לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00  ברוכים הבאים! 

מדור בין המצרים וט' באב

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ראש השנה במלון לאונרדו פלאזה בטבריה

המקל והפגיון

המקל והפגיון

לפני שנים רבות. בימי שלטון התורכים בארץ תימן. התהלך בעיירה דמת אשר במחוז אלחובישייה. איש אחד גבור חיל. מגזע המסלמים הזיידים. ושמו צאלח אלחלך. היה האיש ההוא נודע בשערים. ושמעו הולך בכל הכפרים. כליסטים, שודד וגנב. בכל מקום בואו חרדו מפניו כמפני מלאך משחית. רק יגונב שמץ דבר באזני הבריות כי "צאלח אלחלך מסייר בסביבה", מיד היו בני אדם מחזקים את דלתות בתיהם. תומכים אותן בכל כלי כבד ובפחים ריקים. כדי שעם כל נגיעה בדלת. בלילות. יעורר רעש הפחים את הישנים. ביום היה צאלח מתהלך בצידי דרכים לשדוד עוברי אורח. ובלילות היה חותר תחת קירות בתים ופורץ אל מכלאות צאן כל אדם היה מתפלל בלבו. שרעתו של צאלח לא תיגע בו. מעולם לא נתפס צאלח בגניבתו. מקלו. פגיונו וידו הכבדה היו לו לצנה ומגן. הוא היה. כמו שאומרים. גנב על רמה. מכובד. המתפאר במקצועו ועושה מלאכתו לעיני השמש ללא כל חשש. ואין פוצה פה ומצפצף בפני בני ישראל היה צאלח מתהלל ואומר אינני נוגע לרעה באלמנות ויתומים או באנשים מסכנים. כי ירא אלהים אני כראיה לדבריו היה מספר מעשה שהיה, מעשה שלפי דעתו הוא דוגמה נאה לרוחב לבו ולמעשיו הטובים. מעשה רב חסד. הבה נראה איזה מעשה הוא זה שצאלח כה מרבה להתפאר בו: השנה היתה שנת-הבצורת השלישית. והיום - יום הכפורים היה שחל בשבת. היהודים מקטנם ועד גדולם. נמצאים בבית הכנסת ומבקשים רחמים מאביהם שבשמים שירחם על עולמו ועל עמו בית ישראל ויוריד גשמים לעולם. זה שלוש שנים שהרעב מכלה את תושבי הארץ. והבצורת עומדת עדיין בכל תקפה האדם והבהמה נופלים חללים מפני הרעב ואין חומל וחונן. ארבעה נפר (כלי מדה קטן) ופחות מזה של תבואת דרה או של תירס. בריאל כסף טהור: וגם זאת אין להשיג. בדרכים משונות ומופלאות השכילו רוב יהודי העיירה להכין את האוכל לסעודה המפסקת שלאחר הצום. לשם כך התענו רבים מהם ימי-צום נוספים כעשרת ימי התשובה. והכל כדי לחסוך ולהצטמצם באין לחם לפי הטף עשתה כך גם סבתא מלאח האלמנה המגדלת שתי נכדותיה היתומות מאב ואם בתוך ביתה. היא צמה כל עשרת ימי תשובה ואספה גרגר לגרגר בשביל הסעודה המפסקת. - בנותי. - היתה חוזרת ואומרת ליתומותיה - הבטן אינה מודה לאדם לעולם. כל כמה שהוא נותן לה היא דורשת שוב ושוב. ואין לדבר סוף. העיקר - קיום הנפש. ומוטב שיהיה לכן מה לאכול אחרי הצום מאשר לפניו. יתומותיה התאומות בנות התשע של סבתא מלאח היו למודות עוני ומחסור. הן התעטפו ברעבונן, קשרו חגורות בד לבטנן וציפו לבוא הערב הגואל. מוצאי יום-הכפורים, שבו תוכלנה לאכול לשבעה מאותם המאכלים הטעימים שסבתא מלאח הכינה אותם ברוב עמל ושקידה במשך ימים רבים. הצפייה לסעודה המפסקת. לאכילה לשובע. ולו רק פעם אחת. החזיקה את נשמתן ועודדה את רוחן של היתומות. ואם הן התענו והשלימו את אותו יום כפורים הרי זה היה ממש מעשה נס.

הגיע זמן תפלת נעילה. זעקת המתפללים עלתה השמימה. צאלח אלחלך השודד כוון לשעה זו ויצא כזאב ערבות לשחר לטרף בשכונת היהודים. הוא ידע כי אין בית יהודי אשר אין בו תבשיל ביום זה והחליט לנצל את ההזדמנות. הבתים באותה שעה היו ריקים מאדם. הגברים, הילדים והנשים הצדקניות נמצאו בבית-הכנסת, ואלו הנשים הצעירות התגודדו בחוץ בקבוצות קבוצות וחיכו לתקיעת השופר. בדרכו המיוחדת לו טיפס צאלח לגגם המשותף והשטוח של מספר בתים ומשם דילג מגג לגג, עבר ממטבח של בית זה למטבח של בית זה. פתח את התנורים שבהם טמונים המאכלים והריק את כל מה שבתוכם. כל מה שהכינו להם היהודים לסעודה שלאחר הצום בשר, לחם ומאפה תנור - בא זה ולקח לו. ברוב הבתים, מחמת השעה הרעה. הבצורת והרעב היתה זו הארוחה היחידה. ותחליף לא היה לה. צאלח לא פסח גם על ביתה ומטבחה של האלמנה העלובה. סבתא מלאח. לאחר שרוקן את תנורה ולקח את הארוחה הנכספת והיחידה אשר לה היו מייחלות שלוש נפשות עניות. חיפש בין כל כלי הבית דבר הראוי ללקיחה, ומצא ארבע חגורות חדשות של נשים. שסבתא מלאח קלעה אותן בשביל נשים ערביות החוגרות אותן למתניהן - וגם אותן שם בכיסו. מה שקרה אותו ערב בביתה של סבתא מלאח יוכלו לספר רק הקירות והתקרה. ברוב הבתים שנגעה אליהם הרעה נשמעו קולות בכי ויללה וקללה, ואלו סבתא מלאח לא רצתה שאחרים יראו בצרת נפשה או ישמעו את קול בכיין של יתומותיה. כל ימי-אלמנותה הארוכים לא נזקקה לחסדי נדיבים, וחלילה לה גם עכשיו לעורר את רחמי הבריות. היא לימדה את יתומותיה להזיל דמעותיהן בחשאי, ולנהוג כך אף אם הגיעו מים עד נפש. אך צר היה לה לסבתא שאותו רשע לקח את החגורות שאינן שלה ובביתה אין כל דבר שיהיה בו כדי שוין ומחירן. בצרת נפשה כי רבה החליטה למחרת היום ללכת ולהתדפק על פתחו של צאלח אלחלך שיחון אותה, יחמול על יתומותיה ויחזיר לה את החגורות. אלמנה עניה היא ואין ידה משגת לשלם את מחירן לבעליהן. לאחר שמיררה בבכי והזילה דמעות כמים נכמרו רחמי אשתו של צאלח למראה עניה של עלובה זו, והיא דיברה על לב בעלה ושידלה אותו להחזיר לסבתא מלאח את החגורות. בכיה של הזקנה מצד אחד ותחנוני האשה ובנותיה מצד שני ריככו את לבבו הערל של צאלח, והוא נאות בטובו להחזיר את הגנבה. זה היה המעשה הטוב שעשה צאלח בימי חייו. - נשאתי את פני זקנתה ואת שיבתה של אמא מלאח - היה מתפאר צאלח על מעשה זה ומוסיף - הרי ידוע לכל שאני ירא אלהים ואין את נפשי להרע לאלמנות ויתומים ואתם ספרו בשערים את רוחב לבי ונדיבות רוחי, והתפללו אל אלהים בעדי. - אבי יתומים ודיין אלמנות יגמול לך לפי מעשיך היו משיבים השומעים לשודד המתפאר והמתחסד.

לא עברו חדשים מועטים מאז אותו מעשה, וצאלח אלחלך חלה במחלה קשה אשר ממנה לא קם עוד. הוא מת צעיר, כבן שלושים וחמש שנים. בשכבו על ערש דוי ציווה את העומדים עליו והשביעם באלה ובקללה, שאחרי מותו לא יקברוהו יחידי, אלא יטמינו לידו את מקלו המפורסם בעל הגולה הכבדה בראשו. ואת פגיונו. שאלו אותו: - לשם מה לך כל אלה? - והוא השיב: - יודע אני שעשיתי מעשים רעים בימי חיי, ושאני נוחל גיהנום, ולכך דרושים לי כלי נשק להגנה בפני מלאכי-החבלה. אם ינסו לפגוע בי - אגן על עצמי ואשיב מלחמה שערה. צאלח אלחלך נפח את נשמתו ברוב צער ויסורים. על קברו התפתח ויכוח בין המלווים, אם יש למלא את צוואתו ולהטמין לידו את מקלו ופגיונו. אם לאו. לבסוף גברו המחייבים על השוללים והוחלט. כי יש למלא את הצוואה, אף אם היא בלתי הגיונית. המקל והפגיון שהיו אותה שעה בביתו של צאלח, הובאו משם על-ידי רץ שהובהל במיוחד לשם כך, והם הונחו ליד הגופה. לפני שייפרדו ממנו הכריזו מלוויו על הקבר הפתוח ואמרו. - יא צאלח, קיימנו את צוואתך ונקיים אנו משבועתך, ואתה דע בעצמך כיצד לכלכל את מעשיך ביום הדין. מספרים, כי לאחר מותו של צאלח היו שומעים האנשים בלילות זעקות- אימים בוקעות מקברו. באחד הלילות. כשקם הרב המנוח מרי סאלם אברהם אלקריטי, ויש אומרים מרי סאלם מתנא הלוי, לקרוא את תיקון חצות. והוא שמע צעקות אלו, עלה על גג ביתו, השקיף אל בית הקברות המוסלמי וראה תימרות עשן ואש בוקעים מתוך קברו של אותו רשע. הקבר דמה לתנור בוער, ומתוך האש והעשן נשמעו זעקות וקולות יבבה: או, או, או, או... למראה ענשו של החמסן והשודד נתמלא לבו של הרב עליצות וחדוה עד כי לא יכול היה להתאפק שלא ללגלג עליו. הנה רואים בעליל, כי יש דין ויש דיין. דיירי הבתים הסמוכים. ששמעו את הרב ז"ל מהתל ברמה על צאלח. סיפרו. שכך הוא אמר:

 הוי, אדום העין!

 הו, גבור חיל ואמיץ כוח!

 מה לך כי נזעקת?

 ספר להם על מעשיך הטובים,

 שהיית מתפאר בהם.

 ואם לא ירפו ממך,

 הנה המקל והפגיון מונחים לצידך ! ...

עוד מסיפורי תימן....

קודש לכל חי
אתר מסורת
החנות