r מיהו יהודי - נוסח תימן
  • 03-6781444
  • א-ה 10:00-21:00 | יום ו' 9:00-14:00
  • בירנבוים 26 בני ברק

מיהו יהודי

23 ינואר

   מעשה שהיה באחת מערי תימן, בימי עלי ועלון ולוקמאן, בשבת פרשת המן, היהודים יצאו אז מבית הכנסת, בנשמה יתירה ורוח עולזת, עטופים בטליתותיהם, נאים בהופעתם, פוסחים בנחת ומנוחה, וכל פנים קבצו בשמחה, "שבת שלום" זה אל זה מברכים, ישראל בני מלכים. ובאותה שעה עת חלפה סיעת ישמעאלים מן השפלים הנבלים, ויעמדו נאנחים, תוהים ומתאנחים, למראה היהודים השמחים, השובתים בהשקט ובבטחה, אין פרץ ואין צוחה, ויאמרו איש אל אחיו, שפר חלקם של אנשי החסות, בחיי השבת במלבוש וכסות, מן המוסלמים הצדיקים, ואיך נוכל להחריש ולהסכים, על כן באו נשבית שמחתם, ונהפוך לחו"ל שבתם, כי מיום גלותם מארצם, מצוה להתקלס בם ולנאצם, למען ילכו שחוח בלי מנוח, ויגש אחד הזדים, ויספר ליהודים סיפורי בדים, אשר בדה מלבו ותכנן, אל יהי לו חונן, ויאמר יהודים יהודים רחמנים וגומלי חסדים, מצאנו מה בדרך, במרחק תחום שבת בערך, יהודי אחיכם עצמכם ובשרכם, והוא ניכר בלבושו, ובכסוי ראשו, כי הוא מן האורחים, הסובבים על הפתחים, שמת ברעב או בצמא, והאל יודע תעלומה.


    וַיּוֹסֵף השני כרע זדונו, יגלו שמים עונו, והוא מגלה טלפיו כחזיר, ומדבר כחסיד ונזיר, זאת היא מצוה מן המובחר, ואל תדחו אותה למחר, ויש למנוע בזיון המת, ולעשות עמו חסד ואמת, כי הוא מת שאין לו קוברים, מיושבי החצרים, ללא בן וללא בת, וראוי לחלל עליו את השבת:


    ותעבור הרנה בקרב העדה, לשמע הידיעה המחרידה, ויאמינו לדברי שקרים ויאמרו, דברי אמת נכרים, וחובה לחקור ולדרוש, ובדיני נפשות אין להקל ראש, ויזעקו אל מחוץ לעיר זקן וצעיר, ובני הגר במצהלותם, מלוים אותם הדרך להנחותם, עד הגיעם לעמק שולל, למקום החלל, ויעמדו חופשים ותרים ועינם להרים, אך לא מצאו שום גויה, לא מתה ולא חיה, ויאחזם הספק ולא יכלו עוד להתאפק, וישאלו את הערבים, מפיחי הכזבים, איה המת אשר אמרתם, אם כנים אתם. ויתרעם ראש השקרנים, על היהודים הספקנים ויאמר אי יהודי חבור, הנה אחיכם מוטל בבור, ויורה על אחת הפחתים, ולשונו תדבר בדים, קטני אמונה אתם, וגם במשה לא האמנתם, ובשלחן בעטתם, ולטעות עבדתם, ועתה שמעו נא המורים, אל תחשדו בכשרים.


    ויחושו היהודים אל הבור במרוצה, משתאים לדעת אם אין כאן הלצה, אך את אשר ראו עיניהם עורר בם פלצה, ומגודל המרמה והזוהמה, של בני האמה, הוכו בתדהמה, וקולם נדם, והכפיש כבודם, כי בבור היתה גוית כלב, ולא גוית אדם.


    ויראו בני הגר את היהודים במבוכתם, ובאזלת ידם, ויהנו בחכמתם ותרמיתם, ויגל כבודם, יפלו במכמרותם, ויתגרו ביהודים לתאבון, ויאמרו הי עם חכם ונבון, למה נפלו פניכם, וכי רימינו אתכם, הלא זה אחיכם, כמוהו כמוכם, הוא כלב ואתם כלבים, ישראל זה לזה ערבים.


    אז יִתַּר מרי סעדיה ממקומו, ולבו בל עמו, מרוב חרונו וזעמו, להשיב מלחמה שערה, לבני קטורה הארורה, לנקום בהם נקם, להשבית צחוקם, ולהשיב להם הכלב אל חיקם.


    וימהר וירד אל הבור, מתאזר כגבור, ויתפוש ראש הכלב בידו, וירם את הראש לבדו, ויניעהו הנה והנה, פעם שמאלה ופעם ימינה, ויבחנהו מכל צד ומכל פנה, ויתבונן היטב בצעדיו ובמיני מיעיו, ויפסק באזני כל הנצבים, יהודים וערבים, זה לא יהודי אדונים בשום פנים ופנים.


    וישמעו הרשעים את פסק הדין, מפי יושב על מדין, ויבואו בטרוניה נגד מרי סעדיה, ויאמרו איך תוכל לטהר את הטמא, והלא הכלב כיהודי דמי, וזה דבר מקובל ומפורסם, בערי קדר ואדבאל ומבשם.


    ויען מרי סעדיה, בהיתול ואירוניה, ובפנים שוחקות, ואצבעותיו על זקנו מחליקות, רבותי הלא עיניכם הרואות, שאין לו בצדעיו פאות, והיהודי ניכר בסימניו, ומי לנו עדים, יותר נאמנים מן הסימנים, המבדילים את היהודים התימנים.


    ויהי בשמוע חברי הזיוף והניאוף, ויאמרו זהו חירוף וגדוף, ואבק שתוף, ופגיעה במוסלמים, על שכונו ודומו לכלבים, וחמתם בערה בם, וימהרו לתבוע עלבונם, בפני בית דינם :


 


   אחרי אלה הדברים, הבאושים והמחפירים, ויעמדו בפני השופט כבני מרון, ובידיהם דורון, להשיב האף והחרון, וידבר השופט אתם קשות, בחימה ושיניים נוקשות, ויגולל אשמתם בלשון מרוטה, לאמר ישראל חטא, אתם היהודים אנשי החסות, איכה תרחיבו פה בדברי לצות, לכנות מוסלמים בשם כלבים, ומה שמותר לבני חורין, אסור לכופרים וממרים :


    ויקם מרי סעדיה ויקוד ארצה, ויען ברוב תושיה ובלשון מליצה, אדוני השופט המלומד, נצר מגזע הנביא מחמד, הסכת לדברי ישרים, ואל תִשעֶה לשקרים. לא כנינו אדם בשם כלב ולא אנו תעתענו בתמימי לב, השם במפורש מפינו לא יצא, והטענה מן האצבע מצוצה.


    וישמע השופט את ההכחשה, ואת כל פרטי הפרשה, ולאחרי שקיבל את המנחה, וכסף המשחה, נח מזעפו, ויאריך אפו, ויפסק באופן מידי, בשאלת מיהו יהודי, וכה היה הדבר לאשורו. היהודים הם עם הפאות, וזה להם האות, ובפאות הם נכרים, ונבדלים מן הנכרים ומי שאין לו סימנים, אינו יהודי בשום פנים.


    על כן אנו פוסקים על סמך העובדות והחקים, כי הטענה כוזבת, ואינה אלא עלילה נתעבת, והמאמינים אין אמון בם, כי הכלב זדו מלבם, אמנם הוסיף השופט דברי כבושין וטעמים וחדושין, לדעת כל המפרשין, עדות המכחישים פסולה כנשים. אך מרי סעדיה, הוא ראש הקהלה, ואין בשפתיו עוולה, ולא מילה זולה. ועדותו כנגד מאה שקולה, וכל עד אחר זולתו, לכלב תשליכון אותו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    סל הקניות שלך
    העגלה שלך ריקהחזור לחנות
    דילוג לתוכן