לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ

מנהג יציאת י"ח הציבור בשמיעה מפי החזן

21/09/2014

הרב הגאון רבי ציון חוברה שליט"א

רב ביהמ"ד משכן אהרן

בית וגן ירושלים


 

 


 

 


 

מנהג יציאת י"ח הציבור בשמיעה מפי החזן

 


 

ידוע מנהגנו ששליח ציבור מברך את הברכות, והציבור יוצאים ידי חובה בשמיעה מפי הש"ץ, ללא שיאמרו עימו מילה במילה. כמובן הדברים מבוססים על הנחה, ששליח ציבור מכוון להוציאם י"ח, והם מכוונים לצאת בברכתו. כך המנהג גם בברכת הלולב, ההלל, ברכת הלבנה, ברכת העומר וכד', ואף שלא בבית הכנסת, כל איש שורר בביתו להוציא את ב"ב בברכת המוציא וכיוצא בה.

 

אכן בקידוש, במגילה ובשופר הרי המנהג בכל מקום [וגם לא בקרב בני עדת תימן] ששליח ציבור מוציא הרבים בברכתו, מטעמים שונים, וביניהם הטעם של "ברוב עם הדרת מלך".

 

 

והאמת היא שבאופן הזה שהאחד מוציא הרבים ידי חובתם וכולם מקשיבים על דעת לצאת ידי חובה בברכתו של האחד, יש הד חזק ועוצמה רבה יותר לדברים. הצורה הזו, שבה כולם יוצאים יחד בברכה אחת, קושרת את כולם יחד בעת ובעונה אחת ובדעת אחת יותר מאשר שליח ציבור שמברך לעצמו, והציבור מברכים כל אחד לעצמו, והחוש מעיד על כך.

*

תא שמע ותא חזי, מה נהדר המראה, ציבור מקשיבים לָאחד ומכוונים ליבם לָאחד יחד, ועונים אמן יחד, לא אמן ככל עניית אמן על כל ברכה ששומעים, אלא אמן מכוונת ליציאת ידי חובה. [ואע"פ שיוצאים י"ח בשמיעה בלבד ללא עניית אמן, (כמבואר במשנה ברורה רט"ו ס"ק ז' ושו"ע רי"ג ס"ב), אך כשלעניית אמן על הברכה כדין מצטרפת גם לכוונה של יציאה ידי חובה בברכת השליח ציבור, כולם מתחברים ומתקשרים עם ברכת השליח ציבור, ואז ה"יחד" חזק ורחב יותר, ויש כאן יותר "ברוב עם הדרת מלך"].

 

היסוד של "ברוב עם הדרת מלך" בקיום מצוות, מקורו במסכת ברכות דף נ"ג ע"א. וז"ל הברייתא: ת"ר, היו יושבין בבית המדרש, והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום שנאמר "ברוב עם הדרת מלך" (משלי י"ד).

והגמרא מבארת את טעמם של ב"ש, ומזה תתבאר שיטת ב"ה. וזה לשון הגמ', "בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא ב"ש מאי טעמא? קסברי "מפני ביטול בית המדרש". וכתב רש"י בד"ה "מפני ביטול בית המדרש". שבזמן שאחד מברך לכולם, הם צריכים לשתוק מגרסתם, "כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן", עכ"ל.

ומכאן נלמד שלדעת ב"ה עדיף קיום המצוה ברב עם, לצאת בברכת האחד, על מה שיברך כל אחד לעצמו וימנע בכך ביטול בית המדרש. ואולי במילים "שיתכונו כולם" שכתב רש"י, נתכוון למה שכתבנו לעיל, שיהיו כולם בדעת אחת, לא לשמוע בלבד אלא להתכוון יחד עם ברכת המברך, לצאת י"ח, ולכך כתב רש"י "שיתכוונו כולם וישמעו אליו".

ומלשון רבינו יונה בשמעתין אנו למדים יסוד נוסף, שכתב וז"ל: "כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש, שצריכין כולם לשמוע הברכה כולה, ולענות אמן אחר המברך, ונמצא שמתבטלין בעניית אמן יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד בפני עצמו", עכ"ל. ולכאורה קשה, דיותר יש הפסק מלימודו כשמברך כל הברכה לעצמו, ממה שיש הפסק כשעונה אמן בלבד.

ואולי כוונת רבינו יונה היא, שביטול בית המדרש כשכולם מפסיקים גרסתם בעת ובעונה אחת ניכר יותר, היינו שבעת זו שכולם עונים אמן, אין לימוד תורה בכלל בבית מדרש זה, וזה יותר חמור ממה שכל אחד מברך לעצמו, ומתבטל מלימודו לבדו. שכנגד "ברוב עם הדרת מלך" ישנה גם סברא הפוכה, "ביטול בית המדרש ברב עם" שהוא ניכר יותר, שהרי כשציבור שלם מתבטל חמור הדבר יותר ממה שהרבה יחידים מתבטלים. זו משמעות של "ברב עם", לשלילה כמו לחיוב, וראוי לעיין בזה הרבה.

כמקובל, נפסקה הלכה כב"ה, בטור ושו"ע (או"ח סימן רצ"ח סעיף י"ד) וז"ל השו"ע: "היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור אחד מברך לכולם". וכתב שם המשנ"ב (בס"ק ל"ו), דהטעם הוא משום 'ברב עם הדרת מלך' (גמרא). ע"כ זהו הדרו של מלך, וכמובן שככל שיגדל הציבור כך גם יגדל הדרו של מלך כשכולם יוצאים בברכת האחד, ואומרים "אמת, אתה הוא אדוננו, מלכו של עולם, בורא מאורי האש.

אמנם ברמב"ם נשמטה הלכה של "היו יושבין בבית המדרש וכו'". ומצאתי בספר הליקוטים (על הרמב"ם מהדורת פרנקל), שהביא דברי מהרא"י שתמה על מה שהשמיט הרמב"ם הלכה זו, וגם על שלא העירו על כך פוסקים.

ואולי אפשר ליישב זאת ע"פ מה שהובא בס' ערוך השולחן בהלכה זו, שהגרסא בתוספתא הפוכה מגרסת הגמ', ששם איתא שלדעת ב"ש אחד מברך לכולם ולב"ה כאו"א מברך לעצמו, ומפני שלא הוכרע העניין איזוהי הגרסא הנכונה, דעביד כמר עביד ודעבד כמר עביד, ומפני זה השמיט הרמב"ם הלכה זו.

בשו"ע או"ח (סימן ח' סעיף ה') כתוב: "אם שניים או שלושה מתעטפים בטלית כאחת (פירוש בפעם אחת) כולם מברכים, ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן", עכ"ל. וכתב המשנ"ב (שם בס"ק י"ג) ז"ל: "ואם רצו, מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו (הכוונה כל אחד לעצמו), ובאמת אדרבא, לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים, משום "ברב עם הדרת מלך", וכדקלמן בסימן רצ"ח (סעיף י"ד), עכ"ל. וכך השיגו על השו"ע הגר"א, פרי מגדים וחידושי ר' עקיבא איגר, (כמובא בשער הציון אות י"ז שם).

אמנם המשנ"ב בשם חיי אדם כתב ליישב המנהג שכל אחד מברך לעצמו, וז"ל: "ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא. ועיין בשערי תשובה", עכ"ל. ומבואר מדבריו דהרצוי יותר הוא שאחד יברך לכולם מטעם "ברב עם הדרת מלך", אלא שמפני חוסר ידיעה בעניין הצורך לכוון לצאת ולהוציא, נהגו שכל אחד מברך לעצמו. עפי"ז צריך לבאר מדוע לא חששו לזה בקידוש שברכותיו ארוכות יותר ובמקרא מגילה, ויש ליישב.

בשו"ע או"ח (סימן נ"ט סעיף ד') כתב: "בברכת יוצר וערבית אומר עם השליח ציבור בנחת", עכ"ל. ובמשנ"ב (ס"ק ט"ו) כתב: "דאף דמדינא יכול לכוון לצאת בברכת השליח ציבור אפילו הבקי, דדוקא בתפילה אין השליח ציבור מוציא את הבקי, וכדלקמן בסימן קכ"ד, משום דרחמי נינהו וצריך כל אחד לבקש רחמים על עצמו, מכל מקום יהא רגיל לומר עם השליח ציבור בנחת, שכיון שהם ברכות ארוכות, אין אדם יכול לכוון תדיר עם השליח ציבור בשתיקה. והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת, ועיין בביאור הלכה", עכ"ל.

מקור ההלכה הנ"ל הוא בתשובת הרא"ש (כלל ד' סימן י"ט), [כמבואר בבאר הגולה שם]. ובביאור הלכה (ד"ה בנחת) כתב: "ועיין במשנ"ב, ונראה לי דלא אמר הרא"ש דבר זה כי אם בזמנו שהיו נוהגין עדין העולם לצאת בברכת השליח ציבור, וכמו שכתב הגר"א, על כן הוא שהחמיר על עצמו לאמר בפיו עם הש"ץ, הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעים ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ. [וצ"ל דאף דעדיף לצאת בברכת הש"ץ מטעם "ברב עם הדרת מלך", מ"מ בגלל אריכות הברכות החמיר הרא"ש על עצמו לומר עם הש"ץ]. וגם אפשר דמטעם זה היה ממהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ, כמו שמבואר בטור, כדי שלא לפרוש עצמו מן הציבור, שצריכים כולם לכתחילה לענות אמן אחר הש"ץ, ואפשר אף לעיכובא, דבלאו הכי לא יצאו בברכתו, וכמו שכתב הרב רבינו יונה בפרק מי שמתו, והובא בסימן זה במגן אברהם סעיף קטן ח', מה שאין כן כהיום שנהוג שכל אחד מברך לעצמו בברכת קריאת שמע", עכ"ל ביאור הלכה.

 

מדברים אלו של ביאור הלכה למדנו כמה עניינים:

א, שכך נהגו מדורות, עד לימי הרא"ש, לצאת בברכת הש"ץ בשמיעה בלבד, ולענות אמן אחר ברכותיו.

ב, שבמקום שהציבור מקשיבים לש"ץ לצאת בברכותיו, יחיד המברך לעצמו, אין לו להגביה קולו, כדי שלא לבלבל את דעת השומעים מן הש"ץ, שחייבים לשמוע כל מילה מפי הש"ץ.

ג, שבשעה שהציבור כולו מכוון דעתו לצאת בברכת השליח ציבור, אל לו ליחיד לפרוש עצמו מן הציבור, אולי גם מטעם שהוא מפסיד בזה מעלת "ברב עם הדרת מלך", ואף שבעצם אינו פורש ממש מן הציבור, שהרי מברך עמהם בלחש, מכל מקום אינו שותף עימהם בעניין "ברב עם הדרת מלך", ומשום כך צריך למהר ולסיים הברכה כדי לענות איתם אמן אחר ברכת הש"ץ, ובכך הוא משתתף עמם במידת מה, ומתחבר ל"ברב עם" שלהם.

ד, היום, כפי שכתב ביאור הלכה הנ"ל, שכולם אינם מתכוונים לצאת בברכת הש"ץ, ונוהגין שכל אחד מברך לעצמו, אין צורך להקפיד שיאמר בנחת דווקא, שהרי הטעמים הנזכרים אינם קיימים.

ראשית אין בעיה של הפרעה לאחרים להקשיב, משום שאין אף אחד שמקשיב לש"ץ לצאת בברכותיו, אלא כל אחד מברך לעצמו.

שנית אין בעיה של פרישה מן הציבור, שהרי בין כך אין הציבור עונים ביחד אמן על ברכת הש"ץ, כי כל אחד מברך לעצמו ומסיים הברכה בזמנו שלו, ואין זמן כולם שווה, אחד ממהר ואחד מאט.

מן האמור כאן מתבאר, שאע"פ שיש מקומות שנהגו בהם שכל אחד מברך לעצמו, בגלל אריכות הברכות והקושי להקשיב לכל מילה של הש"ץ, ובגלל שלא כולם בקיאין בהלכה שצריך כוונה לצאת ולהוציא, מכל מקום בדרך זו מפסידים הם את מעלת "ברב עם הדרת מלך".

והנה אף דנתבארה מעלת קיום המצוה "ברב עם", וכך נפסקה ההלכה, מכל מקום במקום שיש ביטול בית המדרש גדול, עדיף תלמוד תורה יותר מקיום מצות "ברב עם". דבר זה אנו למדים מדברי מגן אברהם. דהנה בשו"ע (או"ח סימן צ' סעיף י"ח) כתוב: "בית המדרש קבוע קדוש יותר מביהכנ"ס, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, ובלבד שיתפלל בעשרה", עכ"ל. וכתב המגן אברהם שם (בס"ק ל"ב): "ואע"ג דבביה"כ איכא רוב עם הדרת מלך, מ"מ בביה"מ עדיף, שאין לבטל לימודו מפני התפילה וכו'. וקשה דבסימן רצ"ו סי"ד אמרינן דמבטלין בית המדרש משום ברוב עם הדרת מלך. וצ"ל דשאני התם שאינו אלא שעה מועטת, לא חשו חכמים, וכן משמע בתר"י פ' אלו דברים, ע"ש. עכ"ל. היינו דבכגון זה יודו ב"ה לב"ש.

 

לעומת זה יצוין, דבמקום שאין ביטול בית המדרש כלל, נראה דאף ב"ש יודו שעדיף לקיים המצוה ברב עם ע"י שאחד יברך והאחרים ישמעו ויכוונו לצאת ויענו אמן, שהרי טעמיהו רק משום ביטול ביהמד"ר, וממילא במקום שאין ביטול ביהמד"ר, כגון בבית שלא בשעת לימוד, או בבית הכנסת שלא בשעת לימוד, כשהציבור מתפללין עדיף ששליח ציבור יברך והאחרים ישמעו ויענו אמן, משום ברב עם הדרת מלך. וב"ה שזכיתי לכוון בזה לדברי הט"ז (באו"ח סימן קצ"ג ס"ק ג'), עיי"ש.

יודגש, שגם עצם ריבוי האנשים המתקבצים יחד לקיים מצוה יש בו ריבוי כבוד שמים, אף שכל אחד מקיים המצווה לעצמו, וכמו לדוגמא נטילת לולב, שאי אפשר שאחד יקיים המצווה של הנטילה בשביל כולם, משום דהוי מצווה בגופו. מכל מקום היכא דאפשר שאחד יעשה המצווה ויכוון להוציא הרבים י"ח, והיינו בברכות וכיו"ב, בזה מתקיים "ברב עם הדרת מלך", שיש כאן יותר ביחד, כאמור לעיל. ודו"ק.

לעניין זימון בברכת המזון איתא בשו"ע (או"ח סימן קפ"ג סעיף ז'): "נכון הדבר שכל אחד מן המסובין יאמר בלחש עם המברך (את ברכת המזון) כל ברכה וברכה ואפילו החתימות", עכ"ל. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "נכון הדבר, היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן, והוא יוציאם בברכתו, ובעצמן לא יברכו כלל, מכל מקום בעבור שמצוי בעונותינו הרבים, שהמסובין מסיחין דעתן ואינם מכוונים לדברי המברך כלל וכו', לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מילה ומילה עם המברך, כדי שיברכו יחדיו, ונקרא ע"י זה ברכת זימון, [כוונתו לאפוקי אם כל אחד מברך לעצמו, ואינו מברך מילה במילה עם המזמן, דבזה אין יוצא ידי חובת זימון], ומתקיים מה שאמר הכתוב:" גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו", עכ"ל.

התבאר בזה החיוב "לרומם שמו יחדיו", היינו שאחד יברך כל ברכת המזון, והאחרים יצאו בברכתו. ומקור דברי המשנ"ב הנ"ל הוא הט"ז בסימן זה (ס"ק ו'), שאחר שהביא דברי הרא"ש הנ"ל בתשובה כתב עוד: "ושערוריה זו מצויה בעו"ה בינינו, שבאותו פעם שהמברך בזימון מברך, אין שומעין לו ומדברים דברים אחרים, ועוברים על עשה דאוריתא "וברכת את ה' אלהיך" בשאט נפש, ובפרט בסעודות גדולות, וטוב מאד היה הדבר, שלא לברך בזימון כלל, דאז היה כ"א מברך בפ"ע וכו', ע"כ בודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך, ולא יבוא לידי מכשול דאורייתא, דאע"ג דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לברך, מ"מ בשביל חסרון כוונה יש לנהוג כן", עכ"ל.

בשו"ע (או"ח סימן קצ"ג סעיף א') כתוב: "ששה [שאכלו יחד] נחלקים [אם ירצו לזמן כל שלשה בפני עצמם], כיון שיישאר זימון לכל חבורה, עד עשרה, ואז אין נחלקין עד שיהיו עשרים, כיון שנתחייבו בהזכרת השם", ע"כ. והרמ"א שם כתב: "דאז יכולים ליחלק אם ירצו. ונ"ל דהוא הדין בששה אינן מחוייבין ליחלק, רק אם ירצו נחלקים", ע"כ.

ובמשנ"ב שם (ס"ק י"א) כתוב: "אינן מחוייבין ליחלק, היינו דלא אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות ברכות. ועיין בדרכי משה, שדעתו דאדרבא, שמצווה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה, משום ברוב עם הדרת מלך", ע"כ.

עוד כתב רמ"א בסעיף ב' בסימן זה: "ומ"מ אפי' כל מקום שרשאין ליחלק עדיף טפי לזמן משום שברב עם הדרת מלך", ע"כ. ולדעת הב"ח (מובא בט"ז הנ"ל) בכל מצב עדיף שלא ליחלק משום "ברב עם הדרת מלך", ואף שהט"ז לא הסכים עמו במצב מסוים, מ"מ כו"ע מודו דעדיף לקיים "ברב עם הדרת מלך" כל היכא דאפשר.

 

בעניין זימון וצורתו יש בנותן טעם להביא מ"ש רבינו הגאון מרי חיים כסאר על הרמב"ם בהלכות ברכות.

כתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' ברכות ה"ב וה"ג): "שלשה שאכלו פת כאחד חייבים לברך ברכת הזימון קודם ברכת  המזון, ואיזוהי ברכת הזימון, אם האוכלים משלשה ועד עשרה, מברך אחד מהם, ואומר נברך שאכלנו משלו, והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ומטובו חיינו, ואח"כ אומר בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו, עד שגומר ארבע ברכות, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה", עכ"ל.

 

וכתב רבינו הגר"ח כסאר בספרו שם טוב על הלכה ג' כאן, וז"ל: "לומר הואיל וזימנו יחד, לכתחילה ישמעו ברכת המזון מפיו, ויענו אמן, אע"ג דבעלמא עדיף הוא לעצמו", ע"כ.

ושם בהלכה י"ב הניף ידו שנית, והשיג על מ"ש הכס"מ דאין השומעין צריכין לשמוע רק ברכת הזימון, וז"ל: "והוא שישמעו שתיהן [היינו שתי החבורות] כל דברי המברך בביאור, שם (דף נ.). ומ"ש הכ"מ ז"ל בסוף דצ"ל דאברכת זימון קאי דברי המברך וכו', יש לתמוה עליו, דהא הלשון הכתוב שם מוכח דבעינן שישמעו ג"כ ברכת המזון אף אם רוצים שיברכו לעצמן. וטעמא, דברכת המזון ג"כ שייכא אף לזימון", עכ"ל.

הרי לנו דמה שגילתה תורה לענין ברכת המזון דבעינן דאחד יברך לכולם, ומקורו בפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו", היינו דיש חיוב להצטרף ולברך יחד ע"י שאחד יברך והכל שומעים ועונים אמן. ואף דדבר זה נצטוינו רק לעניין ברכת המזון (ויש מ"ד שחובת זימון מן התורה, ולפי האמור לעיל, דבעינן שאחד יברך והכל יוצאין בברכתו, דבר זה הוא דאורייתא), מ"מ מינה נילף מעלת "ברב עם הדרת מלך" בשאר עניינים.

 

לעניין שאר ברכות כתב הרמב"ם (בפ"א מהל' ברכות ה' י"ב): "רבים שנתועדו וכו', במה דברים אמורים בפת ויין בלבד, אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן, הרי אלו אוכלים ושותין, ואעפ"י שלא נתכוונו להסב כאחד", ע"כ. ובכס"מ שם בסוף כתב: "וכיוצא בזה מצאתי להרמ"ך שכתב וז"ל: אעפ"י שפסק כלישנא קמא וכו', ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן, משום ברב עם הדרת מלך, נמצא דלכל דבר שיש בו רב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם, וכן דעת רב אלפס", עכ"ל. מבואר היטב מעלת ויתרון אחד מברך לכולן, כי "ברב עם הדר מלך".

 

המורם מכל האמור:

א. מעלת "ברב עם הדרת מלך" היא כשאחד מברך להוציא הרבים י"ח, והם שומעים ועונים אמן אחר הברכה.

 

ב. יש לתת את הדעת למה שציין במשנ"ב (בסימן ח' ס"ק י"ג), ולברר אם אכן בקיאין בכוונה לצאת ולהוציא, ולעמוד על טיבן של דברים, ואם יש חשש שאינן בקיאין בכך, טוב להעיר-להאיר על כך, וללמד נחיצותה של כוונה זו.

ויתכן שמפני זה נהגו בעדתנו שהמארי-הרב מברך ברכת העומר, מלבד הטעם של כבוד התורה, ומלבד הטעם של ברב עם הדרת מלך, ג"כ יש טעם שהוא יודע שצריך לכוון להוציא הציבור י"ח.

 

ג. בברכות ארוכות יש חשש שלא יוכלו השומעים לכוון להתרכז ולהקשיב לברכותיו של המברך ללא שיפסידו אף מילה, וזאת על אף שיש להם כוונה לצאת בברכתו. מכאן הערה-הארה למנהג בני עדתנו שיש מהם שאינם מברכים לעצמם, אלא שותקים ומכוונים לצאת בברכת המזון, ועונים אמן אחר ברכותיו, דאף שנתבאר שכך ראוי לעשות, מכל מקום בימינו דהיראה נתמעטה והתמימות כמעט נעלמה, כובד הראש נחלש, והטרדות עלו ורבו עשרות מונים ואולי מאות מונים, במצב זה ראוי ללמד לעם דעת תורה, שכל אחד יברך בלחש עם המברך, כמ"ש מרן בשו"ע (סימן נ"ט סעיף ד') ובמשנ"ב שם.

 

ד. ויש מקום כאן לעמוד על מה שרואים אנשים הנוהגים בברכת העומר לברך בעצמם, ואינם סומכים על ברכת השליח ציבור-המארי. חדא, דהם מפסידים מעלת ברב עם הדרת מלך, כמו שנתבאר. שנית, אם הם עונים אמן על ברכת הש"ץ אחר שבירכו, יש חשש בפסק בין ברכתם לספירה, (עיין באו"ח סימן כ"ח סעיף ד' ומשנ"ב באר היטב ושערי תשובה שם, בעניין עניית אמן בברכת תפלין של חברו בין הנחה של יד לשל הראש). ואולי עדיף שימתינו, [לשיטתם שמוותרים על מעלת ברב עם בברכה], עד לאחר גמר הברכה מפי השליח ציבור, יענו אמן ויברכו ויספרו לעצמם, ללא שישתתפו עם הציבור בקיום המצווה, ובלבד שלא יכשלו בעוון הפסק, ברכה לבטלה, וקיום מצווה ללא ברכה, שהרי אם אנו מחשיבים עניית אמן על ברכת ש"ץ להפסק, הרי נתבטלה ברכתם, והנה הם סופרים ללא ברכה. ויש לעיין בדבר, אם לא יצא שכרם בהפסדם.

 

ואחר כתבי כל הנ"ל, מן שמיא אנהרינהו לעיינין, ונגלו אלי דברי רבינו הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תפלה הלכה א' וז"ל: "סדר תפלת הציבור כך הוא... ופורס על שמע בקול רם והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. והיודע לברך ולקרות קורא עמו..." עכ"ל ובמקורות וציונים, ברמב"ם מהדורת פרנקל כ': "והיודע וכו' עיין תשובת רבנו סימן רי"ט דגם בברכות ק"ש אין ש"צ מוציא את הבקי וכו' ועיין  בפ"ח ה"ה בכ"מ והגר"א...." ע"ש ותרווה צמאונך.

 

כאן שבת קולמוסי, ותפילה יוצאה לשם יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, לתורתו ולעבודתו באמת.


 

 

מנורת המאור שתילי זיתים
תפילין תימן
נחלת אבות
קודש לכל חי