לק"י י' טבת תשל"ו
כבוד ידידי הרב שלום נגר נ"י
שלום.
לשאלותיך:
א) הרמב"ם הגדיר היטב זמן הדלקת נר חנוכה עם השקיעה וזמנה בתקופה זו בין 4:40 עד 5:10. בתימן היינו מדליקים בין מנחה למעריב, אבל כאן נסינו כך ולא היו חוזרים לתפלת ערבית הנהגתי להדליק בדיוק בתחלת זמנה ולבוא אח"כ למנחה. בליל שבת מחוסר ברירה הדלקנו 4:30, יש עוד שמש אבל זה סמוך ממש למנחה, ובמוצאי שבת מדליקין מיד עם (צאת) הכוכבים.
א) השאלה היתה מכיון שמצאנו בדברי האחרונים, זמנים מזמנים שונים, יש עד שעה מסויימת, ויש אשר בשעה קצרה, ויש אשר בשעה ארוכה, ויש שנמצאים בעירם, ויש אשר נמצאים בכפרים, ויש במושבים, אשר החושך יחשיך ולא תמצא רגל חי, ויש בקיבוצים אשר נעדרת הרגל משחשיכה, ויש ערים אשר עד חצות ואחר חצות נמצאת רגל בני האדם, ולכן נשאלה השאלה האם יש זמן מוגדר בחז"ל, או שהדבר נתון לשיעורים, ויש לנו כלל אין הדבר נתון לשיעורים, ומזה נוצרה השאלה ומזה נתנה התשובה. כי לצערי היו תעלי בני תעלי שלעגו עלינו בבית המדרש, אתם עמי ארצות שאין אתם מבינים כלום, ושיטת רבינו אחרת היא. ואנו מרוב עלבון לא ענינו מאומה, אך אני ניערתי חוצני (כלשון הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה") וחייב אני לשאוֹל. כדברי הפסוק, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא איבוש, לכן שאלתי מה היא שיטת רבינו ומה המנהג.
תשובה
גמרא. שבת כ"ג ע"ב, דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקת לה(115), אמר לה רב יוסף תניא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן(116), סברה לאקדומה(117), אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר(118). עכ"ל הגמרא בשבת.
עיין תוספתא סוטה פרק ד' הלכה א', שנאמר וענן ה' עליהם יומם, מה ת"ל (שמות י"ג) לא ימיש עמוד הענן יומם, של יום משלים לשל לילה, ושל לילה משלים לשל יום, עיין מנחת בכורים במקום, מה ת"ל כיון דכתיב מקודם הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה למה חזר וכתב לא ימיש, מלמד שנמשך כל אחד לזמן חבירו שלא נפסק כלל האור. עכ"ל. לכן מקדים קצת להדליק נר של שבת ושל חנוכה לפני חשיכה כדת שיהיה ניכר שהיא לכבוד שבת או לקיום מצוות חנוכה.
ועיין רבינו חננאל בפרק שני שבת דף כ"ג ע"ב, דביתהו דרב יוסף הוית מאחרה ומדלקת סמוך לחשיכה בערב שבת, אמר רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם וכו', מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, כלומר בא עמוד האש ועדיין עמוד הענן קיים. סברה לאקדומי טובא, תנא ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים, ובלבד שלא יאחר, אלא בעת שקיעת החמה קודם כמעט תהיה הדלקה. עכ"ל.
ועיין ברי"ף, כתבה להלכה והביא את המעשה של דביתהו. והר"ן במקום, דביתהו דרב יוסף מאחרה ומדלקה. נר של שבת סמוך לחשיכה: לא ימיש. קרא יתירא ולהך דרשא אתיא, דהא כתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן: משלים לעמוד האש. שהיה עמוד האש בא קודם ששקע עמוד הענן: לאקדומי. בעוד היום גדול: תנינא. אני שונה שלא יקדים דלא מינכרא שהוא לשבת: עכ"ל הר"ן.
ועיין סידור רב עמרם גאון, דף ל"ו ע"ב, מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ומאי נפקא מינה, מי שלא הדליק משתשקע החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל.
עיין כל בו, הלכות חנוכה, דף קס"ב טור שני, וז"ל, ומצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ושעור זה כמו חצי שעה או יותר מעט, ולפי חשבון זה מדת השמן שנותנין בנר חנוכה הוא שמינית הביצה, וקודם זמן זה לא ידליק דהוי כשרגא בטיהרא, ואחר זמן זה גם כן לא ידליק דליכא פרסומי ניסא שהרי נכנסו כל העם בבתיהן. ואיכא מאן דאמר דקודם זמן זה ואחריו גם כן אם הדליק אינו מברך. וכתבו מקצת הגאונים ז"ל, דבזמן הזה שמדליקין בפנים מפני חשש שמא יכבוה הגוים הדרים בינינו, לא חיישינן לרגל מן השוק, ומברכין אחר זמן זה לכתחלה, וכן כתב ה"ר יצחק דאותן דמדליקין מבפנים וליכא היכרא אלא לבני הבית, הוי זמנה עד עמוד השחר. והרי"ף ז"ל כתב נכון להדליק כל זמן שבני הבית נעורים משינה, אפילו רבינו שמשון גם עכשיו היה מצריך לעשות קנדי"לאש ארוכות, ע"כ, ע"ש.
הרמב"ם פסק להלכה בפרק ד' מהלכות חנוכה הלכה ה', אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יותר. עכ"ל.
ועיין מגיד משנה במקום, וז"ל, מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ופירשו בגמרא דאי לא אדליק מדליק, אי נמי לשיעורא. ובהלכות, שני פירושין, היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. והשני, שצריך ליתן לתוכן שמן כדי שיהא דולק והולך עד השיעור הזה, ושניהם כתבן רבינו. ושם נתבאר בהלכות ששעורו עד שתכלה רגל מן השוק כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה. וכתב רבינו עבר זמן זה אינו מדליק, וכן לשון הגמרא מוכיח דקאמר אי לא אדליק מדליק, אלמא אחר זמן זה אינו מדליק, דאי לא שיעור זה מה הועיל לנו. ויש מן המפרשים נדחקין ואומרים דודאי אם לא הדליק בתוך שיעור זה מדליק כל הלילה, דהא תנן (מגילה כ' ע"ב) כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה, אבל תוך זמן זה עשה מצותה כתקנה, אלו דבריהם ז"ל. ולשון דאי לא אדליק קשה לפירוש זה דמצוה כתקנה אינו כל הזמן הזה, דא"כ הוה להו למימר לאדלוקי. ומ"ש רבינו ולא מקדימין ולא מאחרין יצא לו ממה שאמרו שם (שבת כ"ג ע"ב) תנא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, והוא מפרשה בנר חנוכה. עכ"ל.
הרה"ג הרב קאפח ז"ל מפרש את ההלכה כך, וז"ל שם דף כ"ג ע"ב, דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקה לה, ואמר לה רב יוסף תניא לא ימיש עמוד הענן יום ועמוד האש לילה (שמות י"ג כ"ב) מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, ע"כ, ורבנו מפרשה בנר חנוכה, כי נר שבת אין מניעה להקדימו, ואם היה לו נר דלוק אין חובה להדליקו כמו שבארתי ברפ"ה דשבת, והטעם פשוט וברור, כיון שחובה להדליקו בחוץ הרי לפני השקיעה אינו ניכר ואינו נראה דשרגא בטיהרא לא מהני, ואם ידליקנה לאחר צאת הכוכבים הרי אינו ניכר דמשום חנוכה מדליקו, כי באותה שעה כל אדם מדליק גם בחוץ בכל ימות השנה ויאמרו דגם היום לצרכו מדליק, ולפיכך קבעו זמן הדלקתו עם שקיעת החמה ולא לאחר שקיעתה, כלומר לאחר שתסתר החמה עד צאת הכוכבים, שבאותה שעה אין צורך לנר בחוץ כיון שעדין אור בהיר, ומאידך כבר רואים את הנר כי כבר נסתרה לגמרי השמש, ובכך הוא הפרסום, ולפיכך נפסקה הלכה דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה, כי בעת זו בתוך הבית פנימה כבר שלטה החשכה ודרך בני אדם להדליק לצרכיהם, ויאמר לצרכו הדליק בתוך ביתו, וכשיצא לדרכו הוציאו עמו והניחו כאן. וכאשר חשכה ויצאו כוכבי הלילה נשלם נגמר ונחסל זמן ההדלקה, ולפיכך אמרו בשבת (כ"א ע"ב) בפירוש עד שתכלה רגל מן השוק, עד דכליא רגלא דתרמודאי, ומונח זה אינו מושג של פרסומי ניסא כפי שחשבו בו רבים לדעת רבינו, אלא מושג של זמן, והכי אמרינן גם לענין זמן הנחת תפלין, וכך אמרו במנחות (ל"ו ע"א), ועד מתי מניחן ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק, דר' יעקב סבר לילה לאו זמן תפלין, וכל זמן שלא כלתה רגל מן השוק יום הוא, ודלא כהתוס' שם. ועוד היתכן שר' יוחנן יתלה פרסומי נסא באותם הפלחים התרמודים, אלא פשוט שזה מושג של זמן, ואנו הכרנו מצב כזה, היו פלחים והבדווים העניים מביאים חבלי עצים למכירה, ועם תחלת השקיעה כלומר כאשר נסתרה החמה ממהרים למכור בכל מחיר שיוצע להם ומסתלקים, כך שעם צאת הכוכבים כבר כלתה רגלם מן השוק (מבאב אלצ'לבי), ולפיכך הגדיר רבינו מושג זה טוב, "וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יותר", "לא מקדימין ולא מאחרין", "עבר זמן זה אינו מדליק". כלומר אף אם ירצה להדליק ובלי ברכה אינו רשאי דלמא אתי למסרך הוא או הרואים אותו אם היה מן הרואים ללמוד ממעשיהם, והוי כההיא דלא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון (סוכה לא.). ובודאי דלדעתו כלומר דעת רבנו אם יברך היא ברכה לבטלה ועובר על לא תשא החמורה ואין עונין אחריו אמן כמו שביאר בתשובה שהובאה לעיל. ומנהגנו היה בתימן להתפלל מנחה בציבור, ויוצאין ומדליקין וחוזרין להתפלל ערבית וללמוד תורה כנהוג, קצרו של דבר צריך להזהר בהדלקתה כתקנת חכמים ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, והטענה כפי שהובא בהגמ"י כיון שאנו מדליקין בתוך הבית רשאי להדליק כ"ז שאין בני הבית ישנים, דחה רבינו בשתי ידיים, האחת מי הרשה לך להדליק בתוך הבית, שלא התירו זאת אלא בשעת הסכנה, ואם עושה אותה שלא כהלכה שלא בשעת הסכנה, כלום שלא כדין אחד גורר שלא כדין שני, אמנם שמונת ימי חנוכה קבעו חז"ל ואין שמונה ימים ללא שבת, וברור שכך היתה התקנה מעיקרא שבערב שבת מקדימין מעט ומשתדלים להדליק בסוף הזמן והוא שלא יגע באסור שבת, ומדליקים אף לאחר הדלקת נר שבת וכפי שבארתי בהלכות שבת, דאין הדלקת הנרות עושה קבלת שבת, ורק במוצאי שבת מעיקר התקנה לאחרה מעט, ומנהגנו להבדיל מיד עם צאת השבת ואח"כ מיד להדליק נר חנוכה, ותו לא מידי. עכ"ל הרב.
ואנו כארבעים שנה יש לנו שעורי תורה קבועים ב"ה ואנו נוהגים להתפלל מנחה, יוצאין להדלקה, ומדליקין ושבים לשעור כפי הזמן הקבוע לנו, ואחר כך מתפללין ערבית ונפטרין לבתיהם, אף על פי שיש חלק לא מסכים איתו, אלא נמשך זמן השעור והם לא הלכו להדליק, והתפללנו ערבית ואחר כך הם הולכים להדליק, אף על פי שהערתי לא נתקבלו הערותי שכדאי לצאת לכל הדעות ומהיות טוב אל תעשה אחרת.
עיין טור אור"ח סימן תרע"ב, וז"ל, מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואים בביתם ואיכא פירסומי ניסא, הילכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה. ומ"מ עדיין זמנה כל הלילה, ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק, עבר זה הזמן אינו מדליק. ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, לא ידליק ביום המחרת דשרגא בטיהרא מאי מהני. וכן כתב ה"ר יצחק ב"ר יהודה. והתוספות כתבו, לדידן אין צריך לדקדק בזמן שנתנו חז"ל שיעור, שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר זה הזמן אין עוברין ושבין, אבל אנו שמדליקין בבית אין היכירא אלא לבני הבית אין להקפיד על הזמן. וכתב בס"ה, ומ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין. ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור, שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ולשבים. עכ"ל הטור.
ועיין בית יוסף שם, מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה וכו'. בפרק ב"מ דף כ"א ע"ב תניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, וכתבו הרי"ף והרא"ש דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוי כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה, ומפרש בגמרא דהיינו לענין דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה. וכתבו הרי"ף והרא"ש אי נמי לשיעורה כלומר שצריך ליתן שמן לתוכה כדי שתהא דולקת והולכת עד השיעור הזה. אם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ואהא דאמרינן דאי לא אדליק מדליק, כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך עבר הזמן, הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה, ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק ידליק מספק, וכן כתבו התוס' בשם ר"י פורת, ולא היה לו לרבינו לכתוב ודלא כהרמב"ם שכתב עבר זה הזמן אינו מדליק, מאחר שאף לדברי האומר מדליק אינו מדליק אלא מספק. עכ"ל.
ובסוף דברי הב"י שם בסימן ההוא כתב, ואהא דתניא מצותה משתשקע החמה, כתב הר"ן, לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם, אלא עיקר מצותה קאמר, ואם רצה להקדים מקדים, אבל מדברי בעל הלכות גדולות נראה דדוקא נקט משתשקע החמה. עכ"ל. ודברי הרמב"ם כדברי בעל הלכות גדולות, שכתב אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין. ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה, משום דתחלת שקיעת החמה עדיין היום גדול, כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין. וכתוב בשם מהר"י יצחק אבוהב ז"ל, שכתב בארחות חיים, מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד, יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון, דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה צלי של מוצאי שבת בשבת, מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי. עכ"ל. וזה סיום דברי הב"י.
נמצא בשיטת הרמב"ם ועוד ראשונים, שהשיעור שנתנו חכמי ישראל הוא הזמן משקיעת החמה כחצי שעה או יותר קצת זה הוא הזמן, וכל העושה אחר זה הזמן או קודם הזמן לא יצא ידי חובתו, מכיון שהוא הזמן. כי לפני כן שרגא בטיהרא לא מהניא, ואחר כן דרך בני אדם להדליק כי הוא לילה, ולכן לא מינכרא מילתא שלשם מצוה עבידא, וכן גם הטור למד בדברי הרמב"ם שכתב, ודלא כהרמב"ם, שכתב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק, עבר זה הזמן אינו מדליק. עכ"ל הטור בלימוד הרמב"ם.
הבית חדש שם בד"ה מצותה, דן בדיון אחר בהבנת דברי הגמרא, פירוש מה זה שהגמרא אמרה מצותה מסוף שקיעת החמה וכו', האם הכונה היא עם שקיעה ולפני צאת הכוכבים, או עם שקיעת החמה לפני צאת הכוכבים, וזה לשונו, משנה בפרק ב"מ, מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ופירש רבינו דמסוף שקיעה קאמר, וכן כתב במרדכי הארוך, פירוש סוף שקיעה היינו צאת הכוכבים, דשרגא בטיהרא מאי אהני, וכן הא דקאמר כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית היינו צאת הכוכבים, ומתחלת שקיעה עד צ"ה ד' מילין, כך פר"י, וכ"כ בהגהות מרדכי שלנו. ונראה דפירוש זה הוא לשיטת ר"ת דשקיעת החמה היא קודמת למשתשקע כמ"ש לעיל סימן רס"א, אבל להרא"ם דמשתשקע משמע לשון הקדמה, קודם שתשקע, ה"נ לגבי נר חנוכה, וכ"כ בספר יראים סוף הלכות שבת, וז"ל, והא דתניא בנר חנוכה מצותה משתשקע החמה, בעוד יום קצת קאמר וכו'. ומיהו לעיל בסימן רס"א התבאר דרוב הגדולים תופסים דברי ר"ת, וכ"כ מהרא"י בת"ה סימן ק"ב, וכ"כ בספר צידה לדרך, והכי משמע מלשון הרא"ש שכתב הלכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה וכו', מדנקט תחלת הלילה דהיינו צאת הכוכבים כדאיתא ריש ברכות, אלמא דאין להדליק קודם צאת הכוכבים. מיהו דוקא לכתחלה, אבל אם הדליק מפלג המנחה האחרון ואילך יצא בדיעבד, וכן כתב באורחות חיים הביאו הבית יוסף. וכן ש"ץ מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול דכיון דא"א כדיעבד דמי. וכן בע"ש לכל אדם, וכדאי הוא הר"א ממי"ץ לסמוך עליו בשעת הדחק. עכ"ל הבית חדש.
ובמחילה מכבוד תורתם, אנו למדונו אבותינו שזמנה של הדלקת נר, מאחר שהחרס (חרס הכוונה לשמש (איוב, ט', ז')) שקע לפני שיצאו הכוכבים זהו זמנה, משקיעת החמה מדליקין, כי מצד אחד אין אורה כי החמה שקעה, ומצד שני אין חשיכה כי הכוכבים עוד לא יצאו שבאותה שעה שולטת החשכה כבר בביתם ואנשים ידליקו לצרכם, לכן התלמוד כותב לא מאחרין עד צאת הכוכבים ולא מקדימין מלפני ירידת החרס, וזה הוא זמנה שנקבע על ידי חכמי התלמוד. מי כאבותינו אשר נשארו משומרים בדיניהם ומנהגיהם הישרים מימי חכמי התלמוד, עד זמנינו אנו, ולכן אנו נמשיך לנהוג שנתפלל מנחה, ואחר מנחה החרס כבר ירד, נדליק את החנוכיה ונחזור לבית המדרש להמשיך את למודינו ונתפלל ערבית בידיעה והרגשה שקיימנו את המצוה כתיקונה וכהלכתה.
יסוד הבית חדש שם מעלה מחלוקת בנתינת כמות השמן ובשימוש לאחר שעבר זה הזמן אם מותר לכבות או אסור לכבות, וז"ל, ולענין הלכה בשיעור השמן, כתב בהגהת מיימוני ובסמ"ג בשם כ"י, דנהגו העם כלשון ראשון, דלא בעינן שום שיעור, והיינו כראבי"ה בשם ר"ת, אבל דעת הפוסקים דבעינן שיעור לשמן וכלשון שני. ונראה דאף ר"י לא להלכה אמר אלא ליתן טעם למנהג העולם כמבואר בסמ"ג, אבל מדינא צריך שיעור והכי נקטינן. מיהו הר' ירוחם כתב דיש מהגאונים שכתבו דאפילו אחר שיעור זה אסור להשתמש לאורה. עכ"ל. ומהרש"ל בתשובה כתב הטעם דאסור מפני הרואה שלא ידע לחלק, אבל יכול לכבותם. עכ"ל. ומיהו המנהג להחמיר שלא לכבותם ואסור להתיר להן וכמ"ש רבינו לעיל בסימן תר"ע. ועוד נלע"ד, דכיון דאיכא תרי לישני ורוב פוסקים מפרשים דפליגי, ור"י ור"ת כתבו דנהגו כלשון ראשון, וללשון ראשון אסור לכבותן או להשתמש לאורן לאחר שדלקו השיעור שהרי ללשון ראשון לא הוזכר שום שיעור והכל שוה, א"כ מדינא נמי אסור, ואע"ג דקי"ל כלשון שני דצריך ליתן שמן בנר שידליק חצי שעה, היינו דוקא להחמיר אנו תופסין כמותו אבל לא להקל, ולכן יראה דאף לעצמו אין להקל לכבותן ואצ"ל שלא יורה כך לאחרים, ודלא כמ"ש מהרש"ל דיכול לכבותן, וכ"כ בספר צידה לדרך, ויש מדקדקים שלא לכבותה ולא להשתמש לאורה הואיל ושם השמן למצוה. עכ"ל. ובמסכת סופרים איתא להדיא, ואין מגביהין ממקומו עד שיכבה, ואע"פ דהגהות מיימוני מפרש דהיינו דוקא כשהשים בו שמן כשיעור מצומצם, לא אתברר לן מנ"ל לפרש כך להקל. עכ"ל הבית חדש.
ואנו בני תימן ברגע אשר שמנו בה את השמן שלרוב יותר מחצי שעה ואפילו שעה ושעתיים, המשכנו לשמור עליה כמצוה וכקודש אשר אסור לנו להשתמש לאורה כל שכן לכבותה, אשריכם בני תימן בדקדקכם במצוות.
ועיין שבולי הלקט, ענין חנוכה סימן קפ"ה, וז"ל, והא דתניא מצותה משתשקע החמה ועד שתיכלה רוב רגל מן השוק, דאי לא אדליק מדליק אי נמי לשיעורא שנותן בה שמן כשיעור הזה. וכ' בעל הדברות ז"ל, שדרו ממתיבתא אם הוצרך לה לאחר שיעור זה מכניסה ומשתמש לאורה ומותר, ובעל התרומה כתב הני מילי לקדמונים שהיו מדליקין ברשות הרבים דלא הוי פירסום נס לאחר שכלה רגל מן השוק, אבל אנו שמדליקין בפנים הוי היכרא לבני הבית עד עמוד השחר. עכ"ל.
ועיין עוד בספר המנהגים, מנהגי חנוכה (119) וז"ל, ומצותה מתחילת הלילה עד עמוד השחר, אבל טוב להדליק קודם אכילה ובעוד שבני הבית נעורים. עכ"ל.
ועיין בספר ארחות חיים, בדיני חנוכה (120), וז"ל בסימן ט"ו, ומצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ושיעור זה כמו חצי שעה או יותר מעט, ולפי זה החשבון מדת השמן שנותנים בנר חנוכה הוא שמינית הביצה, שהרי שיערו חכמים חצי לוג שמן לנרות המנורה שדולקות מערב ועד ערב שהם שתים עשרה שעות, וחצי לוג הוא מלא שליש ביצים נמצא ביצה לארבע שעות ולחצי שעה שמינית הביצה. וקודם זמן זה לא ידליק דהוו כשרגא בטיהרא, ואחר זמן זה גם כן לא ידליק דליכא פרסומי ניסא שהרי נכנסו כל העם לבתיהן, ואיכא מאן דאמר
דקודם זמן זה ואחריו ג"כ אם הדליקו אין מברכין, ע"ש. עכ"ל.
ועיין בספר האגור (121) בהלכות חנוכה, א. ל"ד בדיעבד זמנה כל הלילה, ודלא כהרמב"ם שכתב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק, עבר זה הזמן אין מדליק. והתוספות כתבו, לדידן לא צריך לדקדק בזמן שנתנו חכמים, שלא נתנו אלא להם (122) שהיו מדליקים מבחוץ ולאחר זמן אין עוברים ושבים, אבל אנו שמדליקין בבית דאין היכר אלא לבני הבית, אין להקפיד על הזמן. וכתב בספר המצות, מ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורים. ונ"ל שאף לדידן צריך לדקדק, שאע"פ שמדליק מבפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש הכירא לעוברים ושבים. ובעל העטור כתב, דוקא תשמיש של חול, אבל תשמיש של קדושה שרי, ולא נהירא להרא"ש. עכ"ל האגור.
ועיין בספר נחלת יוסף (123), בדיני המנהגים "חנוכה", מנהגנו להדליק נר חנוכה בין מנחה למעריב, כפסק הרמ"א סימן תרע"א, וכ"כ הרד"א, אבל במוצאי שבת כ' הרד"א שמבדיל ואח"כ מדליק, וכ"פ הט"ז. ומנהגינו כדברי מר"ן שמדליק ואחר כך מבדיל, וכ"כ אליהו רבא, ועיין בטור סימן תרפ"א. עכ"ל.
ועיין רוקח (124), והוא כותב בדיני חנוכה כך, ומצוה נר חנוכה משתשקע החמה (125) מדליק עד אותו שיעור, אי נמי לשיעור יתן שמן שידליק ממנו אותו שיעור, ואם לא הדליק לילה אחת לא ידליק למחר או לילה האחרת מה שהיה לו להדליק אז, ולא דמי לקריאת שמע ולתפילה, ע"ש עכ"ל.
ועיין לבוש (126) סימן תרע"ב סעיף א', מצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה שאז העם עוברים ושבים ורואין, וגם הנרות מאירין ואיכא פרסומי ניסא, מה שאין כן ביום דשרגא בטיהרא וכו'.
ובסעיף ב', לצערי שינה את טעמו כדרכם וכנתיבותם, והוא כותב כך, ומשם ואילך אם שכח להדליק עד הלילה ועד שכלתה רגל מן השוק והוא כמו חצי שעה מן הלילה הוא זמן הדלקה. אפילו לדידן שאם הדליק מדליק בתוך הזמן וגם צריך ליתן בו שמן שידליק כמו זה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה או להשתמש לאורו אחר שעבר זה הזמן שהוא עיקר מצותה (127). ולכן הוא ממשיך ואומר, ומ"מ אם לא הדליק תוך הזמן עדיין זמנה כל הלילה (128). עכ"ל הלבוש.
לסכום הדברים, מנהג תימן הוא כך, אוירת החנוכה מורגשת אפוא בבית הכנסת ובקומות הבית התחתונות ששם מדליקים נרות חנוכה, ובעבר ברחובות העיר שבכל ימות השנה הם שרויים בחשכה, אתה רואה אור בוקע ויוצא מכל מבואות הבתים "אלסקיף". יהודי תימן מדליקים נרות חנוכה בקומה התחתונה (המשמשת מבוא פנימי של הבית) מבפנים, קומת קרקע זו אינה משמשת למגורים כלל. את נרות החנוכה מדליקים בין מנחה למעריב, סמוך לשקיעת החמה הולכים לבית הכנסת להתפלל מנחה, אחר כך יוצאים מכל בתי הכנסת להדליק את הנרות וחוזרים לתפילת ערבית וללימוד כנהוג, ראש המשפחה בא כאמור מבית הכנסת, נוטל בידו פנס ויורד למסדרון כשכל בני הבית, גברים נשים וטף סובבים אותו והולכים אחריו, לראות ולשמוע הדלקת הנרות ולענות אמן אחר הברכות. בלילה הראשון מדליקים נר אחד, מכאן ואילך מוסיפים והולכים, עד שמדליקים בלילי שמיני שמונה, בין שהיו בני הבית מרובים או מועטים. נוהגים להדליק בלילה הראשון את הנר השמאלי האחרון ובלילה השני מתחילים ההדלקה מן הנר החדש וכן בכל לילה עד האחרון ונמצא שההדלקה היא דרך ימין.
ומנהג יפה היה בתימן, שילדים שהגיעו לגיל עשר שנים או אחד עשרה שנה מלמדים להם את מגילת אנטיוכס במקורה היינו בשפה הארמית, ויש אשר נהגו ללמדה גם בשפה הערבית של רב סעדיה גאון, וזה מנהג תימן עתיק יומין, ואנו נמשיך את מנהגינו במנהגי תימן המופלאים מפז ויהלום ואל יאמרו שאין לנו יסודות למנהגינו, כי לצערי שיש כאלה שלא קבלו מאבותיהם, אין אומר שיהדות תימן חסרה מנהגים מיוסדים על אדני פז, חקוקים בהררי אלף, והרוצה להחמיר יחמיר אבל לא על חשבון יהודת תימן, ויש אשר ינסו לעשות מהדבר מנהג שאמי מנהג בלדי, לצערי בדאים הם, ועליהם יאמר דור אבותיו יקלל, אל תטוש תורת אימך.
ועיין מר"ן אור"ח סימן תרע"ב סעיף א', פוסק, אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין, ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק ע"כ.
סעיף ב', שכח או הזיד ולא הדליק עד שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהיא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא, הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.
הגה"ה, י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים אין צריך ליזהר להדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם התוספות), ומ"מ טוב יותר ליזהר גם בזמן הזה.
ממשיך מר"ן אור"ח, ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה, ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין.
הגה"ה, ובלילות האחרות ידליק כמו שאר בני אדם אף על פי שלא הדליק בראשונה (מ"כ בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע). עכ"ל מר"ן. אך אנו בני תימן כבר הסברנו את מנהגינו ואת דעתינו, ולא נזוז ממנה.
115. רש"י מאחרה ומדלקת נר של שבת סמוך לחשכה.
116. רש"י לא ימיש קרא יתירא הוא להך דרשה, דהא כתיב וה' הולך לפניהם יומם. עמוד הענן של
יום משלים אורו לעמוד האש, שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן, אלמא אורח
ארעא בהכי.
117. רש"י בעוד היום גדול.
118. רש"י תנינא שונה אני שלא יקדים דלא מינכרא שהיא של שבת.
119. של הרה"ג יצחק אייזיק טירנא ז"ל, מלפני כשבע מאות שנים.
120. הרה"ג אהרן הכהן מלוני"ל אחד מן הראשונים.
121. הרה"ג יעקב ברוך בן הרה"ג יהודה לנדא ז"ל, נולד לפי השערה בסוף המאה השניה של האלף
הששי.
122. במחילה מכבוד תורתם מי חילק בין זמנינו לזמנם קשה מאוד לקחת את הדברים האילו, ועל
ידי זה משתנים כל הדינים וכל ההלכות ונעשה תורה חדשה ביותר.
123. הרה"ג שמואל בן יוסף ישועה ז"ל, אחד הגדולים מחכמי עדן אשר העיז וכתב מנהגי תימן
באותה ראיה שלו, בתימן.
124. הרה"ג אליעזר מגרמיזא ז"ל, אחד מבעלי התוספות וגדולי הראשונים. (ראה הערות 150, ו-
201).
125. לא מצאת הכוכבים.
126. הרה"ג רבי מרדכי יפה ז"ל.
127. ועתה הפך קערה על פיה, ואמר דברים הפוכים ובודאי מפני בעלי התוס' ועוד, לצערי, חבל
שלא שומרים על דרך אחת כמו שיטתו של הרמב"ם אשר לא חת מפני שום אדם לא גאון ולא
בעל התוס', אך השם יכפר בעד.
128. לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים הוי ברכה לבטלה ונושאים את שם השם לשוא.
כתיבת תגובה