מעשה בשלשה חברים. כלם חכמים אך עניים מרודים ושמע גדולת חכמתם הגיע רחוק. וספרו הבריות על שלשת החברים כי בדרך כשהם רואים חול רטוב ידעו בחכמתם מי עשה רטיבות זו, בעל חיים, איש או אישה והיו דבריהם נכונים ונכוחים. יום אחד, הגיעו שלשת הרעים לעיר גדולה ויאמרו: "נחליף בגדינו ובאנו אל ארמון המלך לראות איך יפול דבר. אמרו ועשו כאשר נודע למלך כי שלשה אנשים חכמים ונבונים באו בשערי הארמון צווה להכניסם ולהגיש להם סעודה כיד המלך ועוד צווה המלך לאפות לאורחים את הלחם הטוב ביותר ולעשות צלי כבש למענם מן הטוב שבעדריו. בשעת הסעודה עד שיביאו לפניהם את האכל ספרו החכמים למלך חידות ומשלים. כאשר הוגשו המאפה והבשר והלחם אך טעמו החכמים ויחדלו. תמה המלך תמיהה גדולה ושאל אותם לפשר הדבר ומה זה? אמר הראשון: "אדוני המלך ירום הודו, לא אוכל לאכול לחם זה כי יד מלוכלכת בדם אפתה אותו". אמר השני: "אדוני המלך אלהים יאדירך, לא אוכל לאכול בשר זה כי בשר כלב הוא". פנה המלך אל השלישי ואמר: "ואתה השלישי מדוע אתה עצב ומדוע הפסקת לאכול? " ענה השלישי והוא המבוגר שבהם ויאמר: "אדוני המלך הרם, השבע לי כי לא יאונה לי כל רע אם אומר לך את האמת שגליתי. נגע המלך בשרביטו בכתף האיש ואמר: "הנה נגע בך שרביטי ואות הוא כי לא יקרה לך כל רע. ענה החכם ואמר: "אדוני המלך ירום הודו, בעינינו המוסלמים אתה כופר כי יהודי ובן איש יהודי אתה". נדהם המלך מתשובה זו ושאר התשובות שנתנו לו מפי שני החכמים האחרים ולא ידע את נפשו. חשב וחשב, אחר נשא ראשו ואמר: "נגעתי בשרביטי באיש זה כי אם יאמר את האמת לא יאונה לו רע וכך יהיה הדין גם עם שניכם. אם אמת אמרתם אעשירכם עשר רב ובכבוד גדול תלכו ממני, אך אם לא אמת דברתם מרה תהיה אחריתכם". מיד צווה המלך לקרוא את רועה צאן המלך. הרועה בא לפני המלך. שאל אותו המלך: "מה הכבש אשר הבאת? " נפל הרועה על ברכיו ואמר: "חטאתי אדוני המלך לפניך. הבאתי לאשתי את הגדולה והטובה שבכבשות המלך למען ישחטוה משרתי המלך ואלך לי לעבודתי. כעבור זמן, נתנה לי האשה שק בשר אותו הבאתי למטבח המלך. בלילה, בבואי הביתה נכנסתי למחסן אשר לי, שם ראיתי ראש כלב, זנבו ועורו. מהרתי לשאול את אשתי לפשר הדבר והיא אמרה לי כי רחמה על הכבשה הטובה ולא ידעה כי לשלחן המלך הוא הכבש על כן אמרה בלבה להחליפו בכלב, – ואתה אדוני המלך הענישני אך אנא השאר את אשתי בחיים למען ילדינו". צוה המלך על הרועה כי ימתין בצד וישלח להביא את האשה אשר אפתה את הלחם וישאלנה לטיב הלחם. נפלה האשה על ברכיה ובקול שבור מצער אמרה: "אדוני המלך, חטאתי וגדול עווני. בעודני לשה את העסה ללחם בא בני הקטן בוכה כי נפצעה ידו במשחק. בעודו מראה לי את ידו הקטנה נפלה טפת דם קטנה אל העיסה. אני הפתיה נבהלתי לחבוש את יד הילד, שכחתי על אודות טפת הדם ורק לאחר שנאפה הלחם עלתה בזכרוני. אנא אדוני המלך הרחום והחנון, העניש אותי אך אל תפגע בבני הקטן. צווה המלך כי תמתין על יד הרועה. חשב, חשב ולבסוף אמר: "לכו לבתיכם לשלום כי סלחתי לכם יען כי לא חסתם איש איש על עצמו אלא כל אחד על היקר לו. לכו לשלום והשמרו לכם ונשמרתם לנפשותיכם" אחר פנה המלך אל החכמים ואמר להם כי הוא יוצא אל אמו הגבירה. בא המלך לפני אמו וספר לה על שלשת החכמים ודבריהם. ענתה הגבירה אם המלך ואמרה: "בני, לאביך זכרונו לברכה ולי, לא היו ילדים ומשחלפו השנים צווה אבי על משרתו הנאמן להביא לי תינוק קטן ויפה, למען אגדלנו ויהיה לי כבן. המשרת הנאמן כך עשה, הביא לנו אותך ונגדלך באהבה רבה. לימים, כאשר היה אותו משרת על מטת חוליו אשר לא קם ממנה, גילה כי אתה בן לחייט יהודי בעיר, נכמרו רחמיו עלינו, דיבר על לב אשתו ונתנו אותך לנו לגדלך. ואני נקשרה נפשי בנפשך ולא יכולתי להפרד ממך יותר". ופרצה בבכי מר. חיבק המלך את אמו ואמר: "יקרת לי מכל אשר בעולם, חלילה לי מעשות לך מאומה זולת כבוד גדול אשר אתן לך כאשר נתתי לך כל ימי חיי". . ויבכה המלך בכי רב. מחה המלך דמעותיו, יצא אל שלשת החכמים ודבר עמהם טובות, וברמז בקש כי לא יגלו את סודו. מלא המלך את אמתחות החכמים בכסף ובזהב לרוב והם שבו לעירם שמחים וטובי-לב כשהם מדברים נכבדות וטובות על מלכם האהוב והחכם עד יום מותם.
23
ינואר
כתיבת תגובה