לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

מנהגינו בד' אמות המתפלל

לק"י

בענין מנהג תימן

בפסיעות לד' אמות המתפלל בסיום התפילה

הקדמה

ידוע ומפורסם מה שפסק השו"ע {סי' ק"ב ס"ד} כי אין לעבור לפני המתפלל, ולא לשבת לפניו.

על כך הוסיף השו"ע {בסעיף ה', ומקורו מהאורחות חיים}, כי גם מי שסיים תפילתו, לא יפסע בסיום תפילתו ג' פסיעות, באם המתפלל לאחריו לא סיים תפילתו, וכן נתפשט המנהג בקהילות ישראל.

ביהדות תימן מאז ומעולם לא נהגו להקפיד בפרט זה, אלא כל מי שסיים תפילתו, פסע מיד ג' פסיעות בסיום תפילתו, וכמובא בשלחן ערוך המקוצר {ח"א ט"ז י"ט}, ואכן לפי מה שנתברר, כן היה מנהג כל גדולי הרבנים והת"ח בק"ק תימן ללא כל פקפוק, מה שנראה כי היה להם מנהג קרדום להל בדבר שלא כפסק השו"ע.

במאמר זה, נברר את המקור למנהגינו זה ממקורותיו, וזה החלי בעזרת צור גואלי. 

מקור הדין

איתא בגמ' בברכות: "רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת {התפלל תפילה מוקדמת בפלג המנחה}, והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא {תלמידו} לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה. שמע מינה תלת: שמע מינה- מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ושמע מינה- מתפלל תלמיד אחורי רבו, ושמע מינה- אסור לעבור כנגד המתפללין. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין. איני, והא רבי אמי ורבי אסי חלפי? רבי אמי ורבי אסי חוץ לארבע אמות הוא דחלפי. ורבי ירמיה היכי עביד הכי, והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו? ותניא רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. שאני רבי ירמיה בר אבא, דתלמיד חבר הוה".

והנה בחלק הראשון של הגמרא המדבר על "ולא פסקיה לצלותיה דר"י",  מרהיטת הסוגיא היה ניתן להבין שרב לא פסע ג' פסיעות לאחוריו, וזה הכוונה ש"לא פסקיה" לתפילת תלמידו, דהיינו שלא פסע לאחוריו בסמוך למקום עמידת תפילת תלמידו, ובזה היה גורם לו לכעין "הפסק".

אלא, שרש"י ביאר הענין באופן אחר, וזה לשונו שם: "ולא פסקיה לצלותיה" - כלומר, לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל, ולעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עומדו".

מדברי רש"י מבואר, שרב אכן פסע ג' פסיעות בסיום התפילה, על אף שתלמידו התפלל מאחוריו, וכמו שמובא שם בגמ': "לאחוריה". ולכאורה יש להבין, מדוע רש"י שינה את פשט הגמ', ולא פירש שה"פסקיה" לצלותיה, הוא ענין הפסיעות לגבול הד' אמות שלו, אלא ביאר שזה רק ענין של "הפסק", באם יעבור בין תלמידו ולכותל, והלא בגמ' לא נזכר כלל ענין המעבר בינו לכותל.

ונראה שדבר זה עצמו היה קשה לרש"י, שלכן התחיל את ביאורו בלשון "כלומר" שכידוע הכלל הוא, שכאשר נוקט הוא לשון "כלומר", היה קשה לו דבר, שגרם לפרש את פירושו כפי שנכתב. {וכבר נכתבו כמה ספרים על ביאורי ה"כלומר" ברש"י כאבני שיש ועוד}. ונראה שמכאן מוכח, שלרש"י היה פשוט שאין כל איסור לפסוע ג' פסיעות בסיום התפילה, ולכן לא היה יכול רש"י לפרש שה"פסקיה" לצלותיה יתפרש על הג' פסיעות שבסוף התפילה, ולכן פירשו על ענין ההפסקה בינו ולכותל.

ואכן את דברי רש"י המתיר פסיעה לתוך ד' אמות המתפלל, מציין המגן אברהם על דברי השו"ע {סי' ק"ב סק"ז}, המביא את שיטת האורחיים חיים האוסר פסיעות, וקמ"ל שרש"י אין שיטתו כן, ולדידיה שרי אף לפסוע לד' אמות המתפלל, וז"ל: "אסור לפסוע - ולפי פירש"י משמע דמותר לפסוע לאחריו, רק שאסור לעבור לפני המתפלל שוב למקומו ע"ש" עכ"ל. וכן הביאוהו כל האחרונים, המחזיק ברכה, הכף החיים ועוד.

וראיתי להביא בכאן הערה חשובה בסוגיא, כי הנה דברי רש"י אלו, שממנו מבואר בעצם דשרי לפסוע בסיום התפילה לאחוריו אף שחבירו מתפלל לאחוריו, [שלא כדברי האורחות חיים דכותייהו פסק השו"ע בסעיף ה'] הם הם המקור לפסק השו"ע בסעיף ד' שקדם לו, ששם מבואר עיקר הדין שאסור לעבור כנגד המתפללין, וכפי שמביא הב"י שם, וז"ל:

"ואסור לעבור כנגד המתפללים וכו'. בריש פרק תפילת השחר (ברכות כז.) רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת והוה מצלי רב ירמיה בר אבא אחורי דרב וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרב ירמיה שמע מינה תלת וכו' ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללים מסייע לרבי יהושע בן לוי דאמר אסור לעבור כנגד המתפללים איני והא רבי אמי ורבי אסי חלפי רבי אמי ורבי אסי חוץ לד' אמות הוא דחלפי ופירש רש"י ולא פסקיה לצלותיה כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולילך ולישב במקומו אלא עמד על עמדו:ומ"ש ודוקא לפניהם אבל בצדיהם מותר וכו'. כן כתב ה"ר יונה שם (יח: ד"ה אסור) וזה לשונו אסור לעבור כנגד המתפללים ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא:ומ"ש שמותר לעמוד. נלמד ממה שכתב לעיל בתחלת סימן זה דלא אסרו אלא לישב אבל לא לעמוד ומשם יש ללמוד דכל שכן דלעבור שרי" עכ"ל בדבריו לסעיף ד'.

ולאחר מכן כתב הב"י: "כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שבארחות חיים (תפלה סי' ו) דקדק מעובדא דרב ירמיה בר אבא שאם השלים תפילתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו שאסור לפסוע שלש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל" עכ"ל.

הרי, שאע"פ שישנם ב' ביאורים בגמ' לפנינו החולקים זה ע"ז, דעת רש"י הלומד שה"פסקיה" זהו לעבור בין המתפלל לכותל, ודעת האורחות חיים דס"ל דה"פסקיה" זהו לפסוע בסיום תפילתו ג' פסיעות לתוך ד' אמות המתפלל מאחריו, השו"ע תפס את שניהם להלכה, ופסק לחומרא כדעת כל אחד מהם בפרט ההלכה שחידש. נמצינו למדים, שגם כאשר ישנה מחלוקת בביאור סוגיא בגמרא בין ב' דעות החולקות זו על זו, יכול השו"ע לתפוס כב' דעות חולקות להלכה, ולהוציא דין מכל אחת מהם. וכגון דא מצינו בגמ' שבת {קל"ח ע"ב} גבי "האי סיאנא" המובא שם, דדעת רש"י שם {ד"ה אלא} שאין לצאת בכובע רחב לראשו שמא יגביהנו הרוח מראשו ויבוא לטלטלו ברה"ר, ואילו דעת התוס' {שם דת "ה הא} דמשום כעין אוהל הוא, והשו"ע בסי' ש"א סק"מ פסק כדעת תוס', ובסעיף מ"א כדעת רש"י, על אף שדעות חלוקות הם.

בדברי הירושלמי

והנה בפוסקים מובא {בית יוסף, מג"א וביאור הגר"א}, כי אע"פ שמהגמרא אין ראיה לאיסור, מדברי הירושלמי יש לראיה שאין לפסוע לד' אמות חבירו אפילו בסוף התפילה. וכדי לעמוד על הדברים נביא את לשונו.

וז"ל הירושלמי {פ"ב דר"ה הל' ה ' דף י"ג ע"א }: "רב חייא בר בא הוה קאים מצלי {היה עומד ומתפלל}, עאל רב כהנא וקם ליה מצלי מן אחוריי {בא ר' כהנא ונעמד להתפלל לאחוריו}, מן דחסל ר' חייה בר בא מן צלותיה {שכגמר ר"ח תפילתו}, יתיב ליה, דלא מעיבר קומוי {ישב לו, שלא לעבור לפניו}, רב כהנא מאריך בצלותיה, מן דחסל רב כהנא אמר ליה: הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון? אמר ליה: אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי: אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. וצלי עלוי וזכה למיסב עד דאיתעבדון טפרוי סומקן כהדה דקקה {וזכה להזקין עד שנעשו צפרוניו אדומות כמו של התינוק הזה- פנ"מ וקרבה"ע}" עכ"ד הירושלמי.

לענ"ד, מדברי הירושלמי רואים מפורש שאין כל ראיה, וכ"ש מפורשת מכאן למקור האיסור של הפסיעה לד' אמות המתפלל בסיום התפילה, שכן לשון הירושלמי הוא "יתיב ליה- דלא מיעבר קומוי", ולשון יתיב מתפרש בלשון ישיבה, ואפשר שגמר תפילתו ובסיומה פסע ג' פסיעות, אלא שאח"כ לא הלך למקומו אלא ישב במקומו. אפשר שהכוונה שישב שם ממש, {שהיה שם כסא או הביאו לו}, או שמחמת זקנותו מותר לו, או שעסק בהמשך התפילה וגם אז שרי לישב. ואפשר עוד שהכוונה בלשון "יתיב" היא שהתעכב במקומו, וכדברי הרא"ש פ"ג דסוכה לפרש קרא ד"בסוכות תשבו" לאו כלשון ישיבה ממש אלא "התעכבות", וכלישנא ד"וישבו בקדש ימים רבים", שאין הכוונה שישבו שם ולא עמדו, אלא התעכבו שם. {אח"כ ראיתי שכבר העירו כן בס' ד' אמות של תפילה ועוד, שצ"ע הראיה מהירושלמי}.

וזה לשון הקרבן העדה שם: "מן דחסל, לאחר שסיים רחב"א תפילתו עמד במקומו דלא לעבור לפני רב כהנא דהוה מאריך בתפילתו ואסור לעבור לפני המתפלל" עכ"ל. הרי, שאף הוא לא פירש שלשון "יתיב" שהזכיר השו"ע, עניינה הוא העברה לפני המתפלל, שכן ד"ז דוחק בלשון, ושפיר ליכא פלוגתא בין הבבלי לירושלמי לפי"ז, ולשיטת שניהם מותר לפסוע בסיום תפילתו כנגד המתפלל. 

אלא שהפני משה מבאר אחרת ללשון "יתיב" וז"ל: "מן דחסל ר' חייא- משגמר תפילתו והיה צריך לו לישב כלו' להתעכב מלפסוע לאחוריו שלא יעבור לפני רב כהנא לפי שאין עוברין לפני העומדין בתפילה, והתחיל רב כהנא להאריך בתפילתו וכו' "עכ"ל. ולכאורה קשה להבין, כיצד פירש הפנ"מ בלשון "יתיב" את הענין של "היה צריך לישב", הלא אם זאת כוונת הירושלמי היה הוא אומר "הוה בעי למיתב", ולשון "יתיב" משמע שממש ישב או התעכב, {לפי' הנ"ל דאף התעכבות קרי לה ישיבה, שע"ז סמך הפנ"מ}, אבל לפרש גם שהוצרך לישב וגם שישיבה זה התעכבות נראה דוחק בלשון. עכ"פ הגר"א בביאורו ציין את הפני משה הנ"ל כמקור לאיסור זה עי"ש.

בדברי הבית יוסף

והנה הבית יוסף {ק"ב בדבריו לסעיף ה'}, כאשר ציין את המקור לאיסור, עמד ג"כ ע"ד הירושלמי, ונביא את לשונו לביאור הענין וז"ל: "כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שבאורחות חיים {תפילה סי' ו'} דקדק מעובדא דרב ירמיה בר אבא שאם השלים תפילתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, שאסור לפסוע שלש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר נגד המתפלל, ונראה שצריך לדקדק בזה אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו מאחר שכבר התחיל עכ"ל {מהר"י אבוהב}, וכתב הב"י ע"ז: "וכן נראה, מדגרסינן בירושלמי פ"ב דר"ה ר' חייא בר בא וכו', עכ"ל.

והנה, אם כוונת הבית יוסף בדבריו היתה להביא ראיה שבדברי הירושלמי מפורש כמהר"י אבוהב, שאסור לפסוע אם יש מי שמתפלל אחריו, קשה קושיין, הלא לא מפורש בירושלמי כן. וביותר קשה לי על דברי החידושי הגהות שם בטור שכתב בהביאו את הירושלמי הנ"ל: "לאחר שסיים רחב"א תפילתו עמד במקומו ולא פסע ג' פסיעות לאחוריו שלא לעבור לפני רב כהנא וכו' כך פירש בעל קרבן העדה" עכ"ל, ותימה, הלא הבאנו את לשון הקרבן העדה והוא להדיא לא מפרש ולא כותב כן, וזה פירושו של הפני משה שם, בפרט שהחידושי הגהות לא מעתיק את לשון "יתיב" ולא נחת לבארה.

ונראה לבאר בכוונת הבית יוסף, שאה"נ לא בא הבית יוסף להביא ראיה לאיסור כניסה לד' אמות המפלל בפסיעות, אלא שאם נדקדק בדבריו ישנו חילוק בין דברי האורחות חיים לדברי מהר"י אבוהב, האורחות חיים הוא המקור לאיסור זה שאף אם יש מי שמתפלל אחריו אסור לפסוע {ומפרש את הגמ' כפשוטה ושלא כרש"י}, ומהר"י אבוהב הוסיף על דבריו, שמלבד שמסכים לאיסורו עוד מרחיבו גם לאופן של "בא בגבולו" דהיינו, אם זה שמתפלל אחריו הגיע והתחיל להתפלל אחריו, דגם עתה האיסור במתכונתו עומד, ולזה בא הב"י לחזק דברי רבו מהר"י אבוהב {שחי בדורו ובעירו, ולכן קורהו "רבינו הגדול"} באמת שפיר חזינן מדברי הירושלמי, ש"בא בגבולו" אינו דוחה לאיסור העברה לפני המתפלל, שאע"פ רב כהנא "עאל מצלי מן אחורוי" דהיינו אחר שהתחיל ר' חייא להתפלל, לא הקיל בו רב חייא לעבור לפניו, {אם נפרש את הירושלמי כפשוטו שעל איסור העברה ממש קאי וכדברי הבבלי וכפי' הקרבן העדה}, והכוונה לומר שאם לשיטתך יש איסור גם בפסיעות, הרי לך ראיה לנקודה של "בא בגבולו" שג"כ לא חלה הכא, שזה מפורש באמת בירושלמי, אבל אה"נ לא שלמד כהפני משה הנ"ל את גוף העובדא, ודו"ק.

ובאמת ישנו טעם לשבח בדברי הפר"ח, אמאי לא חייל כללא ד"בא בגבולו" בענין העברה לפני המתפלל, הלא כלל זה חל בהלכה על ענין ישיבה לפני המתפלל, שאם היה מתפלל בישיבה ובא אחר והתפלל כנגדו אי"צ לקום, וביאר, שהכלל של "בא בגבולו" לפטור חל דוקא כאשר קורה ניגוד באותו רגע בין הראשון לשני, כגון כאן שהיה יושב והשני בא להתפלל כנגדו, שבאותו רגע שמתחיל להתפלל מתחילה ההפרעה והשאלה אם לקום, ולזה בא הכלל של "בא בגבולו" לומר לו שכיון שכעת הוא מתפלל והלה מפריעו ובא בגבולו, אין הוא צריך לקום. אבל ברגע שהראשון עסוק בתפילתו, ובא אחר ועמד אחריו, באותו רגע שהשני התחיל להתפלל אחרי הראשון, הוא לא מפריע לראשון, כי הראשון עסוק בתפילתו, ונמצא שלא התחיל ה"בא בגבולו", ואף שאח"כ הראשון יגמור תפילתו והלה יגבילו, אז כבר השני באמצע תפילתו וזה שמסיים "בא בגבולו" אם ירצה להפריעו. 

הביאורים בסוגיית הגמרא

והנה בסוגיית הגמרא מצינו כמה ביאורים, בדברי רש"י והסוגיא:

דעת החמד משה {מובא גם במחצית השקל סי' ק"ב}: שרב ירמיה לא התפלל ממש אחורי רב, אלא מעט משוך לצידו. נראה שמה שהכריחו לפרש כן הוא מחמת שרש"י נקט לשון "לא הפסיק בין ר' ירמיה ולכותל, לעבור לפניו ולישב במקומו", ואם מדובר שהתלמיד עמד ממש אחורי רבו, הרי רבו שכבר פסע ג' פסיעות, היה יכול לצאת ממקומו ולחזור למקומו, והלשון "לעבור", וכן לשון ההפסק בינו לכותל משמעותה שהיה צריך לעבור הוא מעבר לעבר, וקשה לפרש כ"ז כאשר הרב יוצא מלפני תלמידו המתפלל אחריו, אבל אם נאמר שהתלמיד היה משוב קצת לצידו, הרי שכאשר רבו פסע לאחוריו ביושר, אם היה חוזזר למקומו שפיר היה עובר כנגד פניו עבר לעבר והיה מפסיק בינו לכותל.

נמצא שלפירוש זה לשון "אחוריה" היא בדוחק קצת, שאין הכוונה אחוריו ממש אלא אחוריו עם משיכה קצת לצד, אבל דברי רש"י מתבהרים בפשטות שלא עבר הוא וחזר למקומו כנגד פני תלמידו.

דעת המחצית השקל והפמ"ג לפרש, שאה"נ התלמיד עמד ממש אחורי רבו, וכאשר רב גמר ופסע בסיום תפילתו, מצא הוא את עצמו בתוך הגבול של ד' אמות המתפלל, ושם עמד ולא יצא ממקומו לחזור למקום ישיבתו. והטעם, דכל ההיתר הוא רק לפסוע ג' פסיעות בסיום התפילה, שזהו צורך התפילה, דלא שייך לומר לעוסק בפעולות השייכות לעצם מעשה התפילה שבהם הוא עובר ומפריע למתפלל, שהרי גם העובר ופסע עדין "מתפלל" הוא, אבל לאחר שסיים הפסיעות, אז שפיר חל עליו איסור העברה, ולכן לא יצא ממקומו ונשאר על עומדו.

פירוש זה יתכן שנדחק בדברי רש"י, בלשון ההפסק בינו לכותל ובלשון "לעבור לפניו" שאינו כ"כ העברה מעבר לעבר, ולפי דבריהם הו"ל לרש"י למימר "לצאת מלפניו ולישב במקומו", אך לאידך גיסא לשון "לאחוריה" בגמ' אתי כפשטיה.

אך לכאורה נראה שגם לשיטתם ניתן לפרש את דברי רש"י בריוח, שכן לשון "לעבור" אי"צ לפרשה על מעשה ההעברה מעבר לעבר, אלא על שמו של האיסור שנקרא "לעבור לפני המתפלל" וע"ז קאמר "לעבור", והיינו כל שמגיע לכלל האיסור, אפילו שיוצא מלפניו כבר קרי ליה "לעבור". וכן לשון "לא הפסיק בין ר' ירמיה לכותל" ניתן לפרשו ביוצא ממנו, שהרי ידוע על ת"ח שהקפידו לא לעבור לפני המתפלל והתבטאו ש"קיר" מונח לפניהם {מובא בס' ד"א של תפילה}, והיינו קיר הלכתי, שחוצץ ואינו מניחם לעבור כדין. ונמצא שכל שקעבר על ראיסור העברה לפני המתפלל, כבר מפסיק הוא בינו לקיר בעצם הליכתו, אפילו אם יוצא הוא מלפניו שלא כדין.

לענ"ד נראה לבאר פי' שלישי היוצא מכל הדחקים הנ"ל בלשון, והוא אם נעמיד שר' ירמיה התפלל ממש סמוך לרבו מאחוריו, באופן שרב לא היה לו מקום לעשות ג' פסיעות בסיום תפילתו בריוח, וכדי לעשות פסיעות עליו היה לנטות בסיום תפילתו קצת לצד, כדי להבשלים כל פסיעותיו. ונמצא שבסיום הפסיעות עמד רב בצד תלמידו המתפלל. והשתא גם לשון "לאחוריה" אתי כפשטיה, שהתפלל ר' ירמיה ממש לאחורי רב, וגם לשון להפסיק בינו לכותל ולעבור לפניו אתי שפיר, שאם יחזור הג' פסיעות הרי הוא עובר ממש כנגד פני תלמידו המתפלל.               

ראשונים נוספים העומדים בשיטת רש"י

הרשב"ץ בפירושו לברכות כתב: "אסור לעבור כנגד המתפללים, לעבור בינו ובין הכותל, וכן אם היה מתפלל חבירו אחריו והשלים הוא תפילתו קודם לחבירו, לא יפסיק בינו ולכותל לעבור לפניו לילך ולישב במקומו, אלא עומד על עומדו וכן מוכח בגמ' " עכ"ל. הרי מבואר מדבריו כי כל עיקר האיסור הוא רק באופן שמפסיק בין חבירו ולכותל, וזה הוא עיקר האיסור של "לעבור כנגד המתפלל", ולא כאשר פוסע לאחוריו וחברו מתפלל אחריו. וכ"כ בפסקי הרי"ד, ועין ברוקח שכתב {הל' תפילה דף רי"ט}: "אדם שהתפלל מותר לעמוד בפני מי שלא סיים תפילתו כדאמר בפ' תפה"ש גבי ר' ירמיה" ע"כ.

וכן מצאנו את שיטת הלבוש, המפרש כי כל איסור העברה כנגד המתפלל, נאמר דוקא כאשר עובר בינו ובין הכותל, וז"ל: "אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ארבע אמות, ודוקא לפניהם שלא יפסוק בינם ולכותל, אבל בצידיהם מותר לעבור ולעמוד" עכ"ל. ועיין בספר פרח שושן {סי' י"א להג"ר ישועה שבאבו זיין מחכמי מצרים} שהביא ראיה לשיטת הלבוש מדברי הגמ' ברכות ל"א ע"ב, וי"ל ע"ד.   

וכן דייק בשו"ת אורחותיך למדני {ח"א י"ג} מדברי המאירי, שפי' דכל האיסור הוא דוקא שמפריע לפסיעות רבו, הא לאו הכי שרי, וכיו"ב דייק בס' ד"א של תפילה {עמ' ש"נ} מדברי השיורי כנה"ג ע"ש. עוד דייקו שם ספרים אלו שכן שיטת רבינו יונה, שלא הגדיר את איסור העברה אלא כשרוצה לחזור למקומו, הא בפסיעות ליכא איסורא. 

ג' פסיעות לפניו בסוף תפילתו

ויש לדון, לאחר שפסע את ג' הפסיעות שבסוף התפילה והיה אחר מתפלל אחריו, האם מותר לו לחזור בסוף פסיעותיו ג' פסיעות לפניו כמו שיש נוהגים, האם גם על פסיעות אלו נאמר שהם "צורך התפילה" ודוחות הם לדינא דהעברה כנגד המתפלל, או שאינם כל כך "צורך". וכדי לברר זאת עלינו להתבונן מה דרגת חיובם של פסיעות אלה לפי מנהגינו.

הנה כתב מהרי"ץ {בעץ חיים דף נ"ע ע"ב ובפסקי מהרי"ץ ח"א עמ' רמ"ז אות ע"ו} בשם  חוט השני והשבלי הלקט וז"ל: "חובה על המתפלל כשם שפוסע לאחוריו ג' פסיעות זכר לג' מילין שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה, צריך גם כן לחזור לפניו, זכר לאותם ג' מילין שחזרו ישראל ונתקרבו, ואם אינו עושה כן, נראה כאילו אינו מודה שחזרו ונתקרבו ישראל בשעת מתן תורה. וכ"כ בשבלי הלקט סי' ט' בשם רש"י, ע"ש מלכי צבאות ידודון בהליכה, ידודון בחזרה" עכ"ל.

אלא שעל אף דברי מהרי"ץ, מנהג תימן ידוע היה כי לא נהגו אבותינו להקפיד בכך, ולחזור לאחר ג' הפסיעות עוד ג' פסיעות שלפניהם, וכפי שכתב הגר"י רצאבי שליט"א {בעיני יצחק על שו"ע המקוצר ח"א סי"ח ס"ד עמ' קמ"ג הערה י"ב }, ומדברי הרמב"ם מוכח להדיא דלא ס"ל כהאיי מילתא, שכן כתב בהל' תפילה פ"ט הלכה ד': "כיון שהגיע ש"ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור במקום שעמד בו בתפילה" עכ"ל, הרי שנקט הרמב"ם שזו רק רשות ומעיקר הדין יכול להישאר במקומו ולא לחזור ג' פסיעות לפניו. ומחמת כל זה העלה הגר"י רצאבי ענין זה בלשון "יש אומרים שחובה על המתפלל וכו' לחזור", כיון שאינו מוחלט למנהגינו שהוא מעיקרא דדינא, אלא רק טוב לנהוג כן להחמיר את דברי השבלי הלקט והחוט שני וכדברי מהרי"ץ.

נמצינו למדים, שכיון שלפי מנהגינו אין הדבר מוחלט כחובה, אין לפסיעות אלו גדר של "צורך התפילה" כדי לדחות דין מפורש בשו"ע של העברה כנגד המתפלל כאשר יש אחר אחריו, ואף רש"י, מאריה דהאי דינא מודה דלא בכל גוונא התירו לפסוע, וא"כ בענין זה יש לנהוג כהכלל  ש: "שב ואל תעשה עדיף".

ויש להעיר כי בסימן קכ"ג מצינו שנחלקו הפוסקים בגדרם של פסיעות אלו, והמשנ"ב הביא שם בסק"ח בשם המג"א די"א דחובה לעשות ו' פסיעות, ונראה דכ"ה למנהג אשכנז, ועיין בדברי המחצית השקל בסוגיין דפשיטא ליה שפסיעות אלו צורך התפילה הם וציין לסי' קכ"ג, ועכ"פ אנו לא העלנו אלא היוצא לפי מנהגינו.     

ג' פסיעות שבתחילת תפילתו

ועוד יש לדון למנהגינו שמותר לפסוע בסיום התפילה משום צורך התפילה, האם מותר לפסוע גם את ג' הפסיעות שנוהגים לפסוע קודם התפילה, כאשר בפסיעתו הוא נכנס לד' אמות המתפלל אחריו. ומתחילה יש לברר מקורם של פסיעות אלה ודרגת חיובם.

מקור דין הוא הוא ברוקח {סי' שכ"ב} , ואת דברי הרוקח העלה הרמ"א להלכה בסימן צ"ה ס"א וז"ל: "י"א כשעומד להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות, דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות" ע"כ. וחכמי תימן הביאו דברי הרוקח, מהרי"ץ {עץ חיים דף מ' ע"ב ופסקי מהרי"ץ עמ' רי"ד} כתב: "כשיחפוץ להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות כנגד ג' הגשות לתפילה, ויגש אברהם, ויגש אליו יהודה, ויגש אליהו", וכן הביא השתילי זיתים סי' צ"ה דברי הרמ"א ופירשם כמש"כ מהרי"ץ.

אלא שגם בהלכה זו כתב הגר"י רצאבי שליט"א {עיני יצחק עמ' קכ"ב הערה ח'} ש"דרך כלל לא נהגו כן בקהילותינו, ואין לזה מקור בתלמוד וברמב"ם ובשו"ע זולתי הרוקח", ומשום כך העלה זאת להלכה רק בלשון "טוב לילך לפניו" וכו', משום שחכמי תימן הביאוהו ופירשוהו. 

וא"כ כיון שאין הדבר נקבע כחובה מעיקרא דדינא רק דטוב להחמיר ולנהוג כדברי הרוקח, כאשר יש אדם אחר מתפלל אחריו, נראה לי שאין בכח מנהג זה לדחות את דין העברה כנגד המתפלל, משום שאינו ממש "צורך התפילה" מעיקר הדין, וא"כ כאשר מתפללים אחריו עליו לעמוד מיד במקומו ומשם להתחיל תפילה העמידה. ומצאתי שכן העלה הגר"י רצאבי שליט"א בשערי יצחק ח"א עמ' ע"ז בב' ההלכות שביארנו עניינם כאן.

ויש להוסיף ולהעיר, כי מחמת מנהג זה שכל עניינו הוא רק הגשה והכנה לתפילה, ופסיעה ג' פסיעות לפניו, נוצר מנהג חדש של פסיעה ג' פסיעות לאחריו ושוב לפניו, וזאת מחמת שרצו לקיים ולנהוג את דברי הרוקח, וכנראה לא היה סיפק בידם לפסוע ג' פסיעות לפניהם ללא שיפסעו ג' פסיעות מקודם לאחריהם. ומנהג זה לא נזכר כלל בספרי רבותינו, ואף בשו"ע המקוצר השמיטו, כיון שאף ברוקח לא נזכר. ואף האליה רבה כתב דאי"צ לחזור לאחוריו ג"פ, והביאו המשנ"ב בסי' צ"ה סק"ג, ורק המגן גיבורים כתב שזה "מנהג העולם", והיינו מנהגם, אך לא מנהגינו, וא"כ פשיטא שפסיעות שלאחריו בתחילת התפילה אלו אין בכוחם לדחות דינא דהעברה כנגד המתפלל.   

מקורות להרחבת הענין:

לרוצים להרחיב את ידיעותיהם בסוגיא חשובה זו, נציין כמה מראי מקומות נוספים שלא הבאנו במאמרים עצמם: כף החיים סי' ק"ב אות ל"א איך שלומד שיטת רש"י. מאמר מרדכי {ק"ב סק"ח} דס"ל דאם משלשל טליתו על פניו ליכא איסורא, דבר חידוש המובא בסוף ספר מפתח האגדות {מאנבי} מהר' כתריאל מוילקומיר המחזק שיטת רש"י וי"ל ע"ד, ביכורי ארץ ברכות לרא"י טורק סי' ז' בהגדרת שיטת רש"י, שיטת רס"ג המובאת בסידורו עמ' ל"ב, ובמש"כ בשערי יצחק ע"ז {ח"א עמ' קל"ו} , ספר ד' אמות של תפילה {פוטאש} סי' ד' {באריכות}, ובדברי הגר"ח קניבסקי המובאים בסוף דבריו בביאור הירושלמי, וכ"כ הגר"ח בספר דרך שיחה ח"א. ע"ע ביפה ללב סי' צ' אות כ"ב המוכיח מסוגיין שמותר להתפלל אחרי אדם, שערי יעקב {בירנצויג} ח"ב סי' כ"א עמ" ש"ו, שו"ת שפתי דעת {חפוטא} סי' ט', ציץ אליעזר ח"ז סי' כ"ג אות ו', הגיוני הפרשה {וסרמן} ח"ב פרשת שמות. שו"ת אורחותיך למדני ח"א סי' י"ג.

העולה מן האמור:

מנהג תימן להקל בפסיעות בסיום התפילה, מבוסס על סוגיית הגמ' ועל פי פירוש רש"י, והביאוהו הפוסקים. {ואין להקל לעדות אחרות עפי"ז}.

ומי שנמצא במקומות שאין מכירים מנהגינו, יכול להחמיר, בפרט אם חושש ל"והייתם נקיים" שלא יוכל להסביר מנהגינו לכל הרואים, או שחושש שאחרים ילמדו ממנו לזלזל בהלכה זו. אך הנמצא בבתי כנסת נוסח תימן, או כל החושש שאם יעמוד ישכח אם בכלל פסע ויבוא לילך ממקומו ללא פסיעות, לא יחמיר ויפסע מיד בסיום תפילתו. 

מנהג תימן הוא שמעיקר הדין מותר להקל ולפסוע ג' פסיעות בסיום התפילה אף אם המתפלל שאחריו עוד לא סיים תפילתו, שלא כפסק השו"ע. מיהו לכתחילה ראוי להחמיר, בפרט אם נמצא במקום שאין מכירים המנהג ויכול לבוא לידי חשד ו"והייתם נקיים", וכן אם חושש שאחרים {שאינם בני תימן} ילמדו ממנו לזלזל בהלכה זו {שממילא רופפת היא}.

באופן שחושש שאם יחמיר ישכח מלפסוע ג' פסיעות כראוי, ויבוא מתוך ההמתנה לשכוח ולהלך, או שיעשה הפסיעות במהירות ובהילות ושלא כהלכה, ראוי לו שלא יחמיר ויפסע בסיום תפילתו מיד כפי המנהג, וכן הורה לי הגר"י רצאבי שליט"א. {ונ"ל שכן ראוי לנהוג גם בבתי כנסת של יוצאי תימן, ללמדם מנהגינו}.

כל זה אמור רק ביחס לפסיעות שבסיום התפילה, אך אם פסע ורוצה לחזור לפניו ג' פסיעות ויש מתפלל לפניו או בצידו, לא יחזור, דפסיעות אלו אינם צורך תפילה מעיקר הדין למנהגינו.

וכן הרוצה לפסוע לפניו {או לאחריו ואח"כ לפניו} קודם תפילתו, לא יעשה כן אם יש מתפלל אחריו, דגם פסיעות אלו אינם חובה למנהגינו, וא"כ אינם בדרגת "צורך התפילה" מעיקר הדין לדחות דין העברה כנגד המתפלל.

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן