שיך עשיר היה בגליל ולו גמלים רבים וחמור אחד ורגיל היה לצאת עם אורחת גמלים עמוסי סחורות לבירות ולדמשק בראש אורחת הגמלים הלך תמיד החמור.
כאשר הגיע השיך לשיבה טובה והרגיש כי הולך הוא למות, הזמין את גמליו ואמר להם רוצה אני להפרד מכם גמלי היקרים, כי מרגיש אני שי…….. זה מעטים וספורים כבר. הייתם ידידים נאמנים ומסורים. גם אני דאגתי לכם במיטב יכלתי, בעין יפה הגשתי לכם תבן וירק, ולא עצמתי עין עד שהשקיתי אתכם, השתדלתי לא להעמיס עליכם משאות כבידים מדי, והתגברתי על היצר שלא פעם היה לוחש באזני, שים עוד שק על גבו של גמל זה, הוא יסחוב. לא עשיתי זאת. ובכל זאת זכיתי להיות אודות לכם שיך מפורסם בהרי הגלל ועכשיו לפני מותי בקשה אחת לי אליכם, אנא סלחו לי אם חטאתי פעם כלפיכם בהתנהגותי, אם נתתי פעם למישהו מכם מנה מיותרת במקלי או דרבנתי אותו במסמר אנא סלחו לי, זקן הגמלים קם על רגליו ואמר שיית שיך טוב ובעל בית טוב, נתת לנו לאכל ולשבע ולשתות לרויה. לא העמסת עלינו משאות כבדים מדי וגם לא השתמשת יתר על המדה במקלך ובמסמרך, רק דבר אחד לא נסלח לך, על ששמת למנהיג לנו את החמור והוא צעד תמיד בראש השירה זאת לא נוכל לסלח לך סים הגמל את דבריו.
כתיבת תגובה