לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ

אם על בנים

אם על בנים

במורדו המזרחי של אחד ההרים הנישאים במחוז רַימֵה, נצבת לה העיירה אַלגַּבִּי. בפסגת ההר עומדים על תילם בית האמיר ובית השייך, למטה מהם שכונת המוסלמים - הנקראת בשם אַלגַּוַרֵה העליונה, ומתחתיה שכונת היהודים - המכונה אַלגַּוַרֵה התחתונה. על פסגת הר אחר, צפונית מזרחית לעיירה, נצבת העיירה אַלרְבַּאדּ ובתחתית ההר, שמדרום מזרח לאַלגַּבִּי, כפר קטן בשם אַלסַרַבֵּה. בתווך, לא הרחק משכונת היהודים, נפרש לו עמק פורה. חלקו האחד שדות שלחין ובוסתני פרי, והאחר, אשר בשם אַלמַנצַח יכונה, ברכות מלאות עד גדותיהן מים זכים, מדשאות טבעיות ועצים רמי קומה ורחבי פֹארוֹת, המעניקים מצילם לבאים לפוש תחתיהם. כל אלו נזונים ממימי המעיינות הנובעים ממעמקי ההר, נשפכים מן המפל שבסמוך וזורמים הלאה אל הבריכות והתעלות, ומשם אל השדות ובוסתני הפרי. בימי חג ומועד נוהגים היו המוסלמים, ולעיתים גם היהודים, לרדת בהמון לאַלמַנצַח, לטבול במימי הברכות הקרירים, לשיר ולרקוד ואחר לפוש בין העצים. באחד הימים נראתה תהלוכה חגיגית, מלווה בכעשרים חיילים נושאי נשק צועדת אל אַלמַנצַח. בראש התהלוכה רכוב על סוס צעד האמיר אַלשַׁאהְרי, נציג השלטון המרכזי. סמוך לו, הַשַּׁיך המקומי, מְחַמַד אמין, ועמו כמה נכבדים ואנשי דת, ובין כולם נער רך כבן חמש שנים, אשר לבושו וחזותו העידו, כי יהודי הוא. היה זה יחיא, בנה היחיד של מרים בת חיים יחיא בשארי, ומעשה שהיה כך היה. תקופת מה לאחר גרושיה מסְלַימַאן בן דודה נשאה מרים שנית, לאחד מבני משפחת עַפגֵּין, קרובי אמה. כבר בימים הראשונים לשהותה עמו, חשה מרים שאין הנהגת בעלה כהנהגת שאר בני אדם מן הישוב. הוא מיעט בדבור ואת רוב זמנו הפנוי הקדיש להתבודדות ביערות ובמעיינות. בחזרתו היה מביא עמו עשבים ושורשים, ומהם היה מכין מרקחות שונות ומשונות, אשר את טיבן לא ידעה, וגם הוא לא טרח להסביר לה את מהותן. בלילות החשוכים, שעה שאין בני אדם מעזים להלך ביחידות מחוץ לביתם, היה יוצא ובא כאילו צהרי היום הוא. התנהגות מוזרה זו עוררה את חשדה של מרים, שמא בעלה אינו שפוי בדעתו, עד כי חששה להמשיך ולחיות עמו, שמא יפגע בה ביום מן הימים. תחילה שמרה סודה בליבה, אך ברבות הימים פתחה את סגור לבה לפני אמה, ושטחה את ספקותיה בפניה. סופו של דבר, שנטלה את בתה מנישואיה הקודמים ואת בנה הקטן יחיא, שנולד זה מכבר מבעלה האחרון, וחזרה לבית אביה. לא הטיב הבעל האחרון מן הראשון, וכשם שהראשון מנע את פרנסת בתו, נהג כך גם זה בבנו. בין כה וכה נפל כבד המשא על מרים, ואף שנסתייעה באביה, לא היה בכך די, עד כי נאלצה לצאת ולעבוד בבתי זרים. כך חלפו להן כחמש שנים שקטות ביחס, עד שביום מן הימים הגיעה הידיעה, שבעלה התאסלם, והנה הוא דורש, כי תצטרף אליו לחסות בצל דת האסלם, היא ובנם יחיא.

משלא נענתה דרישתו, פנה בכתב אל האמיר אַלשַאהְרי, שיצוה על אשתו למסור את בנו אליו. האמיר, שהיה עריץ ושונא יהודים, עט על המציאה, כמוצא שלל רב, ומיד שלח מספר חיילים, ובידם צו הבאה למגורי האם. תוך שעה קלה נצבו החיילים בשערי ביתו של חיים יחיא בשארי. הם הקריאו בפני אם הילד את הצו, ואף שממראה פניהם ניכר, שלבם נשבר בקרבם למראה האם המתיפחת, עשו את שנצטוו.

עוד באותו יום הובל הילד בתהלוכה חגיגית אל אַלמַנצַח, שם לצלילי תופים הוטבל במימי הברכה הגדולה, למען יטהר מטומאת היהודים. כעת, לאחר שרחצוהו וסכו את בשרו בשמן, הלבישוהו מחלצות וקראו לו שם חדש, טאהר, כלומר: טהור. אחר הגישו לפניו חתיכות בשר גדולות, מבושלות כדבעי. "אכול חביבי, בשר משובח הוא זה !" פנו אליו בלשון רכה, שכן באכילה משחיטתם ראו ביטוי של ממש למעבר אל דתם. "לא, אינני חפץ בבשר הזה, זה נבלה" ענה הילד בתום. זכר יחיא את דברי אמו, עת היה מסייע בידה בחיתוך הבשר. "אמא, מדוע את חותכת את הבשר לחתיכות כה קטנות? " היה נוהג לשאול אותה מפעם לפעם. היא היתה משיבה לו בסבלנות האימהית שלה: "רק הגויים האוכלים נבלות וטריפות, נוהגים לחתוך חתיכות גדולות וגסות". בתום הטקס עשתה התהלוכה את דרכה חזרה אל העיר העליונה, והילד שוכן בבית האמיר. מאז הלקח יחיא מחיק אמו, נפל אבל כבד על שכונת היהודים. הכל הסתגרו בבתיהם כאילו מצור הוטל עליהם, ונפש חיה לא נראתה בסמטאותיה. רק ילדים אחדים, שסקרנותם הילדותית גברה על תחושת היגון, שאפפה את הכל, נלוו אל התהלוכה, והם שתארו למבוגרים, כיצד צעדה התהלוכה אל אַלמַנצַח, ובאיזה אופן נערך טקס ההעברה מן הדת.

כשבוע ימים ישבה האם ובכתה על אבדן בנה יחידה. לצדה ישב אביה ובקול שבור קרא פרקי תהילים להצלת הילד ולהשבתו אל חיק אמו. הוסיף על זאת ויחד עם שאר בני הקהילה קבעו צום ותפילה, אולי ימתקו הדינים ויקרע רוע הגזירה. אבל הגזירה לא הומתקה. להיפך, היא הוחמרה, עד אשר לא יכלה האם לשאת את כאבה. היא ארבה בקרן רחוב לסיורו השבועי של האמיר, וכאשר חלפה השיירה בקרבתה, התפרצה לעבר האמיר וצעקה בכאב: "אתה לקחת את בני, יקח ממך האל את ילדיך !" "מה אמרה האשה? " שאל האמיר, שלא שמע בבירור את דבריה. משהשמיעוהו את דבריה פקד בחרון: "רתקוה בכבלים !" מיד נחלצו כמה חיילים לעברה, הובילוה אל ביתה ושם שמו אזיקים על רגליה לבל תעז לצאת מפתח ביתה. זעקתה של האם עלתה השמימה, ותפילתה לא הושבה ריקם. ימים מספר לאחר התפרצותה של מרים לעבר האמיר, כשל סוסו של בנו והתדרדר במורד ההר. שבוע ימים גסס הסוס ביסורים עד שמת, ואלו בנו של האמיר נחבל קשות ונשתבשה עליו דעתו. "האם לא די לך בבן היהודיה, שאתה מענה אותה, הרוצה אתה להמית את ילדי?" התריסה כלפיו אשתו בתרעומת. "צוה ויתירו את אסוריה, לבל תפגע בנו ידו של האלהים".

בלית-ברירה נכנע האמיר ללחצי אשתו, ולפי פקודתו נשלחו חיילים לבית האשה ושחררו אותה מכבליה. בעקבות הארוע ובשל בכיו הכמעט בלתי פוסק של הילד, הוחלט לאפשר לו להתראות עם אמו אחת לשבוע, וכך מדי יום שישי היה יורד לבית אמו, שוהה עמה שעות אחדות, ואחר שב לבית האמיר. כך עברה על הילד שנה תמימה, בסופה נשלח הילד לבית השיך המקומי. שלא כאמיר שנודע בעריצותו וקשי לבו, נטה השיך חסד ליהודים, ולבו וביתו פתוחים היו להם. מטעמים ידועים מנוע היה השיך מלהחזיר את הילד לאמו ולכור מחצבתו היהודית, אבל מאידך דאג לכל מחסורו. בביתו של השיך זכה הילד לטיפול מסור ולחום ואהבה, שהרעיפו עליו בשפע שלש בנות השיך. תשומת לב מיוחדת הקדישה לו צבריה, בתו הבכירה של השיך, והילד נקשר אליה כאילו היתה אמו. "אמא, יודעת את מה שרות לי בנות השיך?" סיפר הילד באחד מביקוריו אצל אמו. "מה הן שרות בני?" שאלה האם בסקרנות. "שרות הן בעצב", אומר הילד: "לא גַּאני אַלמַות, לא תִּדּעַו מִן אַהְלִי אַחַדּ. אִלַּא (אוּמִּי) אַלוַלדֵּה, אֲלִי תִּבְּכִּי וְתִּתּנַּהַדּ". ותרגומו: "אם יבואני המות, אל תזעיקו ממשפחתי אדם, לבד מאמי יולדתי, הבוכה ונאנחת". במלים אלו נהגו בנות השיך להביע את הזדהותן עם כאב אם הילד בהלקח בנה ממנה. כך היו נוהגות לקונן מידי פעם בין ערבים, עת היו מסבות יחד עם אמן לשיחת נשים ושאיפת עשן מן הנרגילה.

לימים חדל הילד מלבקר את אמו, והזדמנות לראותו באה, עת קרב ובא יום כלולותיה של פטמה בת השיך. ביום החינה נתבקשו נשות היהודים לסייע בהעלאת עצי הסקה מן העמק, ואחר הוזמנו לשמח את הכלה בשירה וריקודים. בין הבאות הייתה מרים, אמו של יחיא מיודענו, אשר נודעה בין הנשים כמי שיודעת זמר ונגן. עד שתסתיימנה ההכנות לחינה, הוזמנו נשות היהודים להסב בדיואן על כוס קפה. שלא כשאר הנשים הוזמנה מרים לחדר נפרד. בחדר הסבו אשת השיך ושלושת בנותיה. לצד צבריה, שנפשה הייתה קשורה בנפש הילד, ישב יחיא מכונס בתוך עצמו, ומדי פעם היה מגניב מבטים חטופים לעבר אמו. הדבר לא נעלם מעיני אמו, לבה נחמץ בקרבה למראה מבטיו הגנובים, אך המעמד חייב איפוק. היא המשיכה לשמור על ארשת פנים נינוחה ועשתה עצמה כאילו לא הבחינה במבטיו של בנה, משל אין בינה לבינו ולא כלום. "שמא יודע אתה מי היא אשה זו?" שאלתהו צבריה, שוברת את מתח השתיקה. "לא, אינני יודע" השיב הילד בהתממות. צבריה עשתה עצמה כמי שלא הבחינה בהתממותו והוסיפה לשאול. "יהודיה היא" ענה בהשתמטות. "אבל מי היא? " דחקה בו שוב. "מַריַם חיים" ענה הילד בהסוס. "לא לזה התכוונתי" שבה צבריה ולחצתהו. "מה היא לך? כוונתי". "אִ-מִּי, אִ-מִּי", פרץ הילד בזעקת שבר, ועמו געו הכל בבכיה.

קודש לכל חי
נחלת אבות
החנות
תפילין תימן