את עלית התימנים תאר עגנון בספרו "שירה":
"מגלות תימן עלו, מתוך גלות קשה שבגלויות. בכוונה מכוונת עלו, כדי להקביל את פני המשיח, שבארץ ישראל מתגלה משיח צדקינו תחילה, קודם לכל הארצות. הניחו את בתיהם שהיו מלאים כל טוב, ויצאו בחוסר כל, רק בגדיהם עליהם, ומנעלים ברגליהם וספרים בידיהם….ימים רבים תעו ממדבר למדבר רעבים גם צמאים. ביום אכל אותם חורב וקרח בלילה, ושינה לא היתה להם מפחד נחשים ועקרבים וליסטים. ולא אמרו למה עזבנו ארץ נושבת ללכת בישימון דרך. וכשהגיעו לארץ לא קידמו אותם בלחם, ודלת לא פתחו להם ללינת לילה, כי נכרים נחשבו בעיני אחיהם. היו לנים ביערות ואוכלים את עשב השדה. קיבלו את כל הבא עליהם ולא מרדו בארץ. פקח ה' עיניהם של יחידי יחידים וראו את צרת אחיהם עולי תימן, קנו להם את כפר השילוח, ובנו להם בתים ונתנו להם לאכול לחמה של עבודה. זה בקיצור מעשה אחינו עולי תימן הראשונים שהיו לברכה בארץ."
התימנים עלו בשנת 1882 (תרמ"ב). עליה זו כונתה: " אעלה בתמר", כמאמר הפסוק ב"שיר השירים" (ז' ט') "אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו" – "בתמר" בגימטריה תרמ"ב.
בירושלים באותה תקופה חיה קבוצה נוצרית פרוטסטנטית שכונתה בשם: "המושבה האמריקאית". ביתם של מיסדי המושבה – ברטה ספפורד – וסטר, כתבה ספר בשם "ירושלים שלנו", ובו היא מתארת את פגישת אנשי המושבה עם העולים התימנים:
" באחד מימי מאי 1882, אחדים מאנשי המושבה, כולל אבא ואמא, ערכו טיול קצר, וקבוצה מוזרה של אנשים ששהו בשדה עוררה את תשומת ליבם. מזג האויר היה חם, והם הכינו לעצמם מחסות מסמרטוטים, שקים וקרעי מחצלות.
אבא ערך חקירה קצרה אודותם באמצעות מתורגמן, והסתבר לו שאלו יהודים תימנים שהגיעו לפני זמן קצר מחצי האי ערב…כל הסימנים העידו שהם אנשים פשוטים שאינם בקיאים בהוויות עולם, או כל מה שנמצא מחוץ לתימן. מכאן שעולם המושגים שלהם הוא מימי אברהם אבינו.
הם סיפרו על ההתנגדות והיחס הבוטה שזכו לו מצד יהודי ירושלים, שהאשימו אותם בכך שאינם יהודים אלא ערבים. אחת הסיבות לדחיתם ע"י רבני ירושלים היתה, חששם שמהגרים עניים אלו יעלו את מספר הנזקקים הנהנים מה"חלוקה"…הם היו במצב מחריד בעת שפגשנו בהם. חלק מהם מתו מרעב ומתלאות הדרך במסעם הממושך והמפרך. הם גם סבלו ממחלות כמו: מלריה, טיפוס ודיזנטריה. הם נזקקו לעזרה ובמהירות האפשרית. לא בזבזנו זמן וניגשנו מיד לפעולות הסיוע. שכרנו חדרים אחדים בשבילם, והם שוכנו במקומות קרירים ונקיים יותר. כן הוגש להם סיוע רפואי מיידי. אחותו של מר שטיינהרט (אחד מחברי המושבה), אשה יהודיה שומרת מצוות, סייעה בקנית בשר כשר, וביחד עם ירקות, אורז או חיטים, הוכן מרק מזין. לחם ומרק חולק פעם ביום לכולם, בתוספת חלב לילדים ולחולים. בין התימנים היה סופר סת"ם, שהיה נכה. הוא לא היה מסוגל להשתמש בזרועותיו, וכתב אותיות עבריות יפות ביותר כשהוא אוחז בעט עשוי סוף באצבעות רגליו. הוא כתב תפילה לכבוד אבא ואנשי המושבה האחרים כאות תודה והוקרה."
אנשי המושבה תרגמו את התפילה לאנגלית וחזרו עליה מידי יום בתפילתם. בספרה של ברטה ספפורד – וסטר, מצוי צילום של התפילה התימנית, וכך נאמר בה:
"משבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך וישמור וינצור ויעזור את השר הורציו ספפורד ובני ביתו וכל הנלוים אליו בעבור שהוא מרחם עלינו ועל עוללינו וטפינו. יאריך ה' ימיו בטוב ובנעם ויהי חסדו חופף עליהם. בימיו ובימינו תושע יהודה, וישראל ישכון לבטח, ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן."
על ימיה הראשונים של העליה התימנית ישנה עדות של ר' שלום אלשיך שהיה רבה של העדה הזו בירושלים משנת 1908.
אברהם יערי בספרו "מסעות א"י" מביא את דבריו, ולפני הכל מסביר הרב מה דחף את יהודי תימן לעלות בשנת תרמ"ב:
באותה שנה הודיעו שרי ממשלת תוגרמה (תורכיה), במודעה שהדביקו חוץ לארמון, כי רום מעלת רוטשילד קנה הרבה מקומות בארץ ישראל, וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים אשר בכל תפוצות העולם לבוא להתישב בארצם, ארץ ישראל. ושמחו כל יהודי תימן שמחה גדולה עד מאד, וחשבו ממש שהגיעה הגאולה העתידה, ובאותה שנה או שנה שאחריה יגאלו, ושזו התחלת הגאולה. ונתעוררו כל יושבי תימן בהתלהבות גדולה עד שכל משפחה יתום ואלמנה, מבקשים למכור בתיהם, וכל כליהם, ובגדיהם, וספרי הקודש וכל אשר להם, ולהעתיק את ישובם מתימן, ולילך לדור בירושלים."
וכשהגיעו לירושלים טפחה המציאות על פניהם, וממשיך לתאר הרב אלשיך:
"כשהתחילו התימנים להתישב בירושלים, לא היה שום אדם בעולם שיכול לסבול מה שסבלו התימנים בירושלים ת"ו. בתחילה בקיץ ישבו תחת אויר השמים לחורב ביום, ולקרח בלילה. ישבו תחת העצים…. נטושים ועזובים על פני השדה, עטופים ברעב, קטן וגדול עולל ויונק…
אין איש ממקהלות ירושלים מכיר אותם שהם יהודים, גם כן לא היו מאמינים להם שהם מבני אברהם יצחק ויעקב, גם שהכרת פניהם וכל סימני היהדות ענתה בהם כי הם זרע בירך ה'."
כתיבת תגובה