יום אחד התקין לו אבו-נואס חלאלה (קנה חלול) ארוכה והיה מחולל בה "פלאים" ומתעתע בבני אדם. (אבו-נואס היה לץ ומעולל ורמאי ויודע להיחלץ מכל סבך). ומה היה עושה בחלאלה? היה מזמין אורחים לביתו לסעוד אצלו ומגיש להם הריש וסמן. ולפני שהיה יוצק את הסמן לתוך הגומא שבמרכז ההריש היה אוחז את החלאלה בידו ואומר לאורחיו: – אני אינני מחזיק בביתי ולו טיפה אחת של סמן, כי אין כל צורך בכך: החלאלה הזאת היא שמספקת לי סמן בכל עת שהיא נדרשת לכך והיא תעשה זאת גם עכשיו. ראו נא איפוא בעיניכם! את נפלאותיה!… ואז היה אבו-נואס זוקף את החלאלה כלפי התקרה. תוקע את פיה העליון בפתח פי הארובה ואת פיה התחתון היה מכווין אל מרכז הקערה המוצבת לפני האורחים. אח"כ היה נוקש בה קלות באצבעו ואומר: "יא חלאלה, צבי סמן" (חלאלה, צקי חמאה)! ומשהיה אומר "יא חלאלה, צבי סמן", החלאלה היתה נענית לו מיד ומגירה מתוכה חמאה טובה וריחנית! הנשפכת הישר אל תוך הגומא שבמרכז ההריש. . וכשהגומא היתה קרובה להתמלא, קילוח החמאה היה נעצר מאליו… ואם החמאה לא הספיקה ויש צורך בתוספת – אין כל מקום לדאגה. אבו-נואס יבקש עוד פעם את החלאלה לתת חמאה, והיא תתן, בשפע וללא הגבלה… יתרה מזו, אם האורחים הם כאלה שאבו נואס חפץ ביקרם במיוחד, היה מבקש בשבילם גם דבש. "יא חלאלה, צבי עסל" (חלאלה, צקי דבש)! – היה אומר, והחלאלה היתה יוצקת דבש… כל ה"פלא" הזה היה עושה אבו-נואס בעזרת אשתו, כמובן. אשתו היתה עומדת הכן על הגג, ליד פי הארובה, והיתה יוצקת אל פי החלאלה חמאה או דבש בהתאם למבוקש… והאורחים היו רואים את החלאלה בפעולתה ופוערים פיהם מתמהון: אכן פלא פלאים! מי אשר לו חלאלת פלאים שכזו לא יירא יום רעה כי יבוא. פעם אחת הזמין אבו-נואס אורחים לביתו לסעודה והראם את פלאי החלאלה. אחד האורחים, שהוקסם ממה שראו עיניו, חמד בחלאלה עד מאד וביקש לרכוש אותה. אבו-נואס סירב לשמוע על כך. – "חלילה לי למכור את החלאלה שלי" – אמר. – "חלאלה זאת היא כל רכושי ומשענתי ומקור קיומי ואיך אשבור את מטה לחמי?! באין חלאלה במה אוכל עוד לכבד את אורחי ?"… האורח הפציר בו הרבה, הוא עומד להביא אשה לבנו, והחלאלה תספק לו את כל החמאה והדבש הדרושים לחתונה; הוא מוכן לשלם בעדה כל מחיר… לנוכח מצב זה לא יכל עוד אבו-נואס להקשיח לבו וסופו שנכנע להפצרות אורחו. האיש עומד לפני חתונה ויש להתחשב בו. אבו-נואס מכר איפוא את החלאלה במלוא הקדרה קרושים… הקונה המאושר מיהר לביתו והזמין את כל קרוביו ואוהביו לבוא לסעוד אצלו. הוא רצה להראותם את פלאי החלאלה ולהדהימם. והקרואים באו.
התישבו מסביב לשלחן, ובעל השמחה זקף את החלאלה לעיניהם וקרא אליה: "יא חלאלה, צבי סמן!" אבל למרבה הצער והאכזבה, החלאלה לא הגיבה", אין סמן ואין שום דבר… ועוד פעם: "יא חלאלה, צבי סמן" – ולשוא. – "יא חלאלה, צבי עסל!" – ואין עסל ואין כלום. החלאלה דוממת, עץ יבש… אויה, איזה מפח נפש! מה יעשה? מה יעשה? נטל את החלאלה ושב אל אבו-נואס. אמר לו: – רשע, למה רמיתני? למה שיטית בי? טול את החלאלה שלך והשב לי את כספי! אמר לו: – מה אעשה לך? המזל שלך הוא שבגד בך… כשהחלאלה היתה ברשותי היא שפעה חמאה ודבש כאשר ראו עיניך… עכשיו שעברה לרשותך – חדלה מעשות כן. זה ברור, אין לך מזל!… האיש לא ויתר: הוא תבע את אבו-נואס למשפט. השופט, לאחר ששמע את הטענה ואת התשובה, שאל את התובע: – האם ראית בעיניך את החלאלה שופעת חמאה ודבש? – אכן ראיתי זאת במו עיני, אדוני השופט. ולכן חמדתי בה וקניתי אותה. – אם כך. איש זה לא רימה אותך ואין כל צידוק לטענתך – פסק השופט. – מזלך הרע הוא שעכר אותך… אהה, נפסק הדין ונגמר הענין. אבו-נואס הצליח לשטות בתובע ובשופט כאחד ויצא נשכר ברמאותו. אם יש כל כך הרבה טפשים בעולם המזמינים רמאים לרמותם – מה איכפת לו הוא…
כתיבת תגובה