לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444 
שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 


הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

תוספתות לתרגום ההפטרות

19/10/2014

מהן "תוספתות" התרגום?

על פי רוב תרגום אונקלוס הוא תרגום מילולי, אמנם לעתים נטה אונקלוס מהתרגום המילולי, משיקולים שונים: כגון כדי למנוע הגשמה, כדי לפרש את הפסוק על פי ההלכה, ועוד. לעומתו, תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים הוא בעל אופי פרשני ומדרשי יותר.

בכתבי היד (שאינם תימניים) ומעט בדפוסים הראשונים אנו מוצאים תוספתות על התרגום לנביאים – שלמעשה הן הרחבות מדרשיות מספרות המדרש.[1] חלק קטן מהתוספתות צוטטו גם על ידי רד"ק בפירושו.[2] הרבה פעמים התוספתות מובאות בתחילת ההפטרה.

גם בחלק מכתבי היד התימניים הועתקו כמה תוספתות כאלה.[3] חלקן נדפס בתיגאן ובחומשים הנפוצים. התוספתות המוכרות הן:

א.     תוספתא בתחילת הפטרת וירא – מעשה באשת עובדיה שהלכה לבית הקברות.[4]

ב.      תוספתות באמצע הפטרת וירא – האחת מספרת על נס חיבור שברי הכלים (פסוק ו), והשנייה מספרת על הנס שגחזי החיה אריה מת בעזרת המטה של אלישע (פסוק לא).

ג.      תוספתא בתחילת הפטרת שמיני של פסח – מתארת את גודל הנס שעשה הקב"ה לישראל במלחמת סנחריב.

ד.      תוספתא בתחילת הפטרת יום טוב א של שבועות – עיקרה מתאר את התרברבותו של נבוכדנצאר.

 

בחלק מהתוספתות התוספתא היא נפרדת ועצמאית. במקומות שנוהגים להוסיפה, המנהג שהמתרגם מתרגם קודם את תרגום הפסוק המילולי בשלמותו, ואף מטעים את נעימת ה"כסרה" בנקודה האחרונה שבפסוק כמנהג, ולאחר מכן מתרגם את התוספתא. הֱוִי אומר: יש שני "תרגומים" לפסוק – האחד מילולי והשני הוא התוספתא שנקראת לאחריו (כגון בתחילת הפטרת וירא). אך יש תוספתות שכבר "הוכנסו" לתוך התרגום המילולי, ונוצר תרגום אחד בלול מהתרגום המילולי ומהתוספת המדרשית (כגון בתחילת הפטרת שמיני של פסח). כך או כך, בכתבי היד שבדקתי מופיעה המילה "תוספתא" לפני נוסח התוספתא.[5]

 

בכתבי יד תימניים שמקורם מחוץ לצנעא יש עוד תוספתות שאינן מוכרות, וטרם נדפסו במהדורות התיגאן והחומשות הנפוצות כיום. במאמר קצר זה אחשוף ארבע מהן.

 

ארבע תוספתות "חדשות"

תוספתא א

מדברי רבי יעקב ספיר[6] על מעשה הממחיש את בקיאות בני תימן בתרגום, אנו למדים שהייתה עוד תוספתא על תחילת הפטרת מצורע – "וארבעה אנשים היו מצורעים וכו'", שנאמרה בחוץ לארץ בת'לא. ואלו דבריו שם:

כבר הגדתי למעלה כי רבה בקיאותם במקרא ובתרגום, עד שיודעים אותה כמעט בעל פה. ועתה אתן לכם עד נאמן על זה. הנער המשרת אשר שכרתי לי בזה[...] והוא כבן ח"י שנה, מלאכתו תופר נעלים, ומסבב למוכרם בשוקים ובכפרים. ויהי ביום שבת קדש פרשת מצורע, היינו בעיר קטנה ת'לא[...] ובהגיענו להפטרה לא היה התרגום (כי בהחומשים הנדפסים אין תרגום להפטרה, ואצלם כל התרגומים בכתב יד, ועל תרגום התורה אמרו מחומש הנדפס)[...] ועמדו מתעצבים לדעת מה יעשו. אז עמד הנער משרתי סעדיה תופר נעלים[...] ואמר, קראו לפני ואני אתרגם על פה. וכן היה. המפטיר קרא המקרא מן החומש, והוא תרגם כל פסוק ופסוק על פה כמתכונתו בניגונו ודקדוקו. ועוד יותר מזה, שזאת ההפטרה וארבעה אנשים כי רבה היא, יש לה עוד פתיחה גדולה בתרגום שלהם, כמו דרוש מי היו הארבעה אנשים וכו', ועל מה וכו', והכל קרא בעל פה על הסדר, לולא ראיתי לא האמנתי. גם זאת מצאתי שכח זכרונם רב מאד ככח מראית עיניהם. אשר לא ראיתי כמוהם בשאר ארצות.

 

בתרגום שלפנינו (בכתבי היד ובדפוסים) כמעט כל תרגום הפטרת מצורע הוא תרגום מילולי, ואין בהפטרה זו פתיחה בתחילתה. הרי לנו שבאותו מקום (=בת'לא) נהגו להוסיף פתיחה שלא הגיעה לידינו.

 

תוספתא ב[7]

בתחילת הפטרת חוקת (לאחר פסוק ב) מופיעה תוספתא נוספת. תוספתא זו צוטטה גם על ידי הרד"ק, והיא מבארת את הפסוקים שמכנים את אמו של יפתח בכינוי "אשה זונה", ואת טענת אחי יפתח "לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה".[8]

 

וזה לשון התוספתא:

ודא היא נמוסא הות בישראל מלקדמין, דלא מסתחרא אחסנתא משבטא לשבטא. ובכין לא הוה יכיל גוברא למסב אתתא דלא משבטוהי. וכד הות אתתא דרחמא גוברא דלא משבטהא, הות נפקא מבני נשא בלא אחסנתא. והוו אינשי קרו לה אתתא פונדקיתא דרחימת גוברא דלא משבטהא. וכין הוה לה לאימיה דיפתח".

תרגום: וזו הייתה החוקה בישראל לפנים, שלא תסוב נחלה משבט לשבט. ובכן, לא היה יכול אדם לישא אשה שאינה משבטו. וכשהייתה אשה אוהבת איש שאינו משבטה, הייתה יוצאת מבית אביה בלא נחלה. והיו הבריות קוראים לה אשה זונה שאהבה אדם שאינו משבטה, וכן היה לה לאמו של יפתח.

 

תוספתא ג

באותו כתב יד הועתקה התוספתא לתחילת הפטרת וירא (פסוק א) בנוסח שונה מהנמצא לפנינו. להלן חלקה הראשון:

והוה כד קם אחאב בר עמרי מלכא דישראל. הוה ליה עובדיה גזברא טבא ומהימנא. וכד קטילת איזבל... וכד אתפטר לבית עלמיה מלך בתרוהי יהורם בריה. ואשתכחת אגרתא בבית מלכא דישראל. והכין כתיב בגוה. עובדיה דזף מן מלכא כספא ודהבא. עני יהורם ואמר לעבדוהי. איתיו לאתת עובדיה. ואזלו ואיתיאו יתה לקדמוהי. מתיב וכן אמר לה. הבי לי כספא ודהבא דיהב אחאב אבא לעובדיה בעליך. מתיבא וכן אמרא ליה. לא חייך מרי מלכא. לא כספא שבק לי בעלי וכו'.

 

תוספתא ד

תוספתא נוספת[9] נמצאה בתחילת הפטרת עקב (פסוק ב),[10] והיא מפרטת את הדו-שיח בין כנסת ישראל לקב"ה כדרך שדרשה הגמרא בברכות (לב ע"ב). להלן לשון התוספתא:

האפשר דתתנשי אתתא ברה, מלרחמא על בר מעהא. מתיבא[11] ואמרה כנשתא דישראל, ואמרת אם לית קדמוהי אתנשאה דלמא לא מתנשי לי ית דעבדית עגל דדהב. אמר לה נביא, אף אלין אתנשין. מתיבא ואמרה ליה[12] אם אית קדמוהי אתנשאה, דלמא[13] מתנשי לי ית דאמרית[14] בסיני נעביד ונקביל. מתיב ואמר לה, מימרי לא ירחקניך.

 

תוספתא זו נמצאת בתרגום יונתן בן עוזיאל הנדפס במקראות גדולות. אמנם בכתבי היד התימניים שמקורם בצנעא (תיגאן, פרשיות וספרי תרגום), התרגום על הפסוק הוא תרגום מילולי בלבד:  "האפשר דתתנשי אתתא, ברה. מלרחמא, על בר מעהא. אף אם אלין, אתנשין. ומימרי, לא ירחקניך".

 

מעין סיכום

הרי לנו ארבע תוספתות – של הפטרת מצורע, הפטרת חוקת, נוסח מורחב בהפטרת וירא והפטרת עקב שאבד זכרן ונפקד מקומן ממהדורות התיגאן והחומשים הנפוצות כיום והנדפסות חדשים לבקרים. אף בגיליון לא ציינו אותם, למרות שהיו מחוזות בתימן שנהגו לאמרן.

נראה שיש לראות בזה חלק מהתופעה הידועה שעם חיסול גולת תימן נעשה (במודע או שלא במודע) תהליך של קנוניזציה, שבו מסורת צנעא היא העיקר, ומסורות אחרות (מהן קדומות ומהן פחות) נדחקו הצדה עד שנעלמו. הדברים אמורים ביחס למנהגי תפילה, לנוסחאות שונות בקריאת התורה והתרגומים, לנעימות שונות, ובכלל לתופעה ש"מסורת תימן" או "מנהג תימן" בסתם – מכוונים בראש ובראשונה למסורת צנעא.[15]

בהקשר זה ראה למשל מה שכתב ד"ר אפרים יעקב על המנהג המיוחד בחוגריה לשורר בליל פסח את השיר 'אחד מי יודע' [=מן יעלם ומן ידרי], ואלו דבריו שם:[16] "כמו דברים רבים נוספים חשב מרי יוסף: מה שאין בצנעא אין בתימן, ואם הוא מצוי במקומות אחרים מחוץ לצנעא אז הוא לא טוב, ובכלל הדברים השיר 'אחד מי יודע'...



[1] ראה דוגמאות אצל רמון כשר, "תרגומי המקרא הארמיים", פעמים 83, עמ' 92.

[2] ראה למשל שופטים יא, א (ראה להלן); שמואל א יז, ח; מלכים א כב, כ; מלכים ב ד, א; שם פסוקים ו, כא.

[3] יש תוספתות שמופיעות כבר בכתבי היד הקדומים, ויש תוספתות שמופיעות רק בכתבי היד המאוחרים.

[4] תוספתא זו כבר הובאה בפירוש הרד"ק על אתר. כפי שכתב הרב יוסף צובירי ב"מסורת מפורשת", בבית אלאוסטא נהגו לומר תוספתא זו. גם בבית מדרשו של הרב יחיא קאפח נהגו לאמרה, כפי שמסר לי הרב אהרן קאפח.

[5] אמנם יש תרגומים מורחבים על פי המדרש, ולא נכתב בראשם "תוספתא". מבחינתי הם חלק מהתרגום המקורי של יונתן בן עוזיאל, ואין עניינן לכאן. ויש תרגומים שרק במקראות גדולות נכתב "תוספתא" ובכתבי היד התימניים נוסח זה כבר שולב בנוסח התרגום המילולי, כגון בהפטרת חקת (פס' לט): "והות לגזירא בישראל בדיל דלא לאסקא גבר ית בריה וכו'", ועיין מה שכתב הרב יוסף צובירי במסורת מפורשת שם. גם באלה לא עסקתי כאן.

[6] אבן ספיר, ליק 1866 [דפוס צילום: ירושלים תש"ל], דף סא ע"ב.

[7] תוספתא זו וזו שאחריה נמצאו בכתב יד מדרום תימן מהמאה ה-כ ברשות ר' אבי דוגמה (מושב עזריאל). כאן המקום להודות לו על שניאות לתת לי לעיין בו בלב שלם ובנפש חפצה.

[8] ועיין ברד"ק ובמלבי"ם שם שלפי פשט הפסוק שהיה בן פילגש, לא יובן מדוע אמרו לו לא תנחל, והרי בן פילגש יורש נחלה עם יתר הבנים.

[9] הועתקה בגיליון כתב יד ממרכז תימן מהמאה ה-יט (ברשות ר' יואל אושרי), ובגוף העמוד הועתק הנוסח המילולי המוכר כיום.

[10] התוספתא הועתקה בגיליון והיא אינה שלמה. הנוסח שלהלן הועתק מתרגום יונתן במקראות גדולות, והערתי כיצד נכתב בכתב היד.

[11] בכתב היד התוספתא שנוספה בגיליון מתחילה כך: "מתיבא ואמרה כנשתא דישראל, ואמרת אם לית וכו'".

[12] בכתב היד לא נכתבה תיבת "ליה".

[13] בכתב היד נוספה כאן תיבת "לא", וכנראה שהוא טעות סופר.

[14] עד כאן הועתק בכתב היד.

[15] אף אני בכתיבתי מתייחס בדרך כלל למסורת צנעא (אלא אם כן ציינתי במפורש אחרת). ואעתיק כאן מה שכתבתי במבוא לתכלאל המבואר – נוסח בלדי (עמ' לט, הערה יא): "כמובן שלא הזכרנו את כל מנהגי שאר הקהילות, אלא את הידועים והנפוצים. ומי יתן ויקומו צאצאי שאר קהילות המתפללים בנוסח בלדי, וישלימו את המלאכה בעריכת קונטריס של מעט השינויים כפי שנהגו אבותיהם, או אפילו יוציאו לאור תכלאל חדש לפי מנהגיהם, ומנאי ומנייהו תסתיים שמעתא. וכפי שכבר יצאו לאור תכלאל עטרת זקנים בנוסח קהילת חבאן (בלדי), סידור פאר התפילה בנוסח קהילת ביצ'א (שאמי), תכלאל שתילי זתים בנוסח קהילת ד'מאר (שאמי), סידור שיח שפתותינו בנוסח קהילת רדאע (שאמי ובלדי), סידור כנסת הגדולה בנוסח קהילת צנעא (שאמי), סידור מכתם לדוד בנוסח קהילת חובייש (שאמי), ועוד". ועל זה יש להוסיף שבימים אלה נעשית עבודה גם על שני סידורים נוספים: סידור בנוסח קהילת תנעם (שאמי) וסידור בנוסח קהילת עדן (שאמי).

[16] עיתון 'לפני המחנה' 2 (ניסן תשע"ג, עמ' 9).

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן
דפוס ברק