במאמר זה נעסוק במושגים הנפוצים ביותר היום, בכדי לתאר את נוסחאות התפילה בקרב יוצאי תימן, והמושגים הם: נוסח הבלדי ונוסח השאמי.
הפירוש הנפוץ ביותר היום למושגים אלו הוא: נוסח הבלדי, הכוונה לנוסח תימן המקורי, שכן בשפה הערבית בלדי – מקומי או ארצי. ולפי זה הכוונה לנוסח המקומי בתימן. נוסח השאמי, הכוונה לנוסח ארץ ישראל, דהיינו, נוסח עדות המזרח, אשר היה נפוץ ביותר במאות השנים האחרונות, מאז החלו להגיע סידורי הדפוס לתימן. "שאמי" בשפה הערבית הוא צפון, כמו למשל: כ'ולאן אלשאם – דהיינו אזור כ'ולאן הנמצא בצפון תימן, לעומת אזור כ'ולאן הנמצא במרכז תימן, ממזרח לצנעא. בנושא התפילה, הכוונה לנוסח ארץ ישראל, הנמצאת מצפון לארץ תימן.
במאמר זה נבחן מושגים אלו במספר מישורים: השמוש במושגים אלו בארצות שונות כמו מצרים, תימן וארץ ישראל, וכן בתקופות השונות, חדירות מנהגים ונוסחאות לסידורי תימן לאורך ההסטוריה, תהליך הווצרות נוסחים אלו, ההבדלים הפנימיים ביניהם, ההגדרה המדויקת למושגים אלו, מתי החלו להשתמש במושגים אלו, ועוד.
השמוש במושגים בלדי ושאמי בארצות שונות ובתקופות שונות
מבדיקת מאות מסידורי תפילה כתובי יד אשר נכתבו בתימן, וכן מבדיקת מהדורות דפוס רבות של סידורי תפילה כמסורת תימן, או סידורי דפוס שהשפיעו על יהודי תימן, ניתן להסיק כי המושג "בלדי" אינו מופיע בתימן עד תחילת המאה העשרים. כלומר, עד עשרות השנים שלפני העלייה הגדולה, לא מצאתי בכתובים את המושג "נוסח בלדי". המושג "נוסח בלדי", ידוע לי מזקני תימן רק סמוך לעלייה הגדולה, דהיינו תחילת המאה העשרים, או מהדפסות המאוחרות של סידור מהרי"ץ, המכונה "תכלאל עץ חיים", אשר נדפסו רק לאחר העלייה הגדולה לארץ, במחצית השנייה של המאה העשרים. שכן בהדפסות הראשונות של סידור מהרי"ץ קודם להקמת המדינה, לא מוזכר באף אחד מיהם המושג "נוסח בלדי".
בעוד שהמושג "נוסח בלדי" הוא מאוחר מאוד, והחל להתפשט בארץ ישראל לאחר העלייה הגדולה לארץ, דהיינו, מהמחצית השנייה של המאה העשרים, הרי המושג "שאמי" הינו מושג עתיק יומין ואינו קשור כלל לתימן. המושג נמצא לראשונה בקטעי הגניזה הקהירית במאות העשירית והי"א, היא סוף תקופת הגאונים. בבית הכנסת העתיק במצרים נמצאה גניזה, ובה מסמכים רבים הקשורים לארצות רבות, כמו: בבל, מצרים, תימן, הודו, ועוד. במספר מסמכים כתוב כי במצרים נהגו שני מנהגים, המנהג המקומי הוא מנהג מצרים הקרוב יותר למנהג בבל, ואילו המנהג השני הוא מנהג "השאמי", הוא מנהג ארץ ישראל, הנמצאת מצפון למצרים. אחד המנהגים מתייחס לחלוקת הפרשיות בקריאה בתורה בשבת. כידוע, המנהג שאנו נוהגים היום הוא מנהג בבל, בו אנו קוראים את כל חמשה חומשי תורה פעם בשנה ומסיימים בחג הסוכות, ואילו מנהג ארץ ישראל לסיים פעם בשלוש שנים וחצי. הרקע למסמך מהגניזה הוא, כי המושג שמחת תורה מקורו במנהג בבל, לסיים את הקריאה בתורה בחג הסוכות, ועל כן, בשמיני עצרת סיימו את הקריאה והחלו לקרוא את חומש בראשית, ערכו שמחה ביום זה, ומכאן מקור המנהג של שמחת תורה. לעומת זאת, במנהג ארץ ישראל, לא היו מסיימים את חמשה חומשי תורה פעם בשנה ובודאי לא בחג הסוכות, ועל כן השאלה במסמך הגניזה, כיצד ינהגו אותם יהודי מצרים הנוהגים כמנהג ארץ ישראל ביחס לשמחה ביום זה, וביחס לשם החדש "שמחת תורה" (1).
יוצא כי מקור המושג "שאמי" הוא ממצרים בסוף תקופת הגאונים, לפני כאלף שנה.
השימוש במושגים בלדי ושאמי בתימן
מאז המאה הי"א לא נתקלתי במושגים אלו בתימן עד סמוך לעלייה הגדולה לארץ. אחד מכתבי היד הבודדים אשר נכתבו בתימן המזכיר את המינוח "שאמי" הוא בנספחים לתכלאל משתא שבזי (2). גוף התכלאל עצמו נכתב בשנת ת"ב – 1642, אך בעמודים תשט"ו – תשל"ב, ישנם שמונה דפים בכתיבה שונה, המאוחרים לכתב היד המקורי, ובהם תוספות מסידורי הדפוס המאוחרים, כמו: תיקון הטל בפסח בתוך העמידה של המוסף, הושענות לשבת שלא נהגו כלל בתימן בעבר הרחוק. בע' תשי"ז ישנה כותרת: "ליום א' ואלו הושענות שאמי…", אך ברור, כי זוהי תוספת מאוחרת מאוד, לא קודמת בשום פנים לתחילת המאה העשרים או לכל המוקדם סוף המאה הי"ט.
בתקופה זו, דהיינו עד סוף המאה הי"ט או תחילת המאה העשרים, לא מצאתי את השמוש במונח שאמי, והוא החל להופיע בתימן יחד עם המונח בלדי לקראת אמצע המאה העשרים. לדעתי, אין קשר בין השמוש במושג שאמי, כפי שהשתמשו בו במצרים, לבין השמוש במונח זה בתימן כעבור אלף שנה בערך.
לפי זה, המינוח שאמי מקורו במצרים בסוף תקופת הגאונים, ואינו מושג תימני מקורי.
לדעתי, המונחים בלדי ושאמי הם מושגים מאוחרים מאוד בתימן ובארץ ישראל, ונעזרים בהם היום בכדי לתאר את ההבדלים, אשר רווחו בתימן במאות השנים האחרונות, בנושא הבדלי הנוסח והמנהגים הקשורים לתפילה.
אחד המקורות העיקריים לכך אלו דברי הרב עמרם קורח, הרב הראשי האחרון של תימן, אשר כתב בספרו סערת תימן (ע' ט"ז – י"ז):
"התעוררות במנהגי התפלה
הן בעוד היה ישובם במדינת צנעא הגיעו אליהם סדורי תפלה מודפסים בנוסח ספרד ונודע להם שבנוסח זה מתפללים בני א"י, וגם כן נתברר אצלם שכבר קבלו עליהם בני א"י הוראות מרן הש"ע ונהגו בהכרעותיו. אז ראו יחידים חובה לעצמם לנהוג כמנהג בני א"י בנוסח התפלה והברכות ויתר הדינים ונמשכו אליהם רבים ונגררו אחריהם והיו לקהלה נפרדת וקראו לקהלתם "שאמי". ושאר הקהלה המחזיקים במנהג הקדמון להתפלל בנוסח ה"תכלאל" וביתר הדינים כרמב"ם ז"ל נק' "בלדי".
ובהיות א"י חביבה, וחכמיה ומנהגותיהם יקרים אצל הכל הכניסו קהלות הבלדי ב"תכלאל" הוספות מרובות מנוסח סדורי ספרד וגם החליפו נוסח קצת ברכות וכתבום בנוסח סדורי ספרד כאשר יעידון ה"תכאליל" מכתבי ה"ר יצחק ונה וכת"י ה"ר פנחס בן גד (3) שזכרתי וזולתם. ובשובם מגלות מוזע כל מי שבנה בית כנסת בשכונה החדשה הנהיג כמנהגו ומנהג קהלתו אם שאמי אם בלדי".
דבריו אלו של הרב עמרם קורח חשובים מאוד בכדי להבין את תהליך שינוי המנהגים בסידורי תימן המכונים תכאליל (ביחיד תכלאל). דבריו מדויקים מאוד באשר לתהליך השפעת סידורי ספרד המודפסים על תימן, עוד קודם לגלות מוז"ע, אשר התרחשה בשנת ת"ם – 1680.
בספר מחקרים בסידורי תימן פירטתי את חדירת מנהגי סידורי הדפוס הספרדיים אל תוך סידורי תימן בעיקר בהגדות של פסח, ומצאתי כי הסידור התימני הקדום ביותר בו חדרו מנהגי הדפוס הוא משנת שמ"ג – 1583 ( 4 ).
כללית ניתן לומר, כי עד סוף המאה הט"ז, מספר השינויים, אשר חדרו לסידורי תימן, הוא קטן מאוד באופן יחסי. דחיפה גדולה והשפעה עצומה בהחדרת מנהגי הדפוס לסידורי תימן היתה לרבי יצחק ונה בסידורו "פעמון זהב ורמון" עם הפירוש "חידושין", ובעיקר במהדורות האחרונות של הסידור לקראת אמצע המאה הי"ז. לאחר גלות מוזע בשנת ת"ם – 1680 הקימו השבים מהגלות בתי כנסת עפ"י מנהגם, כפי שתיאר בקטע זה הרב קורח. בהמשך הקטע שלא צוטט במאמר זה, האריך מעט הרב קורח בתיאור המחלוקת על נוסח התפילה, אשר התרחשה בעיר צנעא בתחילת המאה הי"ח.
מ"מ, מדברי הרב קורח ניתן לכאורה להסיק בטעות, כאילו נוסחי התפילה בלדי ושאמי והשמוש במונחים אלו היו נפוץ בתימן כבר לפני גלות מוז"ע בשנת ת"ם – 1680. אלא שכל מי שיבדוק את גוף המקורות, לא ימצא בהם את השמוש במונחים בלדי ושאמי. מתוך בדיקת מאות מכתבי היד התימניים של סידורים וחיבורים נוספים ברור, כי לא היו בתימן בזמן גלות מוזע או אפילו בתחילת המאה הי"ח שמוש במונחים אלו, ועל כן, לדעתי, חובה להסביר את דברי הרב קורח כי השתמש במונחים מאוחרים מאוד בכדי להסביר את ההבדלים שהיו בזמן הגלות, כלומר, בכדי להסביר את ההבדלים שהיו אצל המתפללים בנוסח ובהוספות מנהגים בזמן הגלות, וכן בויכוח שהיה בתחילת המאה הי"ח, השתמש הרב קורח במושג פשוט יותר להבהיר את ההבדלים. ועוד, השינויים שהיו בסידורי תימן בזמן הגלות או בתחילת המאה הי"ח שונים מאוד מהבדלי הנוסח היום שבין הבלדי והשאמי. על כן ברור לי לחלוטין, כי לא להבדלים הקיימים היום התכוונו המעורבים במחלוקת, אלא על העיקרון ועל הבדלים שונים מעט.
ועוד, אפילו מהרי"ץ, אשר חיבר את תכלאל עץ חיים, ונחשב למייסד נוסח הבלדי, לא השתמש במונח זה, ובשער הסידור כתב "כל תפלות השנה עם כל הברכות אשר יסדו אנשי כנה"ג זת"ל הנקרא בל' קדמונינו תכלאל כמנהג כל קהלות הקדש תימן". גם בהקדמתו לסידור כתב, למשל, "גם יש אתי תשובה על ענין שינוי מנהג תפלתנו שבתכאלי"ל אל נוסח סידורי ספרד מהרב מהר"ר פנחס הכהן עראקי זלה"ה". כלומר, מייסד נוסח המכונה היום בלדי לא השתמש במינוח זה במחצית השנייה של המאה הי"ח.
ועוד, הרב הדיין מרי יחיא משרקי כאשר תיאר את המחלוקת על נוסח התפילה שהיה בתחילת המאה הי"ח השתמש במונח של "המקובלים הראשונים", ולא הזכיר כלל מונחים של בלדי ושאמי. כידוע אביו, רבי דוד משרקי מחבר שתילי זתים, והוא, נחשבים כמייסדי הקהילה המקבילה, המכונה היום קהילת השאמי של מרכז תימן (5).
וזהו הניסוח המדויק בו השתמשו בעבר בתימן לציין את ההבדלים בין שני נוסחי התפילה, מנהג התכאלי"ל, לעומת סידורי ספרד או סידורי הדפוס. כך גם השתמש הרב קורח בהמשך, וכך מופיע במפורש בכתבי יד רבים בתימן בנוסח כמו: "עם תוספות מסידורי הדפוס" או סידורי ספרד. כך גם מופיע פעמים רבות בסידורי ר"י ונה ובהעתקות הרבות ממנו, ובסידורי תימן רבים אחרים.
יוצא א"כ, כי הרב קורח השתמש במונחים חדשים מאוד, מהמאה העשרים, בכדי להקל את התיאור של המאורעות ההסטוריים ביחס לנוסח התפילה בתימן, ואין להסיק מדבריו, כי מונחים אלו רווחו בתימן במאה הי"ח.
תהליך הווצרות שני נוסחי תפילה בתימן
לאורך כל ההסטוריה של היהודים בתימן, הסידור התימני קלט מנהגים ותוספות מארצות שונות, החל מהתקופה הקדומה ביותר שיש בידינו ידיעות. ברור, כי יהודי תימן התפללו בנוסח מסוים החל מתקופת אנשי כנסת הגדולה, חכמים הראשונים אשר תקנו את כל התקנות הקשורות לתפילה. סביר ביותר כי בקשרים שהיו בין ארץ ישראל לתימן הגיעו גם תקנות חכמי המשנה והתלמוד לתימן. בהמשך השפיע רבות סידור רבינו סעדיה גאון אשר היה מאריה דאתרא של תימן, ספר הלכות גדולות לרב יהודאי גאון, וחיבורים נוספים של הגאונים, וביניהם מנהגים ונוסחאות רבות הקשורות לתפילה. בהמשך חדרו מנהגים ונוסחאות רבות מחכמי ספרד ומצרים, כמו הרי"ף, ובעיקר הרמב"ם, שהיה מאריה דאתרא העיקרי של תימן. כמו כן חדרו פיוטים רבים של גדולי משוררי ספרד, כמו רבי יהודה הלוי, רשב"ג, ראב"ע, ועוד.
כבר תיארנו לעיל, כי במחצית השנייה של המאה הט"ז, הגיעו לתימן ספרי דפוס, בעיקר של חכמי ספרד וספרי קבלה, ובתהליך איטי החלו להתפשט מנהגי ספרד וקבלה רבים בסידורי תימן. זה התחיל ברבי יחיא אלצ'אהרי, רבי שלמה הכהן, וחכמים נוספים, וגבר יותר במחצית הראשונה של המאה הי"ז בזכות סידוריהם של שני גדולי החכמים והסופרים הפוריים ביותר באותה תקופה: רבי יצחק ונה ורבי יחיא בשירי. מגמה זו המשיכה במחצית השנייה של המאה הי"ז, ומנהגים רבים ונוסחאות תפילה שונו בעקבות סידורי הדפוס הספרדיים, וניכר כי השפעות הדפוס חדרו לכל סידורי תימן, אם מעט ואם הרבה. מגמה זו החריפה מאוד במחצית הראשונה של המאה הי"ח, כאשר הגיעו משלוחים רבים של ספרי דפוס לתימן, והדברים ניכרים, למשל, גם בכמות ספרי הדפוס שהיתה בפני רבי דוד משרקי, ובפני מהרי"ץ (6).
חכמי תימן וסופריה במאות י"ז – י"ח, ערכו שילובים שונים בין הסידורים התימנים שהיו בפניהם לבין סידורי הדפוס שמצאו, או שערכו שילובים בין המנהג בימיהם לבין סידורי תימן שאף בהם נערכו קודם לכן שילובים. השילוב שהיה מקובל אצל חכם אחד לא בהכרח חייב את החכם השני, ואף הוא ערך לעצמו שילוב של שילוב. כך נוצר מצב בתימן בו בכל סידור כתוב שילוב אחר בין מנהגי תימן למנהגים של סידורי ספרד.
מתוך מאות מסידורי תימן שבדקתי מהמאות י"ז וי"ח, לא מצאתי כמעט סידור אחד הזהה לסידור שני. מצב זה יצר בלבול גדול ומבוכה רבה במחצית הראשונה של המאה הי"ח, וזהו הרקע לחיבור ספר שתילי זתים בידי ר"ד משרקי, חיבור שמטרתו ליצור אחידות בתימן, עפ"י מנהג השו"ע וחכמי הספרדים האחרונים. ר"ד משרקי לא כתב סידור תפילה בנוסח התואם, ולכן לא היה צורך לכנות סידור כמנהג ספרד בשם נוסח השאמי, כיון שאלו היו סידורים נפוצים ברחבי תימן. השם שנעזרו בו היה סידור כמנהג ספרד.
מהרי"ץ, במחצית השנייה של המאה הי"ח, התנגד לתהליך של נטישת מסורת תימן הקדומה והמפוארת, התואמת גם לרמב"ם, החל בכתיבת סידורו תכלאל עץ חיים, לחזק את מסורת תימן. אף הוא לא השתמש במינוח נוסח הבלדי, אלא הבליט את המינוח נוסח תפילה ומנהגים בהתאם לתכלאל, הוא הסידור התימני.
שיטתו של מהרי"ץ בסידורו היתה לשמר את מסורת תימן הקדומה, ובמקביל לקלוט מנהגים יפים מסידורי הדפוס הספרדיים, אשר פשטו בציבור ואשר אין בהם התנגשות למסורת תימן (7).
מהרי"ץ חשש שאם לא ישלב תוספות אלו בסידורו, היופי שבמנהגי דפוס אלו והתפשטותם המרובה מחוץ לתימן ובתימן, יגרום לכך שלא יצליח ליצור אחידות כמסורת תימן. כלומר, תכניתו היתה, ששילוב מבוקר של מנהגי ספרד יגרום לשמירה על מסורת תימן הקדומה.
שיטת השילוב בה בחר מהרי"ץ היתה גאונית, שכן יהודי תימן היו מאז ומתמיד שמרניים, ויחד עם זאת קלטו מנהגים חדשים. שיטת החידוש של מהרי"ץ, היתה א"כ, לשלב בין החדש לישן, כאשר בסיס המנהגים והנוסחאות בתפילה הוא כמסורת העתיקה ובהתאם לרמב"ם, אך בפיוטים ובתוספות בתפילה בהם מנהגים אשר פשטו בציבור בתימן ואין חשש להפסק בתפילה, כמו הקטורת ועלינו לשבח, יש לשלבם בסידור.
שיטת השילוב בה בחר, פירושו המקיף לתפילה, יחד עם היותו גדול החכמים בתימן והשפעתו העצומה בתימן, גרמה לכך כי סידורו של מהרי"ץ התפשט מאוד בתימן, והחל מסוף המאה הי"ח, סידורו החל ליצור יתר אחידות ושיטתיות בסידורי תימן. סידורו החל להיות הסידור המועתק הנפוץ ביותר בתימן, והשפעתו המשיכה להתפשט בתימן.
בסוף המאה הי"ט, בשנים תרנ"ד – תרנ"ח (1894 – 1898) הדפיס רבי אברהם נדאף את סידורו של מהרי"ץ בירושלים, וסידור מהרי"ץ היה א"כ, הסידור התימני הראשון אשר הועלה לדפוס. הסידור המודפס של מהרי"ץ, נשלח לתימן ביחד עם שליחותו של הר"א נדאף בתימן, וגרם להעלאת תפוצתו בתימן, כך שאפילו אנשים שרוב הנוסח בתפילה היה כסידורי הדפוס הספרדיים, החלו לחזור בחלק ממנהגים לסידורי התכאליל. הסידור הודפס פעמים נוספות קודם להקמת המדינה, ונוצר מצב, בו סידורו יצר אחידות גדולה מאוד בקרב השמרניים, המכונים היום הבלדי.
מבדיקת מאות מסידורי תימן ומעדויות של זקני העדה מאזורים שונים בתימן, למדתי לדעת, כי ברוב המקומות בתימן ערכו שילובים שונים בין סידורי תימן לסידורי הדפוס, ולא היתה כלל אחידות בקרב המתפללים בסידורי ספרד. קהילות רבות שילבו בין סידור מהרי"ץ לסידורי ספרד, יש שערכו שילובים אחרים למשל, בהתאם לסידור ר"י ונה, המייצג את השפעות המצומצמות יותר מסידורי ספרד, בהשוואה לסידורי ספרד המאוחרים, כפי שנתקלתי בקרב קהילת יוצאי חבן, היום במושב ברקת. יש שהתפללו בסידורי ספרד ממש, ורק בהושענות ובקטעים נוספים הוסיפו נספח כמנהג תימן, בעיקר באזורים הרחוקים מצנעא, כמו שרעב, ביצ'א, ועוד.
כללית ניתן לומר, כי במאה הי"ט ובמחצית הראשונה של המאה העשרים ניכרת אחידות גדלה והולכת סביב סידורו של מהרי"ץ, בשימור מסורת תימן, בעיקר בישובים של מרכז תימן, לעומת מתפללי סידורי הדפוס בהם נמשכה חוסר אחידות, וכל כפר או קהילה ערכו לעצמה את שיטת השילוב.
מצב זה יצר קושי להגדיר את הווצרות שני הנוסחים הבסיסיים, והחלו לאט לאט לכנות שני נוסחים אלו בכינויים שונים. המצב בארץ החריף מאוד בקרב מתפללי סידורי ספרד, שכן בארץ נתקלו גם בקרב עדות המזרח המתפללים באותם סידורי הדפוס.
בהתאם לבדיקת כתבי היד וסידורי הדפוס, אני יכול לקבוע בודאות, כי המושגים בלדי ושאמי חדרו לשמוש בשפת הדיבור רק סמוך לעלייה הגדולה לארץ, ועיקר השימוש במושגים אלו היה לאחר העלייה הגדולה לארץ, לאחר שהיה צורך לתאר בארץ את ההבדלים בין שני הנוסחים העיקריים של יוצאי תימן. סידורו של מהרי"ץ כונה נוסח הבלדי, בכדי לתאר את שלד המנהגים ונוסחאות התפילה שהוא כמסורת תימן. מתפללים יוצאי תימן אשר השפעת נוסח סידורי ספרד היתה גדולה יותר, כונו נוסח השאמי, מצד אחד, בכדי לתאר את ההשפעה הגדולה יותר של סידורי הדפוס הספרדיים שרווחו מאוד בארץ ישראל, ומצד שני, בכדי להבחין בין סידורים אלו שיש בהם השפעה מסוימת של תימן, לעומת סידורי עדות המזרח.
בדיקת סידורי הדפוס הראשונים של יהודי תימן מלמד, כי לא השתמשו במונחים אלו. התכלאל הראשון שהדפיס הרב אברהם נדאף עם הפירוש בשנת תרנ"ד (1894), סידור תפילת כל פה, בלי הפירוש, אשר הדפיס החל משנת תרס"ג (1903), ואפילו שאר הסידורים הראשונים לאחר העלייה הגדולה לארץ, לא נכתב בהם המושג "נוסח בלדי". רק בסידורים אשר נדפסו שנים לאחר העלייה הגדולה לארץ, כתוב במפורש כי הם בנוסח בלדי. המחשה למעבר והשמוש במושג בלדי, ניתן לראות למשל, בסידוריו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, בסידור שיבת ציון אשר הדפיס בשנת תשי"ב (1952) כתוב "נוסח תימן המקורי", אך בסידור שיח ירושלים משנת תשנ"ה (1995) כתב בשער הסידור נוסח בלדי.
מצב דומה גם בסידורי השאמי, וניתן לראות שלושה שלבים. תחילה השתמשו בסידורי עדות המזרח ממש, והוסיפו בע"פ תוספות "תימניות" כמנהג כל קהילה, עפ"י מידת השילוב שהיה מקובל באותה קהילה. בהמשך, בשלב השני, הדפיסו מוציאים לאור מיוצאי תימן את סידורי עדות המזרח, והוסיפו בדפוס בסוף הסידור את התוספות התימניות, כמו ההושענות ופזמונים לשמחת תורה. בשלב השלישי, שילבו את התוספות התימניות בגוף הסידור, ונתנו כותרת בשער הסידור שזהו מנהג השאמי. ראה למשל, את הסידור שהוציא לאור יעקב קרואני "מחזור שאמי זכור לאברהם בלי דילוג" (ראש העין, תשמ"ב). ניתן לראות, כי גוף הסידור הוא זכור לאברהם המקורי הספרדי, אך גם בגוף הטכסט של הסידור הוכנסו שינויים שאינם במקור.
להערכתי, לא נעשה שימוש במושג שאמי כפי שנמצא בקטעי הגניזה בקהיר מלפני כאלף שנה, שכן אני מסופק מאוד, אם בזמן התחלת השמוש במושגים אלו ידעו חכמי תימן על קטעי גניזה אלו. ואם חלק מהחכמים עשו בזה שמוש, הרי שמחזרו את המושג שהיה קיים בתקופת הגאונים.
ההבדלים המהותיים בין הבלדי לשאמי והבדלים פנימיים
כבר ראינו לעיל, כי מהרי"ץ נקט בשיטת השילוב שבין הישן לחדש, כאשר שלד המנהגים ונוסחאות התפילה הוא כמסורת תימן העתיקה. ניתן לראות זאת בבירור, במנהגי ההגדה של פסח למשל, ובכל שש השאלות ההלכתיות שבין הרמב"ם, המייצג את מנהגי תימן הקדומים, לבין שיטת מרן בשולחן ערוך, המייצג את חדירת המנהגים החדשים בתימן, הכריע מהרי"ץ תמיד כמו הרמב"ם ומסורת תימן העתיקה (8). ביחס לתוספת מנהגים שאינם מהוים חשש להפסק, הוסיף מהרי"ץ מנהגים רבים בהגדה, כמו לאורך כל סידור התפילה. למשל, פסוקי שפוך חמתך, ועוד רבים.
מאז העלייה הגדולה לארץ נדפס סידורו של מהרי"ץ, תכלאל עץ חיים פעמים רבות בארץ, חלקו עם הפירוש וחלקו בלי הפירוש, אך עם לקט הלכות מפירושו הגדול של מהרי"ץ. הראשון היה הרב אברהם נדאף, ויחד עם הר"ש עראקי הדפיסו גם את התאג' הראשון בשנים תרנ"ד – תרנ"ח (1894 – 1898) בירושלים. הסידור הודפס שוב בירושלים בשנת תשי"ב (1952) עם הפירוש, והודפס שוב במהדורא חדשה ע"י הרב שמעון צאלח (ירושלים תשל"ח). את הסידור ללא הפירוש הוציאו לאור שוב הרב נדאף, ונקרא תפלת כל פה, וכן גם הרב שלום יצחק הלוי, יוסף חסיד, ובשנת תשי"ב הרב יוסף קאפח, תכלאל שיבת ציון, ועוד.
בשנים האחרונות קיימת פריחה גדולה ומבורכת של סידורי מהרי"ץ, כמו: תורת אבות עפ"י הגהת הרב אלשיך, שיח ירושלים בהגהת הרב קאפח, ועוד.
קיימים הבדלים קלים גם בתוך סידורי נוסח הבלדי, ישנן קהילות אשר אימצו כמעט במלואו את כל סידור מהרי"ץ, יש שנהגו בחלק קטן מהמקרים שלא כמהרי"ץ בין אם הם משמרים מנהגים אלו עוד מתימן, ויש שרק בארץ שינו ממהרי"ץ. יש שהשמיטו תוספות רבות מהקבלה שהוסיף מהרי"ץ לסידורו, ובחלק קטן מהמקרים אף ניסו להחזיר מנהגים קדומים שמהרי"ץ לא העלם בסידורו, כמו קהילת הדרדעים. הבדלים אלו ניכרים בשני הסידורים שערך הר"י קאפח שיבת ציון (תשי"ב) ושיח ירושלים (תשנ"ה), כאשר ההערות בסידור מציינות הבדלים אלו.
יחד עם זאת, חובה לציין כי כל מתפללי נוסח הבלדי נוהגים כמעט תמיד כמו מהרי"ץ, וההבדלים הפנימיים בתוך קהילות הבלדי הן שוליות לחלוטין, וכולם ללא יוצא מן הכלל מתפללים באותו נוסח תפילה.
אין כל ספק, כי מהרי"ץ הוא מייסד נוסח הבלדי, ונחשב לעורך האחרון של הסידור התימני. אשר על כן, לדעתי, חובה לציין בכל סידור בלדי כי הוא מבוסס על מהרי"ץ.
לעומת האחידות בנוסח הבלדי, הרי נוסח השאמי אינו אחיד כלל גם היום. יש מקהילות השאמי הנוהגים להתפלל בימות החול בסידורי ספרד, אך בחגים מתוך סידור מהרי"ץ, כפי שנתקלתי בזקנים מצפון תימן וכפי שהעידו בפני גם יוצאי כפרים מאזורים שונים, זאת בהתאם לאזור המוצא בתימן. יש שהושפעו רבות ממהרי"ץ גם בתפילות החול והשבת, כמו נוסח השאמי של מרכז תימן אותו ערך הרב יוסף צובירי כנסת הגדולה, הקרוב באופן יחסי לסידור מהרי"ץ. ישנן קהילות בעיקר בדרום הרחוק של תימן, כמו בשרעב, בביצ'א בדרום מזרח תימן, ועוד, אשר התפללו בסידורי ספרד ממש, ורק בחגים הוסיפו הושענות למשל, כנוסח תימן. ראה למשל, את מחזור זכור לאברהם, שהוא סידור ספרדי ממש, ועפ"י דפוס לוורנו שבאיטליה משנת תר"ז – 1847, הדפיסו שוב את הסידור, ובסוף הסידור הוסיף המו"ל נספח, הושענות וסדר הפזמונים לשמחת תורה כמנהג תימן, שהוא לקוח מסידור מהרי"ץ, המשמר את הנוסח הקדום. סידור זה היה נפוץ מאוד בקהילות השאמי של דרום תימן. לא פעם נתקלתי ביוצאי שרעב שבדרום תימן, אשר כינו את סידור השאמי של מרי יוסף צובירי בשם נוסח בלדי. ברור שזו טעות, אך המסר בדבריהם מובן, כי השאמי של מרכז תימן היה שונה מאוד מנוסח השאמי של ישובים רחוקים מאוד ממרכז תימן, ובהשוואה לסידור עדות המזרח הוא נחשב כמעט כמו הבלדי.
כל הסידורים, אשר ניתן להם כותרת "נוסח השאמי", נדפסו בארץ לאחר העלייה הגדולה. תחילה הדפיסו הספרדים את סידוריהם הרגילים, בהמשך הדפיסו יוצאי תימן את הסידורים הספרדים עם תוספות מסוימות של תימן, כמו ר' שמעון נג'אר אשר הדפיס את "תכלאל מועדי ה' (נוסח שאמי מקורי)" בהרצליה בשנת תשכ"ט. כמו כן יוסף חסיד הדפיס סידורי ספרד רבים עם תוספות תימניות כמו: סידור בית דוד ושלמה השלם – תפלת החודש", בירושלים תשכ"ג (עפ"י מהדורת צילום של צופיוף תרצ"ב – 1932), סידור תפילת החודש המקורי ירושלים תשכ"ט, ועוד. בהמשך הדפיס גם יעקב קרואני מראש העין סידורי שאמי רבים כמו "מחזור שאמי זכור לאברהם בלי דילוג" (ראש העין, תשמ"ב), כפי שפורט לעיל (9).
בשנים האחרונות ישנה פריחה גדולה בהדפסת סידורים חדשים בנוסח השאמי, בהתאם למנהג של אותה קהילה בתימן, כמו: תכלאל שהוציא לאור שלמה עמיהוד המייצג את יוצאי העיר הגדולה רדאע, ובשנה האחרונה ממש, יצא לאור בבית אל סידור שאמי כמנהג אזור שרעב.
ההבדלים הפנימיים ביניהם רבים מאוד, וקשורים גם להבדלים שבין הסידורים הספרדיים, שאף בהם אין תמיד אחידות. בעיקר ניכרים ההבדלים בתפילות ראש השנה ויום כפור. ניתן לראות זאת בסידור שהדפיס קרואני, שבתפילות ימים נוראים כתב מספר נוסחאות באותו סידור, בהתאם לשאמי של אזורים שונים בתימן. יתר על כן, מצאתי כי אין אחידות אף בתוך קהילות השאמי של אותו אזור, ראה למשל, את הסידור החדש של השאמי כמנהג יוצאי שרעב, ואף בו ישנן מספר נוסחאות. המסקנה המתבקשת היא, כי אפילו בתוך קהילות החשובות של שרעב היו הבדלים בנוסח ובמנהגים של השאמי.
ניתן בהחלט לדעתי, לומר, כי ככל שהקהילה בתימן היתה רחוקה יותר מהעיר צנעא וממרכז תימן, כך נוסח השאמי קרוב יותר לנוסח סידורי ספרד, ורחוק יותר מסידור מהרי"ץ, הוא נוסח הבלדי.
מ"מ, המכנה המשותף בכל סידורי השאמי הוא גדול, ובשלד של גוף התפילה ובנוסחאות, אימצו יותר את מנהגי הדפוס הספרדיים ופחות את מסורת תימן הקדומה, ראה למשל, את נוסח ברכות השחר ביום חול, מהרי"ץ אימץ את המכנה המשותף שבכל הסידורים הקדומים, ואילו סידורי השאמי, למרות ההבדלים הפנימיים שבהם, אימצו את הנוסח והסדר של ברכות השחר, כפי שהם בסידורי ספרד. דוגמה נוספת, בתפילת מוסף של ראש השנה, מהרי"ץ אימץ את המסורת הקדומה, הן תפילה אחת ללא לחש, הן בהתנגדות עקרונית להוספת כל פיוט או תוספת אחרת לתוך תפילת העמידה, והן בנוסח התפילה, לעומת כל נוסחי השאמי שאימצו בצורה זו או אחרת את סידורי ספרד של מתפללי עדות המזרח.
כלומר, ההבדל המהותי בין נוסח הבלדי, אותו ערך מהרי"ץ, לבין הנוסחים השונים של השאמי, אינו רק בשילוב מנהגים מסידורי ספרד המודפסים, מכיון שאת זאת כולם עשו ובהרחבה מרובה. ההבדל המהותי בין הבלדי לשאמי הוא בשיטת השילוב, האם מוסיפים מנהגים ופיוטים רק במקומות בהם אין חשש להפסק, כשיטת מהרי"ץ, או שמאמצים את סידורי ספרד גם במקומות אלו.
ויש עוד להעיר, כי מעדויות של יוצאי תימן רבים התגלה לי, כי השפעת סידור מהרי"ץ היתה גדולה ועצומה לא רק בתימן אלא אף בארץ לאחר העלייה הגדולה. רבים סיפרו לי, כי בתימן התפללו בנוסח המכונה שאמי, אך לאחר העלייה לארץ, בעקבות המפגש עם בני עדות המזרח והאשכנזים, הרגישו צורך לקבוע את מעמדם, והעדיפו את נוסח הבלדי, המזוהה יותר עם מסורת תימן. רבים אחרים סיפרו לי כי באזור מגוריהם היה רק בית כנסת בנוסח הבלדי, התפללו בו, ומתוך הרגל נותרו עד היום להתפלל בנוסח זה. הסבר נוסף לדעתי, כי בארץ החלה להתגבש גאוות העדה התימנית, ורבים הרגישו צורך להיות מזוהה עם מסורת תימן, שנוסח הבלדי הוא הקרוב ביותר למסורת עתיקת יומין ומפוארת זו.
סיכום
המושגים בלדי ושאמי, אלו הם מושגים חדשים מאוד בקרב יהודי תימן, והחלו להשתמש בהם רק לפני העלייה הגדולה לארץ, דהיינו, לא יותר ממאה שנה.
המושג "שאמי" הינו עתיק יומין, ומקורו במצרים בסוף תקופת הגאונים, כפי שהתגלה בקטעי הגניזה הקהירית. מונח זה בא להביע כי במצרים היה קיים מנהג המייצג את מנהג ארץ ישראל, זאת בהשוואה למנהג אחר שהיה רווח במצרים, ומקורו בבבל. מהמאה הי"א ועד תחילת המאה העשרים לא נתקלתי במושגים בלדי ושאמי בכתבי היד התימניים, ועל כן נראה, כי אין קשר בין המושג שאמי הנמצא בגניזה הקהירית לפני כאלף שנה, לבין השמוש שעשו בו יהודי תימן במאה השנים האחרונות.
מנהגים רבים חדרו לאורך כל השנים לסידורי תימן, וגברו מאוד מסוף המאה הט"ז, אז החלו להגיע ספרי דפוס רבים לתימן. רבים מחכמי תימן וסופריה ערכו שילובים רבים בין מסורת תימן לספרי הדפוס, ונוצר מצב של חוסר אחידות בכל המישורים. עקב התגברות המחלוקת על נוסח התפילות, הבלבול והמבוכה, החלו להווצר שתי תפישות מרכזיות. האחת, על ידי רבי דוד משרקי, אשר חיבר את הפירוש שתילי זתים על הספר השו"ע, ולמעשה, תמך בפסיקה עפ"י השו"ע והספרדים. אמנם הר"ד משרקי לא כתב סידור תפילה, אך בהתאם לשיטתו ברור, כי תמך בהשפעה גוברת והולכת של סידורי הדפוס הספרדיים.
התפישה השנייה, היא של מהרי"ץ, אשר שיטתו המרכזית היתה לשמר עד כמה שניתן את מסורת תימן העתיקה, ולשלב מנהגי דפוס ואת השו"ע רק כמשלימים לרמב"ם ולמסורת תימן העתיקה, אך שמנהגים ונוסחאות אלו לא יטשטשו את שלד המנהגים הקדום, הן בתפילה והן בהלכה. לצורך הפצת שיטה זו, חיבר מהרי"ץ את סידורו המפורסם, תכלאל עץ חיים, וחיבורים נוספים. סידור זה התפשט מאוד בתימן אף לאחר העלייה הגדולה לארץ, ורק בדורות האחרונים כונה סידורו, נוסח הבלדי. היום סידור מהרי"ץ הוא מושג נרדף לנוסח בלדי, ועל כן, לא יפה עושים אותם מוציאים לאור המשמיטים את שמו של מהרי"ץ.
קהילות אחרות, אשר הושפעו יותר מסידורי הדפוס הספרדיים גם בשלד המנהגים וגם בנוסחאות התפילה, מכונים בדורות האחרונים, נוסח השאמי. ההבדלים בתוך נוסח הבלדי הם מועטים ביותר, בעיקר בקרב קהילת הדרדעים, אשר מתפללים בסידור מהרי"ץ אך ממעטים בהשפעת הקבלה. בקרב מתפללי נוסח השאמי קיימים הבדלים רבים יותר, בעיקר בימים נוראים, ואין אחידות עד היום.
הערות
* מאמר זה הינו מאמר מעובד מתוך הפרויקט: מחקרים בסידורי תימן, פרויקט הנערך בשנים אלו במכון לחקר חכמי תימן. חלק א' על ההגדה של פסח יצא לאור בשנת תשמ"ט, וכעת בהכנה לדפוס השלמת הפרויקט. המחקר מבוסס על בדיקת מאות כתבי יד של סידורים שנכתבו בתימן.
1) התשובה אגב לא נמצאה במסמך הגניזה. על תקופת הגאונים ראה את הספר החשוב של הרב אסף: תקופת הגאונים וספרותה.
2) כידוע, תכלאל משתא שבזי נכתב על ידי הסופר והחכם ר' ישראל בן יוסף בשנת ת"ב – 1642, ויצא לאור במהדורת צילום על ידי בנימין עודד מכפר סבא. בסוף התכלאל צורפו לתכלאל נספחים אשר נכתבו בתקופה מאוחרת, להערכתי, לכל המוקדם בסוף המאה הי"ט, אך בסבירות גדולה יותר, מתחילת המאה העשרים, וניתן להבחין כי אין נספחים אלו חלק מכתב היד המקורי מהסיבות הבאות: הכתיבה שונה, ניקוד תחתון (הניקוד מתחת האותיות) ולא ניקוד עליון (מעל האותיות), המייצג את כתבי היד התימניים שעד לסוף המאה י"ז, נוסח התוספות בנספחים לקוחות מסידורי עדות המזרח, כפי שנדפסו בסידורי זכור לאברהם ותפילת החודש, אשר מיהם חדרו תוספות רבות מסידורי עדות המזרח לסידורי תימן בדורות האחרונים, ועוד.
3) על החכם ר"י ונה והסופר ר' פנחס בן גד הכהן ראה באנציקלופדיה לחכמי תימן, א' ע' 112 – 114, 264. על הסידור שהעתיק ר' פנחס לרבי יהודה צעדי ובו תיאור גלות מוזע, ראה בהרחבה בספר חכמים וסופרים בתימן במאה הי"ח, ע' 106 – 114.
4) שם ע' 38. תהליך חדירת מנהגי הדפוס לסידורי תימן בכל תפילות החול השבת והמועדים, יתואר בהרחבה, בע"ה, בסדרת הספרים מחקרים בסידורי תימן.
5) להלן נוסח דבריו כפי שכתב בשו"ת רביד הזהב סימן מ"ג ע' פ"ח:
"עדיין לא נטהרנו מהמחלוקת הקדומה שגרמו המקובלים הראשונים אשר היו בארצינו בענייני התפלה. ורבתה השנאה ונתפרדו הלבבות והיתה מחלוקת עצומה עד שהיינו כשני גויים ונמשך מזה חרבן בתי כנסיות פעם ושתיים, וכמה קלקולים ממשמשים והולכים עד היום רח"ל".
תיאור מפורט של המחלוקת, ראה בספרי חכמי ישראל שבתימן, רבי דוד משרקי, ע' 19 – 25. כל הספר עוסק בר"ד משרקי.
6) בפני ר"ד משרקי עמדה ספרייה של 177 ספרים בערך, ראה בספרי עליו שם ע' 160 – 163, ואילו בפני מהרי"ץ עמדה ספרייה של שש מאות ספרים בערך, ראה בספרי על מהרי"ץ ע' 120.
7) ראה על כך בהרחבה בספרי על מהרי"ץ, שם כל פרק ו', וכן בספר מחקרים בסידורי תימן, חלק ב' השוואת הגדת מהרי"ץ לעומת הגדות תימן העתיקות ביותר, ובעיקר בטבלת הסיכום ע' 229 – 230.
8) ראה בהרחבה בספר מחקרים בסידורי תימן ע' 154. תיאור מפורט ביותר ימסר כמובן בסדרת הספרים על הפרויקט.
9) במוזיאון החדש ליהודי תימן בבני ברק, בהנהלת כותב שורות אלו, מוצגים ספרי תימן הראשונים אשר עלו על מכבש הדפוס, וכן ספרי דפוס רבים אשר נדפסו באירופה, והשפיעו רבות על תימן, כמו: סידור תפילת החודש, זכור לאברהם, ועוד רבים.
פורסם ב: לתולדות הנוסח הבלדי והשאמי, תהודה 25, נתניה תשס"ח, ע' 25 – 35
כתיבת תגובה