ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כל מה שאירע להם במסעות היו קוראים את המסע בשם אותו המאורע. על פי ה', כלומר שה' צוה לספור את המסעות האלו. ואלה מסעיהם למוצאיהם, ואף על פי שהיה שם למסע לא חשו אלא למאורע שקרה שם ולכן נקראים בשמותיהם או כשם העיר שממולה. אמר רבינו במורה במסעות דברים וזה לשונו, הזכרת המסעות פשט הדבר שהוא הזכרת מה שאין בו תועלת כלל, ובגלל המחשבה הזו העולה ברעיון אמר ויכתוב משה וכו', והתועלת בכך גדולה מאד, והוא, שכל הנסים אינם אמתיים אלא אצל זה שראה אותם אבל לעתיד תהיה הזכרתם ספור ויש אפשרות לשומע להכחישם, וידוע שאי אפשר ולא יתכן שיהיה נס קיים ותמידי למשך הדורות לכל בני אדם, ומנסי התורה ואולי מן הגדולים שבהן היא ישיבת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאות המן שם בכל יום, ואותו המדבר הוא כמו שהזכיר הכתוב נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים והם מקומות מרוחקים מאד מן הישוב בלתי מתאימים לאדם לא מקום זרע ותאנה וכו' ונאמר עוד עליה ארץ אשר לא עבר בה איש, ולשון התורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, שכל אלו נסים ברורים וגלויים, ולפי שידע ה' יתעלה שיפקפקו באלו הנסים לעתיד כדרך שמפקפקים בכל הספורים, ויחשבו שישיבתם [של ישראל] היתה במדבר קרוב לישוב שאפשר לאדם לישב בו כגון המדברות האלו ששוכנים בהם הערבים היום ושהם מקומות שהחריש והקציר אפשרי בהם ושאפשר ליזון באחד הצמחים שהיו שם, או שהמן טבעו לרדת באותם המקומות תמיד או שיש באותן המקומות בארות מים. לפיכך סולקו כל החשדות האלה כולן ונתאמת ספור כל הנסים האלו ולכן באר אותם המסעות כדי שיראו אותם דורות הבאים וידעו את הנס הגדול שישב מין האדם באותם המקומות ארבעים שנה. זהו לשונו.
23
ינואר
כתיבת תגובה