יחיא אבן הארון נולד למשפחה עניה בכפר המרוחק מצנעא בירת תימן מהלך יום אחד. כפר זה נמצא בראש אחד ההרים התלולים שלרגליו ואדי גדול, המשמש לאנשי הכפר מקום זריעה למחייתם ומקום מרעה לבהמתם.
בכפר גרו יהודים וערבים, ומצבם הכלכלי היה קשה. למרות שליהודים היו מקצועות רבים חייטות, סנדלרות, פחחות, רקמה, צורפות וכו" לא היה בידם לכלכל את עצמם. גם הערבים אשר התפרנסו מחקלאות וממרעה, לא היתה בידם פרנסה, כי פרנסתם ופרנסת שכניהם היהודים תלויה היתה בגשמים אשר ירוו האדמה שתיתן פריה לקיום התושבים .
יחיא אבן הארון היה מטבע ברייתו תמהוני, והאמין באמונה שלמה כי ישועה תבוא לכפר על ידו ואמונתו זו היה מספר לתושבי הכפר, יהודים וערבים, לאמור ישועה קרובה, ושפע רב יבוא לכפר על ידי.
הדברים הגיעו לידי כך, שאנשי הכפר היו מלגלגים עליו ואומרים, יחיא בעל התשועה והשפע. ילדי הכפר היו משטים בו ואומרים יחיא התמהוני , והוא, לכולם ענה, בהרימו ידו כלפי שמים "בוא תבוא הישועה על ידי".
לימים נעלם יחיא מהכפר, והבריות היו משוחחים ביניהם ואומרים , "לכפר שלנו אין מזל, אפילו יחיא. שהתימר להביא תשועה, נעלם ואולי מת, אלהים ירחמוֹ".
יחיא אבן הארון, אשר האמין כי תבוא ישועה לכפר על ידו, תמה על התמהמהות בואה של הישועה. מה עשה? הסתגר במערה ליד קברו של מרי סאלם פנחס, עושה הנפלאות בחייו ובמותו, ושהיה צדיק גדול בדורו וכל מי שהתפלל על קברו ובלבו משאלה כלשהי, נענה!
יחיא גזר על עצמו שלא יזוז משם עד אשר ייענה והתשועה תבוא לכפרו. שלושה חודשים לא יצא מהמערה שליד קברו של מרי סאלם פנחס. במשך הזמן הזה לא חדל מלשפוך שיחו לבורא עולם לאמור . הבטחתי לכפר כי תושיע אותם על ידי, אנא השם ענני, בזכות מרי סאלם פנחס.
מרוב מאמץ נרדם תרדמה עמוקה, ואז נגלה לו מרי סאלם פנחס בחלומו, ואמר לו : "האמינה בני, הישועה תבוא כשיכריזו עליה משמים" ואז נפקחו עיניו. הוא קם מחוזק באמונתו, הלך בחזרה לכפר ממנו בא.
כששב חזרה לכפר, הציקו לו אנשי כפרו ושאלו . "יחיא, איה התשועה שהבטחת? ייתכן ונעלמה כאשר אתה נעלמת". ענה להם קצרות "כשם שאני באתי, כך התשועה תבוא !"
אך בלבו פנימה שררה דאגה מתי אוכל לבשר לבני הכפר יום בוא התשועה עברו ימים, חודשים ושנים, ושום דבר לא השתנה בכפר, לכן גמר אומר בלבו אם התשועה לא באה, אלך ואתפסנה בכל מקום. קם, והלך לצנעא הבירה הלך ושאל, מאיש לאיש, מזקן למשנהו , "מתי תבוא הישועה לכפר שלנו?" וכל אחד ענה לו : "כולנו מחכים לישועה, לא רק לכפר שלך, ומצפים לה בתקוה, כל ימי חיינו. ואתה נחפז לראותה"' ענה להם "אני הבטחתיה לאנשי הכפר שלי" . אחד הזקנים סיפר לו ששמע מזקניו כי כפר זה, היה משופע ברוב טובה, והיה לו מעין שופע ליד הכפר שהשקה את אדמותיו, והן נתנו מאכל לבהמה ולאדם בשפע ובטוב.
יחיא שאל לאותו זקן – "ומה קרה למעין זה'" ענה לו – "אנשי הכפר עשו מעשה רע, ומבוע המים נסגר והמפתחות נגנזו במקום שעין אדם לא תשורם" לאחר שנגלה לו ענין המעין, אמר בלבו, ראשיתה של התשועה קרובה עתה ראה עיקר תפקידו, למצוא את מפתחות המעין !
נדד ממקום למקום ושאל – "כלום יודע מישהו מקום מחבוא המפתחות?" שאל את זקני הדור וביקשם לספר לו, איך זה קרה שנסגר מבוע המעין, ומה הסיבה זקן אחד סיפר לו "מעשה באשה עם שני ילדיה, שפעמים נראית ופעמים נעלמת, אשה זו לא דיברה עם איש, לא ביקשה אוכל או עזרה כלשהי מיד איש, היתה רגילה לבוא לכבס בגדיה ובגדי ילדיה, ומניחה הבגדים להתיבש כשהיו באים כדי להסביר לה שלא תזהם את המעין ותחדל לכבס במעין, היתה נעלמת מעיניהם בחינת: 'רואה-ואינה-נראית'. היו צועקים לנגדה, והיא אינה עונה.
"לימים, החליטו אנשי הכפר לערוך מדורה, ולשרוף את הבגדים, ובצורה זו לאלצה להפסיק לזהם מי המעין. למחרת מעשה זה, נוכחו לדעת כי מי המעין פסקו.
"כשבאו לבדוק, מצאו כי פי הנקרה, ממנה יוצאים מי המעין, נסתם ונסגר במפתחות כל הנסיונות שעשו כדי לפתוח שער המעין לא הועילו, וכל המנסים לפתוח היתה ידם משתתקת. כאמור, מאז מעשה שרפת האשה המוזרה, מי המעין נפסקו. ולכן חשבו אנשי הכפר כי האשה המוזרה הזו, שדה היא. ומעשה שדים, אין להשיב, אלא אם כן יימצאו המפתחות".
סיפור זה קומם את יחיא התימני ואמר "זה מה שחסר לי, להיאבק עם השדה", אמר בלבו – כוח אין בי להתמודד עם השטן, אלא אם כן מן השמים יסייעו בידי.
מאז נגלה מעשה השֵׁדה התהלך כסהרורי. הוא גמר אומר לא לשוב אל כפרו, עד אשר תימצא דרך לזרז את בוא התשובה ואז ישוב לכפרו וזר נצחון על ראשו. נשאלת השאלה, איך מזרזים את התשועה, שום איש, וגם לא הוא, לא ידע את התשובה. ולכן ציפה לנס משמים.
אותו יום, יצא את העיר צנעא והתהלך מסביב לחומת העיר, כדי למלט נפשו מדאגה והרהורים על משאת נפשו, לעזור לכפר שלו. הן הבטיח להם שהתשועה קרובה. התהלך ליד חומת העיר הקרובה לשיפולי ההר נוקום, והנה בלכתו אוזניו קולטות געיית שני חתולים קטנים, הקולות תשושים רפויים כאילו של חתולים גוססים. געיות אלה השכיחו דאגתו, והתעניין לדעת מקור הגעיות. הלך בכיוון הקולות, ולפניו מחזה מרטיט לב : שני חתולים קטנים בני יומם, כנראה עדיין אינם מסוגלים לראות, מחפשים אמם, צמאים ורעבים, מונחים בפתחה של מערה שלרגלי הר, מצבם רע, כמעט גוססים הם. בראות יחיא מצבם הזדרז ואספם לכנף בגדו, השקם והאכילם. חיממם בקרני השמש והחזירם למקומם וישב להסתכל בהנאה על שהצילם. למחרת היום, עבר באותו מקום וסר לראות מה שלום שני החתולים, ושוב האכילם והשקם וכך עשה במשך שבוע מים, עד שנפקחו עיניהם, ויצאו לבקש אוכל ומשקה לנפשם וכך החיו את עצמם.
בבוא יחיא לחפש את החתולים ולראות מה עלה בגורלם, לא מצאם. נכנס לחפשם בפנים המערה, ולאחר שחדר פנימה, התיצבה לפניו דמות האשה שהרתיעה אותו לרגע קט, אמרה לו . "אני אם שני בני, בדמות חתולים". אחר נעלמה מעל פניו ורק שמע קולה מדבר אליו. מחזה זה זיעזע אותו והוא ביקש לדעת פשר הדברים. נמשך אחר הקול, אך ככל שהתקרב פנימה לשמוע, נעשה הקול עמום וחלש, וכך נמשך עד לסופה של המערה בסוף המערה היה אולם ענק, גבוה מאוד נתמך על ידי עמודים מימי בראשית. בתקרת האולם ריחפה דמות אותה אשה. מחזה זה הפחיד אותו מאוד, כיסה עיניו מלראות וניסה לברוח מהאולם.
אותה דמות אשה קראה לו "אל תפחד ואל תלך. אני יודעת שאתה מחפש את מפתחות המעין של הכפר. דע לך, שאני היא שסגרתי את המעין כעונש, על שרפת בגדי בני, אני ראיתי איך טיפלת בבני במשך שבוע ימים . האכלת, השקית, חיממת אותם, ואספתם אל המערה. נוכחתי, כי טיפלת בהם בחמלת אב ואם, לכן הא לך מפתחות המעין – כי במעשה הטוב שלך תם העונש – לך ופתח את דלתות המעין, למען ייטב לאנשי הכפר שלך"
יחיא לא זז. נשאר נטוע במקומו, כי כל מה שקרה לו במערה, לא יכול היה להבין, אם הדברים האלה קורים בהקיץ או בחלום. בלבו חשב שמא נטרפה עליו דעתו. הוא אימץ את מחשבתו ואמר "מה קרה לי'" עד שהוא חושב הבזיק אור חזק במערה החשוכה אור זה הקפיץ אותו ממקומו וישב דעתו, לקח מפתחות המעין ויצא. עמד לרגע קט ליד המערה וחשב על מה שקרה
בבוקר זה, והפטיר : "השבח לאל עד כאן". והמשיך, "יא ריבון עולמים עזור לשליחך יחיא לפתוח המעין" תפילתו זו נאמרה מכל הלב כי עדיין הוא חושש שהכל מעשים מופלאים, שהשכל אינו סובלם, וסיים : "אני אאמין רק כשאראה את המים זורמים מהמעין, כסיפורי החבר…"
יחיא שם המפתחות בכיסו, ורץ כל הדרך אל הכפר לבשר להם בוא התשועה. הוא הגיע לכפרו בשעות הערב עייף ויגע, נכנס לביתו בחשאי מחשש שיציקו לו ונם את שנתו. הוא אך יצא בשעות הבוקר מביתו, וילדי הכפר סבוהו: ובחרוזים קראו אחריו : "יחיא התמהוני הגיע… ואתו מפתחות המבוע… יפרוץ השער בידו…. ויבעט בו ברגל…" וכיוצא באלה קריאות. הילדים לא ידעו כי אכן המפתחות בכיסו.
יחיא, שרגיל היה לסבול את לגלוגי אנשי הכפר, ובעיקר הילדים, לא הגיב על לגלוגם, אלא הכריז ואמר – "כל אנשי הכפר מוזמנים לראות בעיניהם את מעשה הנס שיקרה. המעין יזרום מחדש". אנשי הכפר לא האמינו לדבריו, אך בכל ואת הלכו אחריו. הרעש שיצרו הילדים, משך רבים מאנשי הכפר ללכת ולראות המעין, כי כל אדם שניסה לפרוץ שערי המעין ידו השתתקה, וכל מי שבעט בהם, רגלו השתתקה. ולכן איש לא העז לנגוע אפילו בשערים אלה, כל- שכן לפתחם.
יחיא ניגש אל שערי המעין, בידו המפתחות ובפיו תפילה, שהשם יצליח בידו, ולא ייכשל כאשר נכשלו אחרים. תחב את המפתחות, סובב אותם, השערים נפתחו וזרם אדיר של מים חיים פרץ מן המעין. באותו רגע, נזכר במה שאמרה דמות האשה : על מעשה רע, מקבלים עונש רע, ועל מעשה טוב – שכר טוב.
יחיא, שאנשי כפרו חשבוהו לתמהוני, התברר כי הוא האמין באמונה שלמה שתבוא תשועה לכפר על ידו, עליו נאמר "אשרי המאמין !" יחיא, שראה את התלהבות אנשי הכפר, וכפרים סמוכים, למראה הנס שקרה ושמחתם הרבה, התרגש התרגשות עצומה ונשמתו פרחה לגן-עדן העליון. אנשי הכפר הצטערו צער גדול, ואמרו, יהודי זה שליח מן השמים וקראו את המעין "מעין יחיא" עד היום הזה. זאת ועוד, אנשי הכפר עולים על קברו בכל שנה ומבקשים סליחה על שזילזלו בו.
כתיבת תגובה