לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ

בענין טעימה המותרת בתענית

9/10/2016

בענין טעימה בתענית


 

גמ'ברכות דף יד. ז"ל בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או דלמא הנאה קביל עליה והא איכא, א"ל טועם ואין בכך כלום, תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, עד כמה, ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא עכ"ל הגמ'.

ונחלקוהראשונים בביאור דברי הגמ' מה היא הטעימה שהותרה בתענית, ומה היא מטעמת שאינה צריכה ברכה.

שיטת רוב הראשונים

שיטתהרי"ף הר"ח והרא"ש והרשב"א והריטב"א ועוד ראשונים, שטעימה האמורה בתענית, וטעימה שאינה טעונה ברכה, היינו כשמכניס לתוך פיו כדי לטעום וחוזר ופולט, ונשאלה השאלה לגבי תענית האם מותר לטעום ולפלוט, דכיון שתענית יחיד תלוי בקבלה שצריך לקבל עליו תענית, השאלה היא מה קיבל עליו, האם קיבל רק לימנע מאכילה ושתיה, וכל זמן שלא בלע אין כאן אכילה ושתיה, או דלמא הנאה קיבל עליו לימנע מהנאת אכילה, והנאת אכילה יש כאן כמו שהשיב הרשב"א בתשובה ח"א סימן רס"ז שהנאת החיך נחשבת הנאה דחיך אוכל יטעם לו.

שיטת ר' ישעיה דטראני

(פסקי הרי"ד)

רבינוישעיה דטראני (הובא בשבלי הלקט תענית סימן רע"ט), על מה שכתב הרי"ף כשטועם יש להזהר שלא יבלע כלום, כתב רבינו ישעיה דאינו כן, דאם נאמר שלא בלע, מה הגמ' אמרה שר' אמי ור' אסי טעמי עד רביעתא משמע שיותר מרביעית אסור, ואם נאמר שחוזר ופולט מה החילוק בין רביעית ליותר מרביעית הרי אינו נהנה, אלא מדובר שטועם ובולע ולכן יש חילוק בין רביעית ליותר מרביעית.

ובשבליהלקט הקשה על דבריו, דאם מדובר שהוא בולע א"כ מה הצד בגמ' לומר שאכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, והרי כיון שבולע איכא אכילה ושתיה, ועוד מטעמת אמאי אינה צריכה ברכה, והרי אסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה ואפילו פחות מכשיעור, ולא דמי למאן דחנקתיה אומצא שאינו צריך לברך, דהתם הוי כשותה לרפואה דלא ניחא ליה בהך שתיה, ועל כרחו שתי לה, והנאה בעל כרחו אינה הנאה, אבל בהא אי אפשר דלא ליתהני פורתא במאי דבלע, ומכח קושיות אלו הכריח השבלי הלקט שהפירוש בגמ' כשיטת הרי"ף שמדובר בטועם ופולט.

ובשיטתרבינו ישעיה נראה, שהביאור בגמ' הוא האם אכילה ושתיה קבל עליה, והא ליכא, אע"פ שהוא טועם ובולע אין זה אכילה ושתיה, כיון שאינו מכוין לאכול, דשם אכילה הוא דוקא שמכוין לאכול אבל אם מכוין רק לטעום אם חסר מלח או תבלין אין זה בגדר אכילה ושתיה, או דלמא הנאה קביל עליה והרי נהנה למרות שאינו מכוין. וכן הביאור לגבי מטעמת אינה טעונה ברכה, דאע"פ שבולע כיון שאינו מכוין לאכילה אינו טעון ברכה, וכמו שכתב הכ"מ בביאור דברי הרמב"ם, שסתם דבריו דמטעמת אינה טעונה ברכה, ומשמע אפילו בלע אינו צריך ברכה, וביאר הכ"מ משום שאינו מכוין לאכילה אינו צריך ברכה, שלמדים ברכה ראשונה מברכה אחרונה, וברכה אחרונה כתיב ואכלת ושבעת שיהא לו כוונת אכילה משמע, ועד רביעית אין כאן כוונת אכילה, אבל ברביעית אע"פ שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה.

ראיה מהילקוט (שמואל א' י"ד) כדברי ר' ישעיה

הגרע"אבגליון הש"ס ציין על הגמ' דמטעמת ילקוט שמואל א' י"ד בפסוק ויפדו העם את יהונתן. ובחידושי רע"א על ברכות ביארו כוונתו שהילקוט חולק גם על רש"י וגם על הר"ח, דאיתא התם ויפדו העם ר' אלעזר אומר נתנו משקלו זהב ופדאוהו, אר"י וכי אכל והלא מיטעם טעם, לא כן אמר רב חסדא בן עוירא מטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית ואינה טעונה ברכה, אמרו טעמא ויפדו העם את יהונתן ולא מת. (כלומר כיון שרק טעם ולא אכל הרי שלא עבר על השבועה), ומוכח מהילקוט דלא כרש"י שפירש שמטעמת היינו לטעום את התבשיל אם צריך מלח או תבלין, אלא שטעם בכוונת אכילה, ודלא כהר"ח שפירש שטועם ופולט אלא שטעם ובלע שהרי בפסוק כתוב שאורו עיניו ע"י הטעימה מן הדבש.

וכבר כתב כן המג"א בסימן ר"י סק"ו דמהילקוט מוכח דטעימה שרי אפילו כשבולע, וזה ראיה לדברי ר' ישעיה שביאר את הסוגיא שמדובר שטועם ובולע. וכן כתב המג"א בחיבורו זית רענן על הילקוט.

אלאשצ"ע הסברא בזה שא"א לומר כמו שביארנו בדברי ר' ישעיה שהטעם הוא שאין כוונתו לאכילה, שהרי בטעימה זו היתה כוונתו לאכילה. וביאר שם המג"א דאע"פ שהאוכל כל שהוא חייב לברך היינו כשחפץ לאכול רק כ"ש, אבל כשנפשו חשקה לאכול יותר ורק נמנע משום איסור מיקרי טעימה אף באופן שמכוין לאכילה, עיי"ש.

אמנםיעויין בשבלי הלקט, שאחר שחלק על רבינו ישעיה וביאר את הסוגיא כדברי הרי"ף, הביא את דברי הילקוט כסייעתא לדבריו שמדובר בטעימה דחוזר ופולט, והיינו דפירש דברי הילקוט שטעם בלא לבלוע, ולפי"ז צ"ל שהועילה לו טעימה זו שאורו עיניו אף שלא בלע, ורק מכיון שלא בלע אלא חזר ופלט, לא עבר על השבועה ולכן פדו אותו העם ולא מת. (ואפשר שזו גם כוונת רע"א שציין דבריו לגמ' ולא לרש"י והר"ח).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בפ"א מהל' תעניות הי"ד כתב וז"ל: "כל השרוי בתענית בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן, כענין שנא' מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט, שכח ואכל משלים תעניתו", עכ"ל. ובפ"א מהלכות ברכות ה"ב כתב הרמב"ם: "ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית", עכ"ל.

וכתבהכ"מ: וכתב הר"ח דהיינו חוזר ופולטו, וכ"כ הרי"ף בפ"א דתעניות וכתב הרא"ש שם דטפי מרביעית אע"פ שפולטו חשיבא הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה, דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו, וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפ"א דתעניות והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט, ולגבי ברכה כאן סתם דבריו, נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה, ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע, ורביעית אע"פ שהוא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש רבינו מנוח ואע"פ דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מ"מ יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה עכ"ל.

מבואר מדבריו שהרמב"ם חילק בין תענית ובין מטעמת לענין ברכה, שבתענית מדובר שטועם ופולט, שאם הוא בולע נכלל בכלל אכילה ואסור, דגבי תענית אין צריך לכוונת אכילה, ודוקא לענין ברכה אף אם הוא בולע כיון שאין לו כוונת אכילה אין צריך ברכה.

ובספרכלי חמדה כתב לבאר את דברי הרמב"ם מדוע לגבי ברכה אף אם בולע עד רביעית אינו צריך ברכה משום דטעמא דאכילה כל שהוא צריכה ברכה, משום דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה דכל הנהנה בלא ברכה מעל, ובמעילה כתב הרמב"ם שאין איסור מעילה אלא אם כיון ליהנות, א"כ כמו כן לגבי ברכה אין חיוב ברכה, אלא א"כ כיון ליהנות, אבל בטועם כדי לדעת אם צריך מלח או תבלין ואין לו כוונה ליהנות אינו צריך ברכה, וכל זה פחות מרביעית אבל רביעית שאין זה נלמד מהדין שאסור ליהנות בלי ברכה אלא ק"ו מברכה אחרונה אין זה תלוי בכוונה ואף אם לא כיון טעון ברכה.

מסקנת הסוגיא

והנההגמ' פשטה, שטועם ואין בכך כלום, ומדברי הראשונים נראה שהגמ' פשטה שאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה, וכיון שטועם ופולט אין כאן אכילה אלא הנאת החיך ושרי.

וכן כתב הריב"ש (סי' רפ"ז) שמסקנת הגמ' שהטעם דטעימה שרי היינו משום דאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה, וכתב הב"י (סי' תקס"ז) דלפי מה שכתבו התוס' שהבעיא בתענית יחיד שצריך קבלה, אבל בתעניות הכתובים שלא צריכים קבלה אסור גם לטעום ולפלוט, אם כן גם שאר תעניות שגזרו הצבור הוי כתעניות יחיד, [ואף בדעת התרומת הדשן כתב שאפשר שגם הוא ס"ל שדוקא תעניות הכתובים אבל שאר תעניות צבור שרי].

גםמדברי הרא"ש נראה שמסקנת הסוגיא שאכילה ושתיה קביל ולא הנאה, שהרי הרא"ש הביא את דברי הרב אברצלוני שבכל התעניות מותר לטעום ולפלוט ורק ביוה"כ ות"ב אסור, משום שגם תעניות צבור הכתובים תלוי ברצון חכמים, רצו מתענין רצו אין מתענין, ולכן הקלו בכמה דברים בתעניות אלו, כמו כן לגבי טעימה בתענית הקילו, כיון שגם תעניות אלו תלוי בקבלה, ואמרינן שאכילה ושתיה קבילו עליהו ולא הנאה ומותר לטעום ולפלוט. ומוכח מדבריו שהפשיטות של הגמ' כהצד הראשון שאכילה ושתיה קביל עליה. וזה שייך גם בתעניות צבור שתלויים נמי בקבלה.

והנהכתב עוד הרא"ש דאין מותר אלא רביעית שאין לו הנאה, אבל יותר מרביעית אסור שיש לו הנאה. ולכאורה אם נאמר שהטעם משום דאכילה ושתיה קביל עליה, אם כן אף אם יש לו הנאה היה ראוי להתיר, שאין זה בכלל קבלתו, דכיון שלא בלע אין כאן אכילה. וצ"ל שהרא"ש מפרש דבכלל אכילה ושתיה קביל עליה היינו אף "הנאת אכילה ושתיה", ועל כן ביותר מרביעית חשיב כהנאת אכילה ואסור, אבל בפחות מרביעית אין כאן אף הנאת אכילה אלא הנאת החיך גרידא, כיון דאינו בולע, והנאה לא קביל עליה, ומותר. וכ"כ הב"ח.

מסקנת הסוגיא לשיטת הכנה"ג

אמנםהכנסת הגדולה הסתפק מה הפשיטות בגמ', האם נפשט שאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה, או שיש למסקנה צד שלישי, דאפילו אם נאמר שהנאה קביל עליה, מותר לו לטעום ולפלוט כיון שאין לו הנאה מן הטעימה. והוכיח הכנסת הגדולה שהגמ' פשטה כצד שלישי, מהא דתניא מטעמת אינה צריכה ברכה, ובשלמא אם נאמר שהגמ' פשטה שאין הנאה מן הטעימה מובן שמטעמת אינה צריכה ברכה, אבל אם נאמר שהגמ' פשטה שאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה, א"כ מדוע מטעמת אינה צריכה ברכה הרי הוא נהנה, וכל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה מעל, ועיין בצל"ח מה שיישב ע"פ כנסת הגדולה את סוגית הגמ'. וכן פירש הפמ"ג את דברי הר"ח, ולדבריו זהו הביאור גם בדברי הרא"ש שכתב את דברי הר"ח.

אמנם יש מקום לדחות את דברי הכנה"ג, שגם אם נאמר שיש כאן הנאה ולגבי תענית לא קבל על עצמו הנאה ולכן מותר, מכל מקום לגבי ברכה לא חייבו חכמים לברך על הנאת החיך, אלא על הנאת מעיו, וכל שלא בלע אין כאן הנאת מעיים ואינו צריך ברכה. וסברא זו כבר כתב הרא"ש שיש לחלק בין הנאת תענית להנאת אכילה לענין ברכה, לגבי יותר מרביעית, שכל ההיתר בתענית לטעום הוא עד רביעית אבל ביותר מרביעית אסור, ואילו לענין ברכה אף ביותר מרביעית אם טועם ופולט אינו צריך לברך אף שנהנה משום שאין כאן הנאת מעיו.

והנהלפי שיטת רוב הראשונים שהפשיטות שאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה, יש להבין מה שמבואר בגמ' דאין מותר אלא עד רביעית, והרי כיון דההיתר משום דלא קבל על עצמו הנאה, א"כ מה החילוק בין רביעית ליותר מרביעית, הא כל שלא בלע זה אין כאן אלא הנאה.

והב"ח כתב שיותר מרביעית נחשב כהנאת אכילה לגבי תענית ונכלל בקבלתו שקבל אכילה ושתיה, אמנם ברשב"א ובריטב"א ושבלי הלקט מבואר שהחילוק בין רביעית ליותר מרביעית הוא משום שא"א ליותר מרביעית שלא יבלע.

והנה גם לפי דברי הכנסת הגדולה שפירש דמסקנת הגמ' שאין חשוב הנאה בטועם ופולט, וגם אין כאן הנאת החיך משום שאינו מתכוין להנאת אכילה, אלא לבדוק אם יש מלח, או תבלין, אם כן גם לדבריו אין סברת לחלק בין טעימת רביעית ליותר מרביעית, אלא כדברי הראשונים שביותר מרביעית יש חשש שיבלע.

דקדוק בלשון הרמב"ם

ובספרזכר יצחק דקדק בלשון הרמב"ם שבהלכות ברכות כתב שמותר לטעום בלי ברכה עד רביעית ומשמע שאין רביעית בכלל, ואילו בהלכות תענית כתב שמותר לטעום ולפלוט בכדי רביעית משמע שגם רביעית בכלל. ותירץ שבתענית שאכילה קביל עליה ולא הנאה, מותר לטעום גם רביעית שהרי אינו נהנה ואכילה אין כאן כיון שטועם ופולט, אבל לגבי ברכה הגם שמדובר שטועם ובולע אבל כיון שאין כוונתו לאכילה אין טעימה זו מחוייבת בברכה הואיל וחיוב ברכה נלמד מדין שכל הנהנה מן העה"ז מעל, וזהו דוקא כשמתכוין ליהנות, אבל אם אינו מתכוין ליהנות אינו צריך ברכה, אבל אם טועם בשיעור רביעית, זה נלמד מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ואין זה תלוי בכוונתו, ולכן טעון ברכה אף שאינו מתכוין ליהנות.

שיטת השו"ע

והנההשו"ע בסימן תקס"ז ס"א כתב וז"ל: השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט, וביוה"כ ות"ב אסור, ובהגהה, ויש מחמירין בכל תענית צבור והכי נוהגין.

ובסימן ר"י ס"ב כתב השו"ע: הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית ואפילו אם הוא בולעו, וי"א שאם הוא בולעו טעון ברכה ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה, ובהגהה וספק ברכות להקל.

חזינןשבהלכות תענית כתב השו"ע שכל ההיתר טעימה בתענית הוא לטעום ולפלוט, כדעת רוב הראשונים ודלא כשיטת רבינו ישעיה שהתיר אפילו לבלוע, וכתב המג"א שיכול לטעום אם יש מלח או תבלין, שמסקנת הגמ' דאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה, ואפשר שאפילו כוונתו להנאת עצמו שרי כמ"ש ביור"ד בסימן רל"ח דכל שלא אכל כשיעור מקרי טעימה ולא אכילה, וכיון שאכילה קביל עליה ולא הנאה גם שמכוין ליהנות כ"ז שאינו בגדר אכילה מותר. וכן העלה רבינו השתילי זיתים, והעלה גם את הגהת הרמ"א בס"ז לטעום עצי קנמון ששם כוונתו לטעום ובכ"ז מותר שאכילה קביל עליה ולא הנאה.

והיתרטעימה הוא גם בתענית צבור הכתובים לבד יוה"כ ות"ב, והוא ע"פ הרא"ש שכתב בשם הרב ברצלוני שגם תעניות צבור תלוי בקבלה כיון שברצו תליא מילתא, אבל הרמ"א פסק כדעת התוס' שדוקא בתענית יחיד ושאר תעניות צבור שאינם כתובים דהוי כתענית יחיד שתלויים בקבלה, אבל תענית צבור הכתובים שאין תלויים בקבלה אסור לטעום, ורבינו השת"ז השמיט את הגהת הרמ"א, כפסק השו"ע, שאין להחמיר אלא ביוה"כ ות"ב.

ובס"גכתב השו"ע מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בתענית צבור לא כשר למיעבד הכי אבל בתענית יחיד שרי כיון שפולט ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית.

והקשה המג"א שהרי דין זה לקוח מהתה"ד דס"ל דבכל תענית צבור אסור לטעום, אבל הב"י פסק לעיל ס"א שדוקא ביוה"כ ות"ב אסור לטעום, א"כ למה העלה דברי התה"ד הכא דלא כשר למעבד הכי, ותירץ שמדובר כאן ביותר מרביעית וביותר מרביעית שזו הנאה מרובה נחשב כהנאת אכילה ולכן החמיר כאן בתענית צבור, אבל לעיל מדובר ברביעית, וכ"ז שלא מיקרי אכילה שרי. וכ"ז בת"צ אבל בתענית יחיד מותר אפילו יותר מרביעית, וביאר המג"א שהטעם משום שאינו מתכוין ליהנות אלא לרחוץ פיו, ולא מקרי הנאה אפילו ביותר מרביעית, ועוד דדוקא משאר משקין מתהני אבל ממים אין הנאה אפילו ביותר מרביעית, ולטעם זה אסור לרחוץ פיו בשאר משקין ביותר מרביעית. וכן העלה רבנו השת"ז תירוץ זה של המג"א. שבס"ג מדובר ביותר מרביעית.

אמנםיעויין במאמר מרדכי שהקשה על תירוץ המג"א דאכתי קשה שבפשטות מדובר מפחות מרביעית ורק בתענית יחיד כתב להתיר אפילו יותר מרביעית, ועוד שבס"א כל ההיתר הוא בפחות מרביעית אבל ביותר מרביעית אסור בין בתענית יחיד ובין בתענית צבור משום שחשיב הנאה, ובס"ג לפי המג"א חילק השו"ע בין ת"צ לבין תענית יחיד שת"צ אסור ביותר מרביעית ואילו בתענית יחיד מותר, והטעם משום שאין כונתו ליהנות אלא לרחוץ פיו לא מקרי הנאה והוי כפחות מרביעית וא"כ אין לחלק בין ת"צ לתענית יחיד כמו שלא חילקנו בפחות מרביעית, ועל כן כתב המאמר מרדכי לתרץ שת"צ שכתב השו"ע בס"ג הכוונה ליוה"כ ות"ב וסמך על ס"א, ובאמת אין חילוק בין ת"צ לתענית יחיד.

והלבושכתב, שבתענית יחיד שרי יותר מרביעית אבל בת"צ לא כשר למעבד הכי דשמא יבואו מים בגרונו וכתב המאמר מרדכי שלמדתי מדברי הלבוש שהחמירו כאן בת"צ משום שיש חשש שיבלע.

וצ"עמדוע לא חששו גם בתענית יחיד, שהרי ברשב"א ובשבלי הלקט שכתבו טעם זה מבואר בדבריהם שביותר מרביעית א"א שלא יבלע וא"כ גם בתענית יחיד היה צריך לחשוש לזה. וצ"ל שהלבוש לא אזיל בשיטת הרשב"א שא"א שלא יבלע אלא יש חשש שיבלע ועל כן לא החמירו לחוש רק בת"צ.

דין שיחה אחר הטעימה

אם חשוב הפסק

והנההשו"ע בסימן ר"י כתב בדין מטעמת שתי דעות דעה ראשונה הוא דעת הרמב"ם שאפילו בולע אינו צריך ברכה משום שאינו מתכוין לאכילה, ודעה שניה דעת ר"ח ושאר הראשונים שדוקא בטועם ופולט אבל בבולע צריך לברך ובסימן קס"ז ס"ו כתב השו"ע דלא ישיח בין ברכה לאכילה וכתב המג"א סט"ז ולא ישיח עד שיבלע הפרוסה, מיהו אם סח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך (של"ה) ועסס"י ר"י שהלועס א"צ ברכה, א"כ עיקר הברכה הוא על הבליעה וצ"ע.

ובשתילי זיתים בסימן קס"ז ס"ק כ"ב כתב: ואם שח בעודו לועס עיין סס"י ר"י, ע"כ. ונראה מדבריו שדעתו שצריך לחזור ולברך שהרי לא הביא את דברי השל"ה שכתב שאין צריך לחזור ולברך, וגם לא נשאר בצ"ע כדעת המג"א, ובשער הציון בסק"ל, הביא את הבגדי ישע ומגן גיבורים דס"ל דבדיעבד א"צ לחזור ולברך כיון שמתכוין בלעיסה לשם אכילה הלעיסה אתחלתא דאכילה הוא, משא"כ בכל לועס ופולט שאין כוונתו לאכילה אין זה התחלת אכילה ולא חלה הברכה עד הבליעה.

וכ"כהפעולת צדיק (ח"ג סימן ס"ו), שכתב ליישב את הצ"ע של המג"א, דיש לחלק דההיא דמטעמת לאו לאכילה מכוין אבל הכא מתכוין לאכול, וציין להלק"ט ח"ב סימן ל"ג שפסק שאם נתן אוכלין לתוך פיו שיכול לדבר אפילו עדיין לא נהנה החיך דתחילת אכילה הוא, ואף שהלק"ט מתיר אפילו לכתחלה לדבר אחר שהכניס אוכלין לפיו, ובזה לא ס"ל כוותיה, אבל עכ"פ בדיעבד אם סח אין צריך לחזור ולברך.

ובקצותהשולחן כתב דכדי לצאת אליבא דכו"ע יש לברך על דבר מאכל שהכל, ולפטור את מה שלועס.

מנורת המאור שתילי זיתים
ספר עב הענן
אתר מסורת
נחלת אבות
קודש לכל חי