r דחיפת המוות של השייך בידי יהודי - נוסח תימן
  • 03-6781444
  • א-ה 10:00-21:00 | יום ו' 9:00-14:00
  • בירנבוים 26 בני ברק

דחיפת המוות של השייך בידי יהודי

23 ינואר

בעיר אלמחווית אירע מעשה חמור ומסוכן, בשלהי מלכותו של האמאם יחיא בשנת .1946 יהודי בשם אלעזר אלפנדרי, ת"ח וידען גדול בתורה, היה לפעמים, בהיסח הדעת, עושה מעשי שטות שאינם מתיישבים עם למדנותו. פעם אחת ביום טוב ראשון של פסח, אחר תפלת שחרית וסעודת החג, חשקה נפשו, בטרם ישב למסיבת הג'עלה וללעיסת הקאת, המענגים יום מכובד זה, לצאת לטיול קצר באזור החקלאי הקרוב. טיול כזה היה נהוג בין לועסי הקאת שאינם עוסקים בעבודת כפיים, כי ההליכה ושיחרור שרירי הגוף מגבירים את התאווה לקאת. לאלעזר היתה אהבה מיוחדת להתקשט בטבעות כסף וזהב גדולות ונוצצות באצבעות ידיו. כך נהג גם באותו יום מועד בצאתו לטייל. הפעם הרחיק לכת בטיולו והגיע עד לקירבת הכפר חופאש הסמוך לעיר. שם, נקרה לפניו שייך הכפר, כשהוא רכוב על סוסו החום המצוחצח ומלווה במשרתו ושומר ראשו. הם נפגשו ליד מעיין מים קטן בו עמדו להרוות את צמאונם. היהודי, משהושיט שתי ידיו לחפון מים מן המעין אל פיו, נחו עיניו של שייך על טבעות הזהב שפיארו אצבעותיו של היהודי. הוא חמד בהן וביקש מהיהודי להסירן מידו ולתתן לו להתבונן ביופיין, רק לראותן מקרוב. היהודי חשש, ולמרות היותו בודד בסביבה גויִית זרה הוא סירב להסירן מאצבעותיו ומכל שכן למוסרן לידי אלשייך. זה, בראותו את חוצפתו ועזותו של היהודי, התעקש ועמד על כך שאכן יסירן ויראה לו אותן, וכדי לתת תוקף לדרישתו הוא ירד מעל סוסו והנחית סטירה חזקה על פרצופו של היהודי הסרבן. אלעזר, שהיה ידוע כאיש מהיר חימה, לא הבליג על המכה, ובתגובה דחף את השייך שעמד מולו בתנופה חזקה שהפילתו לתעלה הנמוכה. מעוצמת הדחיפה ראשו של השייך נחבט בסלע והוא מת במקום. משרתו, שהיה גם שומר ראשו, נחרד מגבורת היהודי ונמלט מהמקום בבהלה. על אף היותו חמוש ברובה מווזר הוא לא העיז להתגרות ביהודי, ותחת זאת הוא רץ לעבר כפר חופאש כשידיו על ראשו והיה זועק בקול, "היהודי הרג את השייך". גם היהודי, כראותו את אשר קרה, נבהל ורץ במהירות אל ראש ההר שניצב בסמוך. על פסגתו הגבוהה ערם לו גל אבנים גדול והמתין בחרדה לבאות, כשהוא קורא מזמורי תהלים בבכי קורע לב. אותה שעה, עם השמע זעקותיו של המשרת בשערי הכפר על הריגת השייך, יצאו כל אנשי הכפר מבתיהם לעבר המעיין בו היה השיך שלהם מוטל שדוד. חלקם נשאו את גופת המת לביתו וחלקם רדפו אחדי היהודי במעלה ההר. והוא, מאימת מוות, היה משליך ומדרדר לעברם אבנים גדולות תוך שהוא מקפץ ממקום למקום, צועק לעבר הכפר השני מספקיין, הנמצא מצדו האחר של ההר, שאנשיו יחושו ויבואו להצילו. קרוב לשעה הוא הדף באבניו את הסתערות אנשי כפר חופאש שניסו ללוכדו עד שהגיעו אליו שלושה ערבים מהכפר מספקיין. אלה פרשו עליו את חסותם והגנתם והבריחו אותו לבנין אלמחכאמה בעיר אלמחוית. הוא הובא לפני העאמל, המום ומבוהל ונטול כושר דבור. לשאלת העאמל האם נכון הדבר שהוא הרג את השייך, הגיב רק בנענוע ראש ימינה ושמאלה כלא מודה. גם ראשי היהודים בעיר נזעקו בבהילות לבנין אלמחכמה. הם הסבירו לעאמל שהיהודי חסר יציבות, ובלתי שפוי בדעתו וביקשו מכבודו לחוס על חייו. דבר ראשון, ציוה העאמל להשליכו לבית הסוהר, מבודד משאר האסירים, שכולם היו ערבים מקומיים. זה היה מקרה יחידי במינו ובחומרתו שאירע באיזור או בכלל של הריגת ערבי בידי יהודי. ולא ערבי פשוט, אלא שייך ידוע ומפורסם. העאמל פנה בטלגרמה אל האמאם יחיא ומסר לו על אשר קרה, וביקש את הנחייתו והוראותיו בנידון. תשובת האימאם לא איחרה לבוא. הוא הורה ללעאמל לדאוג ששלומו של היהודי יובטח וכי שום שערה מראשו לא תפול ארצה עד הבירור הכולל והסופי של האסון המסעיר. כבול באזיקים בידיו וברגליו ומלווה בשני חיילים מזויינים הובל היהודי אחרי יומיים לכס המשפט לפני העאמל. הפעם היה כבר רגוע במקצת. הוא הכחיש שדחף את השייך על הסלע וטען בתוקף שהשייך עצמו, במושכו בחוזקה את הטבעת מידו נהדף לאחור ונחבט בראשו במשטח הסלע. כנגד גירסתו של היהודי לא היתה עדות ראיה סותרת או מאשרת, כיון ששומר הראש הערבי של השייך נמלט על נפשו למרחוק, מפחד נקמתם של בני השייך שרצו לעשות בו שפטים על שלא הגן על אביהם. ניגוד הגירסאות העביר את הענין כולו להכרעתו של האימאם יחיא עצמו, ובינתיים נשאר היהודי בבית הסוהר בעיר מגוריו. שבועות מספר לאחר המשפט שלא הוכרע לפני העאמל, הריחו בני השייך שמפאת מצבו המשפטי והכלכלי של היהודי הם יצאו קרחים מכאן ומכאן. כופר נפש הם לא יקבלו, כי ליהודי אין לא בית ולא כסף או רכוש אחר.


 


גם פסק דין מוות לא נגזר עליו כי לא הוכחה אשמתו. דרך אחדים מבני שבטם ששירתו בבית הסוהר הם הילכו אימים על היהודי הכבול, כשחזרו והכריזו שהאמאם יוציא אותו להורג בעריפת ראש. מה גם למרות הבידוד המוחלט שהיה נתון בו, עיתים אחד מהם היה מגיע אל מול תאו המוגן, ומשלח בו חרפות ואיומים על חייו, כשהוא מעביר ידו על צווארו כסימן לשחיטה. אולם כעבור חודש, לפתע, שינו בני השייך את טעמם והחלו לגשש אצל האסיר היהודי בדבר המרת דתו, ככופר על הריגת אביהם. הם סברו, שאם הפיצוי בעוה"ז הם הפסידו (בהיות היהודי עני) הרי של העולם הבא הם ירויחו. לפי אמונתם אם היהודי ימיר דתו ויאמין בנביאם מוחמד יזכה אביהם במקום עליון בעולם שכולו טוב. אכן עם הזמן הגישושים והלחצים שהופעלו על היהודי נשאו פרי, ולשמחתם נתן היהודי הסכמתו להתאסלם, בתמורה לזיכויו ולשחרורו. המשא ומתן על כך היה חשאי והוא התנהל ביניהם כביכול, ללא ידיעת המושל. הוא נשמר בסוד גם מראשי היהודים בעיר, שלא ידעו ולא חשו במתרחש בין סורגי בית הסוהר. כנהוג באירועים של המרת דת, הטקס נקבע ליום ששי, בשעת תפלת הצהרים הגדולה של המוסלמים במסגד. כבר משעות הבוקר החלו ערבים לנהור לרחבה שממול בית הסוהר. ביניהם גם תזמורות של מחצצרים, נגנים ומתופפים. הכל היה מוכן לטקס. בשעה היעודה הוצא היהודי מכותלי בית הסוהר, ללא אזיקים וכבלים, אך עטוף עדיין בשמלה (טלית) השחורה והמצויצת שלו, סמל יהדותו. עם הופעתו בשערי בית הכלא, פילחו תרועות החצוצרות המוזהבות את החלל לכבודו של היהודי המובל העומד להמרת דתו בתמורה לחירותו. המעמד מעיד על נצחון לאיסלאם והוא שקול כנגד רבבות עובדי אלילים שנכנסים תחת כנפיו בהמוניהם. איש לא יתרגש אם גם נוצרי יתאסלם. אך יהודי, שעושה זאת ועוד ברצון, הרי זה משמח ויוצא מגדר הרגיל. אותו רגע, היהודי עמד כנטוע במקומו על מפתן הדלת, כשראשו ועיניו מושפלים מטה. לא נודע אלו הרהורים חלפו במוחו למראה ההמון החוגג והמריע שהשתולל סביבו. שלוש תרועות חצוצרה בישרו את הופעת העאמל והחאכם, יחד עם משפחת אלשייך המנוח, שהמאורע הגדול הזה נזקף לזכותם על מות אביהם. עם התייצבם בראש הצועדים. השיירה הארוכה החלה בתנועתה, כשהזאמל (שיר לכת) בוקע בעוז מגרונות מאות החיילים שצעדו בסך עם כלי זֵיינם והלמות תופיהם. שאגות השמחה והחינגא פילחו את האוויר, ונתערבבו עם הדי הכדורים שנורו מקנה הרובים של חיילים ואזרחים כאחד, שצעדו אחריו לאיטם. רק מאות מטרים הפרידו בין בית הסוהר למסגד הגדול אך היא התארכה ליותר משעה, כשהיהודי צועד במרכזה מוקף בשושביניו שהתכבדו לכהן בזה בני השייך ההרוג עצמם. במסגד היה אמור לקבל עליו היהודי את דין האיסלאם באמירת הפסוק: "לַא אִילַאה אִלַא אללַה ומוחמד רסוּל אַללַה". לציון האירוע נשחטו ראשי בקר וכבשים לסעודה הגדולה שהיתה צריכה להיערך לאחר מכן בחצר בית אלשייך ההרוג.


 התדהמה הגדולה


רעש הזאמל שליווה את התהלוכה הדהד למרחוק והגיע גם לרחובות השכונה היהודית שתושביה לא ידעו על סיבת המהומה. סקרנותם של היהודים גברה ורבים מהם רצו אל מקום האירוע לראות "ולשמחה מה זה עושה". שלא ביודעין השתרכה ביניהם גם אחותו הגדולה של אלעזר היהודי המועמד להמרה. במחזות מסוג זה, היהודים בד"כ הסתגרו בבתיהם ונמנעו מלצאת אל הרחוב. אולם הפעם כיון שלא היה להם ידע מוקדם על העומד להתרחש הם יצאו אל הרחוב וצפו בנעשה. אך משהוברר להם במה המדובר מיהרו להסתלק כלעומת שבאו. רצה הגורל ובטרם הגיע היהודי למסגד, דרך שאין ממנה חזרה – צדה עינו של אלעזר את דמותה של אחותו הכבירה בין היהודים הנסוגים ונפשו יצאה אליה. ובעוד התהלוכה החגיגית צועדת קדימה, התרומם האיש על סוס רכובו, וללא חשש או היסוס קרא בשמה וצעק לעברה בקול ואמר סעידה, רוחי ללג'זאר דנוך וכודי לי מינה רטל לחם גזור לשבת. (סעידה, גשי לקצב היהודי דנוך וקני געבורי קילו בשר בקר לשבת) בן רגע הושלך הס במקום. ותדהמה אחזה בהמון הרב והצוהל. התופים נדמו והחצוצרות נשתתקו והמצעד חדל לצעוד. החוגגים המוסלמים הביטו אחד בשני ללא אומר, רותחים מזעם. הם עמדו לעשות בו שפטים, לשסעו לגזרים ולטורפו חיים. הוא שפך עליהם צוננים בעת שהיו בשיא האקסטזה שלהם, על סף עריכת טקס השמד במסגד. הוא תעתע בהם והוליכם שולל. העאמל, שנכח וצעד במרכז, בראותו את העומד להתרחש, תפס את החאכם שהלך לצידו, ויצרו חומה עם עוד שני חיילים מסביב והגנו על היהודי המסכן מזעם ההמון. כאן נזכר העאמל בדברים שהשמיעו באוזניו הנכבדים היהודיים בעיר, עת שאמרו לו, היהודי הזה מג'נון, (משוגע) ובשלא מדעת, (כלומר אינו שולט בשכלו). וחזר עתה על אותן מלים באוזני ההמון המשולהב והזועם ואמר: "היהודי הזה מג'נון ולא נרשה שום פגיעה בו". בכך הסתיימה התהלוכה הרועשת להמרת דתו של אלעזר היהודי והוא הוחזר איפוא לכלא, והחוגגים המשיכו למסגד לתפלת צהרי יום הששי שלהם, מאוכזבים ומוכי הלם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    סל הקניות שלך
    העגלה שלך ריקהחזור לחנות
    דילוג לתוכן