לְשׁוֹן הַזָּהָב / פרשת תּוֹלְדֹת

לְשׁוֹן הַזָּהָב / פרשת תּוֹלְדֹת

פרק כ"ה

כ"ב – לָ֥מָּה זֶּ֖ה – תיבת לָמָּה מלעיל והזא"ן בתיבת זֶּה בדגש חזק מדין אתי מרחיק. וכן בהמשך הפרשה הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ (פסוק לג) עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ (כו י) וְצ֥וּדָה לִּ֖י (כז ג) וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י (שם ד) הָבִ֨יאָה לִּ֥י (שם ז) הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ (שם כה) אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י (שם לו) עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ (שם מה) לָ֥מָּה לִּ֖י (שם מו).

ל"ב – וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י – הזא"ן בתיבת זֶּה בדגש חזק מחמת המקף ומדין דחיק, אך הלמ"ד בתיבת לִי רפויה, מפני שאינה מוקפת עם תיבת זֶּה, וכן אין תיבת זֶּה מוטעמת מלעיל שיהיה נוהג בה דין אתי מרחיק. וכן בהמשך הפרשה מַה־זֹּ֖את (כו י) מַה־זֶּ֛ה (כז כ) גְּשָׁה־נָּ֥א (שם כא) גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י (שם כו).

פרק כ"ו

ח' – אָֽרְכוּ־ל֥וֹ שָׁם֙ – יזקוף מעט תיבת לוֹ להבדילה מתיבת לֹא. וכן בהמשך הפרשה וַֽיְהִי־ל֤וֹ (פסוק יד) וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וכאן יזקוף מעט יותר מפני שמנוקדת בתרי טעמי (כז כה) לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם (כח ו) ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה (שם ט).

ט' – אִשְׁתְּךָ֙ – כאן תיבת אִשְׁתְּךָ התי"ו בשווא, אך לקמן (פסוק י) אִשְׁתֶּךָ התי"ו בפתח סגול.

י"ב – מֵאָ֣ה – מלרע.

כ"ב – רָב֖וּ – מלרע.

כ"ה – וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרשה י֥וֹם מוֹתִֽי (כז ב) וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים (שם ט) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ (שם יב) בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ (שם טו מב) בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן (שם ושם) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ (שם לד) אֶל־לָבָ֥ן (שם מג, כח ה) וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ (שם מו).

כ"ט – אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה – השי"ן בצירי שלא כמשפטה.

         אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה – יבחין בין מבטא האל"ף למבטא העא"ן.

פרק כ"ז

ב' – זָקַ֑נְתִּי – הקו"ף בפתח, אע"פ שדינה בקמץ מפני האתנחא.

ג' –  שָׂא־נָ֣א – יזקוף מעט תיבת שָׂא שלא יישמע שָׂנָא. ודי אם יפריד מעט בין התיבות.

י"ב – כִּמְתַעְתֵּ֑עַ – למנהגינו בקריאת פתח גנובה יקרא כאילו כתוב כִּמְתַעְתֵּיַע.

י"ד – אָבִיו – כאן ובכל מקום יקפיד לבטא הוא"ו בסוף תיבת אָבִיו כדבעי, שלא יישמע אָבִיב. וכן עֵשָׂו שלא יישמע עֵשָׂב.

י"ט – וְאׇכְלָה֙ – קריאתה מלרע והכא"ף בשווא נח מפני שהוא לשון ציווי, ולקמן (פסוק כה) וְאֹֽכְלָה֙ הכא"ף בשווא נע שהוא לשון בקשה וראה בתרגום אונקלוס.

מ"ה – לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל – הטעם במי"ם וקריאתה מלרע, אך לקמן (פסוק מו) לָ֥מָּה לִּ֖י קריאתה מלעיל והמי"ם בדגש. והכלל בזה שכאשר באה תיבת לָמָּה לפני שאר אותיות קריאתה מלעיל והמי"ם בדגש אע"פ שבאה אחרי קמץ, אך כאשר תבוא לפני אותיות אה"ע קריאתה מלרע והמי"ם רפויה.