לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו:רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית   |  הוספה למועדפים

 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתבי הקודש
לצפייה בקטלוג המוצרים המלא לחץ כאן
 

בקרוב בחנות

שמחים אנו להודיע כי "נוסח תימן" שוקדים בימים אלו על הוצאתו של ספר "אגדות תימן" בו נאספו מאות רבות של סיפורים, אגדות, מעשיות, סיפורי הוד, סיפורי מופת ועוד שהיו נפוצים בק"ק תימן וסופרו ע"י אבותינו מדור לדור. בצירוף לסיפורים אלו שולב מדור הערות המתייחס לסיפור עצמו ובו ניתן למצוא הסבר למנהגים, לאורחות חיים ולדרך ארץ אשר איפיינה את אבותינו הקדושים בתימן.

מוהל מומחה

בדין מנהג תימן בהפסק אחר מים ראשונים

בדין מנהג תימן בהפסק אחר מים ראשונים (הגדל)

בדין מנהג תימן בהפסק אחר מים ראשונים

מנהג אבותינו ק"ק תימן {באופן כללי} היה, שלא היו מקפידין בהפסק בדיבור אחר נטילת ידים של מים ראשונים. דבר זה נהגו אף גדולי חכמי תימן. במאמר זה נסקור בקצרה את המקורות למנהגינו מדברי הגמרא והראשונים.

מקור הדין בגמרא

בגמ' בברכות {דף מ"ב ע"א}מובאים כמה הלכות בדברים הנוהגים קודם ברכת המזון, וז"ל הגמ': "אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו, אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן כגון אנן דרגילינן במשחא משחא מעכבא לן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה, אמר אביי אף אנו נאמר תכף לתלמידי חכמים ברכה שנאמר {בראשית ל-כז} ויברכני ה' בגללך איבעית אימא מהכא שנאמר {בראשית לט-ה} ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף".

פירוש הגמרא הפשוט הוא, כי מתחילה ביארה הגמ' מאיזה מעשה נחשב שהאדם גמר בדעתו מלהפסיק לאכול והסיח דעתו, כדי שמאז נדון שאין לו להמשיך באכילתו עד שיברך ברכת המזון, והביאו מתחילה גדר של שמן שהיה נהוג בזמנם וכיו"ב, ולאחמ"כ הכריעה הגמ' כי נטילת ידים של מים אחרונים היא הקובעת. וכן פירש רש"י שם: " הרגיל בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה: שמן מעכבו. לענין ברכה שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים כ''ז שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול: לנטילת ידים. דמים אחרונים בהמ''ז ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו" עכ"ל. וכ"כ התוס' ד"ה תכף: "והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך, וה"ה אם אמר הב לן וניבריך" וכו' עכ"ל, הרי דס"ל דקאי אמים אחרונים כפשטיה דגמ'.

וכן פשיטא ליה לכל הראשונים בסוגיין, ונביא מדבריהם, ז"ל הריטב"א: "תכף לנטילת ידים ברכה, כלומר, לאו לחיוביה שיברך לאלתר, אלא הכי קאמר, תיכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו בברכת המוציא {ר"ל שאפילו אם ירצה לברך על הלחם שנית, כיון שהסיח דעתו, אסור לו}, דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי ברכת המזון" עכ"ל. וכלשון זו כתב הרשב"א בסוגיין וסיכם: "אלמא אסור למישתי אפילו בברכה קאמר". וכן פירש המאירי בחידושיו: "אלא הכל תלוי בנטילת ידים שאם נטל אסור אף בברכה עד שיברך ברכת המזון" עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם {ברכות פ"ו ה"כ}וכ"כ השאלתות {יתרו נ"ד}, הלכות גדולות {הל' ברכות פ"ז עמ' פ"ג}, רב נטרונאי גאון בתשובה {ברודי או"ח סי' נ"ד}, מחזור ויטרי {סי' נ"ו}, המנהיג {עמ' ע"ט}, האשכול {הל' סעודה כ"ו ע"ב}, שבולי הלקט {ברכות סי' קמ"ט}, אור זרוע {ח"א הל' ברכת המוציא סי' קמ"ט}.

אחדים מהראשונים {ספר ייחוסי תנאים ואמוראים לברכות ו' ע"א מובא בבאי"צ עמ' ה', י"א במאירי, וכ"כ הב"י בביאור דברי הטור סי' קס"ו}, בביאורם על הגמרא הביאו כי יש להחמיר שלא להפסיק אף במים ראשונים, אבל גם הם כתבו הם דבריהם רק כתוספת, ולא שדברי הגמרא קאי רק על מים ראשונים.

דברי הירושלמי

אלא, שחלק מהמפרשים הביאו, כי ישנו ירושלמי, שמשמע ממנו שיש להיזהר בהפסק אף במים ראשונים, וז"ל הירושלמי {ברכות פ"א}: "דמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכה תכף לגאולה תפילה. תכף לסמיכה שחיטה [ויקרא א ד ה]: וסמך ושחט תכף לנטילת ידים ברכה [תהילים קלד ב]: שאו ידיכם קדש וברכו את ה', תכף לגאולה תפילה [שם יט טו]: יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה [שם כ ב] יענך ה' ביום צרה. א"ר יוסי בי ר' בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה" עכ"ל.

מלשון זו הבינו המפרשים, ובראשם ההגהות מימוניות {פ"ו מברכות ה"כ}, כי מכיון שהשטן לא יקטרג בסעודה זו מכאן ואילך, אם כן כל כונת הירושלמי שלא להפסיק בין נטילה לברכה, כוונתה על מים ראשונים הנעשים בתחילת הסעודה. וכ"כ המנהיג בהל' תפילה, הבאר שבע בסוטה ל"ט שם,

אלא שמצינו כמה מהראשונים החולקים על שיטתו, ומבארים אף את הירושלמי שכוונתו שלא להפסיק בין מים אחרונים לברכה, והם: מה"ר שלמה סירילאו, מהרש"ס, מראשוני מפרשי הירושלמי, שפירש על אתר, דמ"ש: "תוכף לנטילת ידים- דמים אחרונים" עכ"ל. וכ"כ התוס' בסוטה ל"ט ע"א ד"ה כל: "דמייתי לה התם אברכת המזון", וכ"מ בתניא רבתי סי' כ"ז שהסמיך את הירושלמי על הדין של מים אחרונים, וכ"כ רבינו בחיי בספרו שלחן של ארבע ע"ש.

אלא שעדין צריך ביאור, כיצד יפרשו אותם מפרשים את הלשון: "אין השטן מקטרג באותה סעודה", דמשמע שהכונה שלא יקטרג מכאן ואילך.

הרב מאיר להמן {מרבני גרמניה, הראשון שההדיר והו"ל את חידושי מהרש"ס על הירושלמי והוסיף לו את פירושו מאיר נתיב, רבה של מינץ, נתפרסם גם בספרים לנוער שכתב} דוחה את דבריו של המעדני יו"ט כי היה לאותם מפרשים גירסא אחרת בירושלמי, שהרי הוא הוציא לאור את מהרש"ס עם העתקת לשון הירושלמי, וראה שלא היתה לו גירסא אחרת. ולכן ביאר, כי פשוט הוא שכונת הירושלמי שהשטן לא יקטרג בסעודה, לאחר שנעשתה הסעודה, שכן דרכו של השטן, כמו שמצינו בכמה מקומות:

א. מנהגו של איוב היה, כי לאחר שבניו ובנותיו עשו סעודת מרעים, היה הולך הוא ומקריב קרבנות כמספר כולם, "כי אמר איוב, אולי חטאו בני וברכו אלוהים בלבבם" {איוב פ"א פס' ה'}. הרי, שאף לאחר שנגמרה סעודתם, חשש איוב פן יקטרג השטן על מעשיהם בסעודה.

ב. הוכחה נפלאה נוספת מביא הרב, מפרשת העקידה, שנאמר בה "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם" {בראשית כ"ב, א'}, ופרש רש"י: "יש מרבותינו אומרים, אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם, לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו? אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב". הרי שקטרוג השטן נעשה ממש לאחר הסעודה ומחמתה. ומצינו שהוכחה שניה זו בדיוק כתב ג"כ הג"ר שבתי סופר, בקובץ המאסף {שנה י"ט חוב' ד' , שיצא לאור בירושלים ע"י הג"ר בן ציון קואינקה וריכז את חידושי חכמיה מכל העדות}.

טענה נוספת מביא המעדני יו"ט {על הרא"ש בברכות}, שמכיון שהפסוק שמביא הירושלמי הוא "שאו ידיכם קודש", הרי שמדבר הוא על ענין נטילת ידים, שיש ענין להגביה את הידים בשעת נטילה, אבל במים אחרונים אדרבה צריך להשפיל ידיו. אך את טענתו, דחה מו"ר הגר"י רצאבי שליט"א, בספרו בארות יצחק {חלק ה' הל' ברכת המוציא עמ' ז' ד"ה ובמעדני}, וכ"כ הכוכבי יצחק {שטרנהל, על הירושלמי ברכות פ"א עמ' נ"ג ד"ה ובאמת}, דפסוק הגמרא מביאתו על נטילת דהכהנים ע"ש.

מקורות נוספים לעיון: מנהג הספרדים נמשך מדעת הרא"ש המובא בטור שהיה נזהר מלדבר, ועפי"ז פסק בשו"ע {קס"ו ס"א} דטוב להיזהר, ועיין בב"י ובב"ח שם, ודעת הרמ"א להחמיר אף בהפסק כ"ב אמה מקורה בתוס' סוטה הנ"ל בסופו. ונראה דשיטת תוס' דמ"ש בברכות תכף לנטילה סעודה הוא להלכתא, ולפיכך תמהו{נ"ב ע"א ד"ה תכף} אמאי לא ציינוהו בגמ', אבל לשאר הראשונים אינו להלכתא, כמש"כ המאירי {ברכות מ"ב ע"א} להדיא, וע"ע שם טוב {ברכות פ"ז הל' י"א} ובמתנות כהונה {שבסו"ס אוצרות תימן עמ' ר"ב}. ונראה פלוגתתם תליא בביאור דברי הגמ' של נוטל אדם ידיו ומתנה עליהם, כדהביאם הב"י סי' קס"ד, דהתוס' בפסחים ביארו דאינו סותר למ"ש תכף לנטילה ברכה, ורבינו יונה אזיל בשיטת תוס' ע"ש, והרא"ש ס"ל דפליגי אהדדי, וכותיה פסק השו"ע, ורמ"א פסק כר' יונה, ולפי"ז תוס' לשיטתו בברכות נ"ב ובפסחים שם, ור' יונה לשיטתו שם בסוגיא דמתנה, ולפיכך בחידושיו על הרי"ף {ברכות ל' ע"א} נמי תמה תמיהת התוס', וכן הרמ"א לשיטתו שכיון שבסי' קס"ג פסק כר"י ותוס', תמה תמיהתם בדרכי משה סי' קס"ו, ובהגהותיו לשו"ע שם פסק להחמיר בהפסק כ"ב אמה, כשיטת תוס' בסוטה ל"ט הנ"ל דהבין דלשיטתיה אזיל.

למסקנה: מנהג אבותינו שלא להחמיר בהפסק בדיבור בין נטילת מים ראשונים לברכת המוציא, מיוסד על פי דברי הגמרות, בבלי וירושלמי ורוב הראשונים. ושמעתי מהגר"א כהן שראה שהגר"י אלשיך זצ"ל לא דקדק בכך כלל, ופעם אף הגיע לחתונה, נטל ידיו, רקד עם החתן וחזר לבצוע.

מיהו כתב הגאון מוהר"ח כסאר זצ"ל{פ"ו דברכות שם}: "מכל מקום מדרך המוסר שלא יפסיק אפילו בדיבור שלא יסיח דעתו מן הברכה, והוא הדין לברכת המוציא שקודם הסעודה" עכ"ל. וכן הביא באוצרות תימן {עמ' ר"ח} דהג"ר סעיד אלעוזירי זצ"ל גער במדברים אחר נט"י, כדי שיקשיבו לברכות חבריהם המברכים על נט"י ויענו אמן.

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
2. יוסף צובירי (6/08/2014 22:02:57)
1. ד"ר אפרים יעקב (30/07/2013 10:39:26)

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור לפני המחנה

מדור

לפני המחנה

מדור לפני המחנה
קסת הסופר גדול
אלוף הסלוף