אמרו כי בזמן כהר"ר יוסף אלקארה היה המלך שונא לישראל ביותר, עד שגזר שישרפו כל ספרי תורה שבצנעא, חס ושלום. הדבר יצא מפי המלך, והשלוחים עם הרבה גמלים מיהרו ובאו אל מחנה העברים, ותהי ראשית פשיטות היד בכנסת "בית-אלשיך" ויבריכו גמל אחד, (החזנים) פתחו להם שער בית הכנסת (ודלתות) ההיכלות, ויאמרו להם: טלו אתם לעצמכם. הנם מסורים לפניכם והטוב בעיניכם עשו. אנו אין לנו רשות להוציאן'. השלוחים הוציאו מקצת ספרים משא גמל אחד ונתנום עליו וקשרום יפה עליה כיון שהשלימו משאו באו להעמידו ולא יכול לעמוד. הכוהו ולא עמד. חזרו ונטלו מהם להקל ממשאו, אולי משאו כבד עליו, ולא עמד. הוסיפו להכותו מכות הרבה ולא עמד. רצו קצת מהשלוחים להגיד למלך כדבר הזה היה, ועתה מה נעשה. אמר המלך: פרקו משאו מעליו והחזירו הספרים למקומן ושובו לכם בשלום, אולי יגיע לכם נזק מזה. חזרו ועשו כדבר המלך. בקשו להעמיד הגמל ולא יכול לעמוד הכוהו הכה ופצוע ולא קם ולא זע. חזרו אצל המלך, אמרו לו: כבר בטלו כל כוחותיו ולא יכול לעמוד. אמר להם: אם כן הוא, הביאו אותו איברים איברים. באו ונחרו אותו בפתח בית הכנסת באשר הוא רובץ שם ונטלוהו איברים איברים וחתיכות חתיכות. כך מספרים מקצת זקנים.
ומקצת זקנים אומרים, לא כן היה המעשה, אלא המלך ירד בעצמו עם חיל גדול ובא ועמד על פתח כנסת. "בית אלאוסטא" ואמר ליהודים שיוציאו לו הספרים מן ההיכל וישרפם שם. ענו: אין לנו רשות להוציאם, אלא אם תרצה, יוציאום עבדיך. ומיד נכנסו עבדיו להוציאן, ולא יכלו להזיזם ממקומם. אמרו לו: אדוננו המלך, ספרים אלו כקבועים במסמרות ולא יזוזו ממקומן. צוה ונכנסו אחרים וכן אחרים עד שנכנס המלך בעצמו ולא יכול להזחיחן. יצא כשהוא סר וזעף. אמר ליהודים: אני כבר נשבעתי שלא לעבור מכאן, אלא וכבר שרפתי, ועתה במה אקיים שבועתי אם…
כתיבת תגובה