומרים "בשם ה'" מכאן לשומע כעונה, ע"כ מדברי הגמ' שם.

ויעויין בפירש"י ע"ז בד"ה ממנהגא דהלילא שכתב בזה"ל: ממה שאנו רואים שנוהגים עכשיו בימינו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל, שהיו נוהגין לענות "הללויה" שתי פעמים ולא יותר ואומרים כל ההלל עם המקרא עד "הודו" ועונין "הודו" אחריו וחוזרין וקורין עמו עד "אנא" ועונין "אנא הושיעה נא" ו"אנא הצליחה נא" אחריו כמו שאנו עושין, עכ"ל.

 

ואחר כותב רש"י שאין זו כקריאת הראשונים שהיו עונים "הללויה" על כל דבר כדאמרי' במתניתין דהכא ובסוטה (ל:). ורבא בא ומשמיענו שממנהג הראשונים, אנו מבינים מהו עיקר ההלל כשתיקנוהו מתחילה, לפי שכולם חייבים בקריאתו ואין הכל בקיאין בקריאתו, לכן תקנו שאחד יהא קורא והאחרים יהיו שומעין וכולם יהיו עונים מקצת. ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ"כ עונין שתי פעמים "הללויה" ו"הודו לה'" ו"אנא", מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין, ע"כ מדברי רש"י הק'.

 

יוצא איפא, מפי' רש"י ז"ל שהמנהג בהלל מעיקרו היה שאחד קורא וכולם שומעים ויוצאים ידי חובה והיו עונים מקצת דהיי' עונין "הללויה" על כל פסקא ופסקא וכדלעיל. אמנם, עתה אומר רש"י הק', אין המנהג כן, אלא מתחילין ברישא לענות פעמיים "הללויה" דהיי' כשהש"ץ פותח ואומר "הללויה" כולם חוזרים ועונים "הללויה" וכשממשיך "הללו עבדי ה'" עונים כולם שוב "הללויה" ואח"כ קורים ההמשך יחדיו עד "הודו" וכו', עיי"ש בדברי קודשו והבאנום לעיל.

ובתוס' בד"ה הלכתא גיברתא וכו', כתבו רבותינו ז"ל, שבמקומו של רבא היו קורין ההלל יחד עם הש"ץ כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל. אלא שנהגו לשנות כדי ללמוד מהן הלכה למעשה למי שבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו, או קטן. ומסיים התוס' דמה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה, דהיי' כל זה נעשה בתורת מנהג והיכא דלא נהוג לא נהוג. פי' שאין זה דבר מחייב אלא מנהג בצורת הקריאה ומי שלא נהג א"א לחייבו לנהוג כך.

וכן בתוס' ד"ה מכאן שמצוה לענות וכו', מעלה לדברי רש"י הק' בד"ה מכאן – שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי ליה ב"הללויה" וכו' ואומר התוס' דמשמע מדבריו שבראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין "הללויה" עד שיגמור את ההלל. וכן פירש במתניתין. ובסוף פרק כשם (סוטה ל:) לא משמע הכי דתניא בגמ' כיצד אמרו ישראל שירה כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משמע שמתחילת הפרק עד סופו עונה ראש פרק על כל דבר ודבר עד סופו וכן פרק שני וכו', עיי"ש.

וראה בדברי רבינו הרי"ף זצ"ל בסוגיין דגריס בשינוי הלשון מעט לדברי רבא דקאמר הלכתא גיברתא איכא למיגמר ממנהגא דהלילא, הוא אומר "הללויה" והן אומרים "הללויה", מכאן שמצוה לענות "הללויה", הוא אומר "הללו עבדי ה'" והן אומרים "הללויה", מכאן שגדול מקרא אותו ועונה אחריו "הללויה", וכו' עיי"ש, ואפשר לדייק בלשונו הזהב שכתב מכאן שגדול מקרא אותו ועונה אחריו "הללויה" דמשמע שזהו המנהג הרגיל והראוי שיש מצוה לענות "הללויה" וצורת הקריאה הינה שגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו "הללויה" ובראשי הפרקים עונה לראשי הפרקים עצמם. (דלא כתב הרי"ף זצ"ל כלשון התלמוד המובא בסוגיין "שאם היה גדול מקרא אותו" וכו' דמשמע רק במקרה שגדול מקרא אותו יענה לו "הללויה", אלא כתב "מכאן שגדול מקרא אותו ועונה אחריו הללויה" – הכותב).

ועיין עוד שם בדברי הר"ן זצ"ל מה שביאר בזה, ובשלהי מתני' העלה לפלוגתא דרש"י ותוס' ועוד, דלדעת רש"י על כל דבר שאומר המקרא עונין אחריו "הללויה", בכל ההלל, חוץ מראשי הפרקים שבהם עונין את ראש הפרק. אולם לדעת התוס' ועוד בכל פרק עונין את ראש הפרק.

וחתם דבריו בד"ה אמר רבא וכו' בזה"ל: ומה שאין אנו נוהגין כן הוא משום דמנהגא קרי ליה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, עכ"ל.

 

ורבינו מנחם המאירי זצ"ל בפי' סוגיין העלה למנהג קירוי ההלל זה וכפי' רש"י זצ"ל שעל כל דבור ודבור בהלל היו עונין "הללויה" חוץ מראשי הפרקים שהיו עונין לראשי הפרקים בכל פרק ופרק וכדלעיל ומה נעמו אמריו שכתב בהאיי לישנא – ומנהג היה בימי רבותינו שאף בימים שגומרין בהם את ההלל היו רוב העם אפי' הבקיאים סומכים על שליח ציבור שהיה מקרא אותם ובלא עניית מה ששליח ציבור אומר מלה במלה וכו', ומ"מ יש מפרשים שהבקיאים אין סומכין על המקרא אלא שאף הבקיאים אחר שקראו אותו (את ההלל – הכותב) לעצמם, היו נוהגים כן עם ש"ץ וכו', עיי"ש.

ועתה ראיתי בס"ד לרבי' הרא"ש זצ"ל בפסחים פ"א אות י' שכתב דהטעם דלא מברכי' אהלל על קריאת הלל כמו שאנו מברכין על מקרא מגילה, הוא לפי שקוראים את המגילה בלא הפסק אבל בקריאת ההלל מפסיקין והציבור עונין ראשי הפסוקים, ע"כ. חזי' להדיא דנקט כמנהגא דידן.

 

ומעתה נַטֶּה עצמנו לידע מהי פסיקת ההלכה בזה וכיצד ראוי לנהוג. 

דהנה הרמב"ם זצ"ל בהלכות חנוכה שלהי פרק ג' פוסק בזה"ל: מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה, אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר "הללויה" וכל העם עונין "הללויה" וחוזר ואומר "הללו עבדי ה'" וכל העם עונין "הללויה" וחוזר ואומר "הללו את שם ה'" וכל העם עונין "הללויה" וחוזר ואומר "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" וכל העם עונין "הללויה", וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל "הללויה" מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן. וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק הן חוזרין ואומרין מה שאמר, כיצד כשהוא אומר "בצאת ישראל ממצרים" כל העם חוזרין ואומרין "בצאת ישראל ממצרים" והקורא אומר "בית יעקב מעם לועז" וכל העם עונין "הללויה" עד שיאמר "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני" וכו'. ומסיים הרמב"ם וחותם דבריו המאירים – זה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך. אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם ואין אחד מהם דומה לאחר, עכ"ל.

בינה נא זאת, אחי היקר! וראה, כמה האריך הרמב"ם ז"ל לפרט עניית כל קטע וקטע מנוסח ההלל ומראשי פרקיו ושאר פסוקיו, ומעיד הרמב"ם דזהו המנהג המקורי מימות חכמים הראשונים ובו ראוי לילך.

 

ובאמת צורה זו של קריאת ההלל מקבלת ביטוי והבנה מעליא בשבחו של מקום, דודאי עצם קריאת ההלל ואפי' כולם יחד מהווה הודאה ושבח לקב"ה על רוב נפלאותיו. ברם, כשנאמר באופן זה זהו סגנון מחודש בשונה מכלל התפילה ובזה מובלט ענין ההודאה לשי"ת על ניסיו עמנו ועם אבותינו בימים ההם באותו הזמן, (פסח, שבועות, סוכות, חנוכה). וכך הוא מנהג אבותינו הק' בשירת הקודש שבפיהם ע"פ שירתו של רבי' שלום שבזי ושאר משוררי תימן נע"ג שאחד שר קטע ואחד עונהו, וכן הציבור כולו בקטעים מסויימים, ובכך מתעלית השירה למעלה למעלה ביופיה, בהודה ובהדרה.

ברם, ראה זאת מצאתי לרבינו הגדול רבי דוד משרקי זצוק"ל והביא דבריו מו"ר הגר"י צובירי זצוק"ל בסידורו המבואר "כנסת הגדולה" ח"ב סי' סה והכי איתא בשו"ת "רביד הזהב" למו"ר הגר"ד משרקי זצוק"ל בסי' יא שנשאל מס' פעמים באופן קריאת ההלל כפי הנהוג מימי חכמי התלמוד שכך הוא מנהג ארץ התימן מימים קדמונים, בימים שגומרים בהם את ההלל, ועתה יש מי שרוצה לשנות המנהג ושיקראו אותו כל הקהל ביחד והטעם שלו שהקהל סומכים על ש"ץ בקריאה ואין עונים כי אם "הללויה" ואין יודעים על מה עונים, אי כשר למעבד הכי.

וכתב שם רבי' דוד זצוק"ל שבתחילה השיב שהמשנה מקצר ח"ו בשבחו של מקום, אך כשראה עתה קלקולים שנתחדשו בעוונות מרוב התרשלות הדור, ומונה הדברים: א. יש מקצת אנשים שיוצאים אחר קדושת החזרה לבית המטבחיים בשביל הבשר לסעודת יו"ט ומשתהין שם וכשמגיעין חזרה לביהכ"נ כבר סיימו ההלל ופעמים גם התחילו בקריאת התורה, ומיד קורין ההלל בחפזון, כמי שכפאו שד וכו'. ב. גם אלו שנמצאים בביהכ"נ אינם משגיחים על קריאת הש"ץ לשמוע מהו אומר דאז קרינן בהו שומע כקורא, אלא רק עונים "הללויה" בסרכא דלישנא לבד, וגם אם יש מי שרוצה לדקדק בשמיעתו, על הרוב שהש"ץ רץ בריצה אחר ריצה, או ממיעוט השגחה או מיראת קפידת אנשים מהקהל באמרם שמטריח על הציבור אם ימתין עד סיומם לתיבת "הללויה" והרי נמצאו קרחים מכאן ומכאן, לא הם קראוהו ולא הש"ץ הוציאם, והפקחים שבהם קורים לעצמם ויושבים, עד שישלים ש"ץ קריאתו ונמצא הש"ץ קורא לעצמו ולא הוציא אדם. ג. אף שהש"ץ קורא כהוגן, מ"מ יש עוד קלקולים שהרבה מהשומעים מזלזלים בקריאה יש מהם מספרים זה עם זה וצוחקים זה לזה, ויש מחפשים בספר אחר איזה ענין, שסגולת ההלל להזכיר הנשכחות עד שבין כך ובין כך אומר ש"ץ ברכה אחרונה ואין בידם כלום. ד. הרבה מהשומעים זה נסמך אל הקיר וזה אל העמוד ועוברים על דברי חז"ל שאמרו אסור ליסמך זולתי אם היה חולה או זקן. (שמצות קריאת ההלל היא מעומד (שו"ע או"ח סוס"י תכב) – הכותב).

 

וכותב רבי' דוד זתע"א וז"ל – כל זה ראיתי והוכחתי כמה פעמים ואין מקשיב. אשר על כן, אני אומר שאם אפשר לך לתקן המעוות הנזכר יישר חילך, ויהי אלהים עמך, והחזק במנהג אל תרף. (פי' מנהג קירוי ההלל כמקובל וידוע כמנהג הקדום המוחזק ומקויים ביהדות תימן המעטירה יע"א – הכותב) ואם לאו טוב ומוטב לשנות המנהג לקראו ביחד, בנחת ובנעימה, וזהו כבודו ושבחו והדרו שלמקום ב"ה, ובתנאי שיהיה הדבר אחר הצעת דברים לראשי בית הכנסת ואחריהם לאנשי ביהכ"נ וכו', עיי"ש.

וממשיך שם הרב זצ"ל – ומביא מעשה שאירע אתו כשהלך לביהכ"נ אחר להתפלל וז"ל, ובהגיע ימי החנוכה כשהשלים הש"ץ חזרת התפילה אמר לי גדול ביהכ"נ ההיטב בעיניך שנאמר הלל ביחד כדי שיזכו הכל לאמרו ומהטעמים שזכרתי. אמרתי, עת למה שבליבי, ועניתי אותו טוב הדבר, וכו', עיי"ש.

ומביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל גופיה שאחר שראה שבחזרת הש"ץ התפילה בקול רם, לא יתנו אוזן כל העם לשמוע באימה ולעמוד במוסר כמו שעומדים בתפילה אלא יעמדו כעומד בעל כרחו וישיחו זה עם זה בשיחה בטילה, וראה ז"ל שיש בזה מכשול ועוון גדול כי יש בענין הזה זלזול כבוד שמים ח"ו ולפיכך תיקן שיגביה ש"ץ קולו מתחילה כמו בפריסה על שמע ויסיים הוא והקהל תפילתם כאחד וכו', ואם כן (פי' ואם כך – הכותב) בחזרה שתיקנו חז"ל כן ולא נמצא מקום בכל תפוצות ישראל שעושים היפך תקנת רז"ל. וראה שטוב לתקן כך להסיר המכשול והסכימו עמו חכמי דורו, כ"ש שיסכימו הוא וחכמי דורו וחכמי הדורות לנדון דידן, שרוב מקומות ישראל נוהגים לאומרו כאחד ואפי' בימיו של הרמב"ם ז"ל וכו'.

ומסיים הרב זצוק"ל בזה"ל – עוד זאת אדרש לכל מנהיג שלא יוכל לתקן בקהלו אותן הקלקולים שזכרתי (בכדי להעמיד את המנהג הקדום לאשורו כראוי – הכותב) ויצטרך בהכרח לשנות המנהג ועל דרך שזכרתי שלא תהא תקנתו, קלקלתו, שיקראוהו במרוצה וכו' עכת"ד רבינו דוד זצוק"ל.

 

היוצא מתשובה זו שלכתחילה ברור שעדיף לקיים המנהג כמוחזק בידינו והוא קירוי ההלל ע"י הש"ץ. אמנם אם יש חשש של אחד מהקלקולים שזכר מו"ר זצ"ל, עדיף לשנות, שכדי לזכות את כולם בקריאת ההלל אך כל זה דוקא, כשאין חשש למאן דהו מתוך הקהל שיתרעם או יְמַחֶה על שינוי המנהג הקדום, דבכה"ג קי"ל דלעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. (פסחים נ:). וכן יקפידו לקראו בנחת ביופי ובהדר כראוי לשבח רם ונשגב זה הקב"ה.

ויעויין בטור או"ח סי' תכב שהביא אופן אחר בקריאת ההלל ופלוגתא דרבוותא לענין היחיד בקריאת ההלל, ואחר מסיים בהאיי לישנא ועוד יש מנהגים משתנים בהרבה מקומות בקריאתו ועיקר תלויה במנהג, הילכך כל מקום ומקום לפי מנהגו, עכ"ל.

והכי העלה ג"כ מרן ה"בית יוסף" שם בסעיף ג' לדברי הר"ן דאתינא לעיל דהכל תלוי במנהג ולכן מנהג מקום אחד דלא כמנהג מקום אחר.

 

ונחתום דברינו בס"ד בדברי קודשו של מרן הגה"צ רבינו יוסף צובירי זצוק"ל בסי' הנ"ל שבתחילה כתב בזה"ל - "קורא להם ההלל פסקא פסקא וכו' ועונים על כל פסקא, "הללויה" וכו' כן היה המנהג בארץ התימן מימי קדם שבכל מועד שאומרים בו הלל גמור, דהיינו בברכה תחילה וסוף, הש"ץ אומרו פסקא פסקא, והקהל מכוונים ועונים על כל דבור "הללויה", שעד סוף ההלל נמצא שעונים קכ"ג פעמים "הללויה", גם הלל גמור הנאמר ג"כ בברכה תחילה וסוף בבתי כנסיות אחר תפילת ערבית בלילי פסחים וכו', מבואר לראשונים מחכמי תימן בהרבה תכאליל עתיקים, שהיו אומרים אותו ג"כ בקירוי פסקא פסקא ובמענה "הללויה" וכו' וכמו כן נוהגים בהלל דאגדתא, שאע"פ שחולקים אותו לשנים ואין מברכים עליו, כיון שסוף סוף אומרים אותו כולו עונים כמו"כ על כל דיבור ודיבור "הללויה", וכו'.              

    

ואחר הביא הרב זצ"ל לדברי רבי' דוד זצוק"ל דלעיל וכן מובאים הדברים בספר "סערת תימן" למו"ר הגר"ע קורח זצ"ל (ריש עמ' טו) ומשום כך ראו לנכון לשנות המנהג הקדום, והראשון שהנהיג כך הוא הרב הגדול הדיין כמוהר"ר דוד בן יחיא חוטר זצ"ל ואח"כ הנהיג זאת מו"ר הגאון רבי דוד משרקי זצ"ל בבית הכנסת שלו (אלאוסטא) וגם רבים ממנהיגי בתי כנסיות אחרים פנו אליו להורותם אם להנהיג בבתי כנסיות שלהם כך והוא הורה להם שכן, בהעמידו לפני כל שואל שני תנאים התנאי האחד אם אפשר להחזיק ולקיים המנהג הקדום, באמרו לשואל אם אפשר לך לתקן המעוות מן הקלקולים הנזכרים "יישר חילך ויהי אלהים עמך" והחזק במנהג (הקדום) ואל תרף וכו' והתנאי (שני) שכל הקהל עם ראשי בתי כנסיות יסכימו לכך, שלא יבואו לידי ריב ומחלוקת חס ושלום וכו', עיי"ש.

 

אמנם בהלל דחג הסוכות שבו כולם נותנים אל ליבם קריאת ההלל וענייתו כשבתווך יש מצוות נענוע ארבעת המינים, וכן בהלל דאגדתא שנעשה יחד עם שתית הארבע כוסות (כוס ב' לאחר קריאת חציו הראשון וכוס שלישי לאחר סיומו – הכותב) נשאר המנהג הקדום בקריאתם. (אגב כיום בא"י ישנם רבים ששינו גם בזה את המנהג הקדום וגם בימי חג הסוכות קורין כולם יחד את ההלל – כך כתב הרב זצ"ל).

 

וחותם הרב זצ"ל דבריו בזה"ל – וזאת לידע ולהודיע שמי שיוכל להחזיר עטרת המנהג הזה לקדמותו במקצתו או בכללו, וימצא אזנים קשובות בקהלו אשריו ואשרי כל הסרים למשמעתו, עכד"ק.

ומעתה קם הדבר והוברר דודאי במקום שאפשר וכגון דאיכא בני תורה היודעים מעלת המנהג וחביבות שמירתו וכלשון הרמב"ם זצ"ל ד"בו ראוי לילך" ודאי שזכות גדולה תהא להם ותעמוד לימינם בזה ובבא אם יאחזו במנהג הראוי לקריאת ההלל בקירוי הש"ץ ועניית הציבור וזכות הרבים תלויה בהם בשבח השי"ת ובהילולו כראוי.

 

(אגב, שמענו פעם מפי הגאון רבי אריה גמליאל שליט"א ראש ישיבת שדרות שעדת תימן חייבת לשמור על מנהגיה גם בכדי שיוכלו עדות אחרות שאינם נוהגות בכך, לידע מהו המנהג המוזכר בתלמוד במדרשי חז"ל וכו'. וע"כ חובה קדושה לשמר מנהג זה עם שאר מנהגי הקודש המוחזקים בידינו כגון התרגום פריסה על שמע. ק"ש כל הציבור יחד בקול רם ועוד).   


 

 

עוד...

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
ספר עב הענן
מנורת המאור שתילי זיתים
קודש לכל חי
אתר מסורת
נחלת אבות