יום אחד מימי הקיץ הלוהטים, בשעת אחר-צהרים מוקדמת, החמה מלמעלה זוהרת ומפיצה חום כבד, האנשים בבתים נחים מנוחת הצהרים. פתאום, קול רעש אדיר, כקול מטוסי סילון רועשים שחלפו ביעף מעל העיר, כגל גדול בים שהתרומם והרים אניה והורידה. קירות האבן העבים של ירושלים התנדנדו כמו הלולב בחג הסוכות. האנשים ברחו בבהלה מהבתים כדבורים שגירשום מתוך הכוורת. האנשים המומים ואינם ידועים מה שקרה. מי שהוא אמר: "הזה, הזה", כלומר: רעידת אדמה, והכל הבינו שאכן זה מה שהיה. לאחר ששקט הרעש ולאחר שנגלו הנזקים שגרמה ה"הזה", נתברר כי בתים נהרסו ואנשים נהרגו. ברוב הבתים שעמדו על תילם נבעו סדקים ובקעים בקירות שהצריכו תיקון. זקני השכונה וזקנותיה הרבו לחשוב על מה באה הרעה הגדולה הזאת לעולם, בבחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה" (איכה ג). חקירתם העלתה שכל הרעה הזאת באה על אשר עזבו את מנהג אבותם ודבקו בשירי העכו"ם ואומות העולם שירי הגויים הזרים ליהדות. לדבריהם, השיר "הזי, הזי" הוא שהביא את ה"הזה" (רעידת אדמה) עליהם. מאז התחרטו על מעשיהם וחזרו למנהג אבותם הקדום לשיר במוצ"ש לאחר ההבדלה את שירי רבי שלום שבזי ושאר משוררי הקודש הקדמונים. שוב חזר השיר "לנר ולבשמים נפשי מיחלה" להדהד בשכונותיהם של בני תימן.
23
ינואר
כתיבת תגובה