"בפעילותי למען הצלת קברי קדמונינו, אני מסתובב בכל העולם מזה למעלה מ-20 שנה. בברית המועצות הקומוניסטית, באירופה המזרחית, באירופה המערבית, באפריקה, בקווקז, מדינות אפופות ערפל שלטוני וחסרות כמעט כל בטחון אישי, ובכל אופן נסיעתי לתימן היתה אחרת לגמרי.
"כל מי שידע על הנסיעה ניסה להניא אותי ממנה ולשכנע אותי לוותר: תימן היא מדינה מסוכנת. השלטון המרכזי אינו שולט בחלק גדול ממנה כל עיקר, חטיפות הן בה מעשים שבכל יום ושאר סיבות נכונות ואולי צודקות, אבל לא יכולתי להשתכנע. אלו הם חיי. להציל עוד בית קברות, להעמיד ציון על עוד מקום קבורת אחינו בני ישראל, בכל מקום שנקברו בו.
"וכך יצאתי למסע, כשכולי תפילה שאצליח לעמוד במשימתי החשובה, להעמיד מצבה על ציון ראש רבני תימן הנודע, רבנו שלום שבזי זיע"א, ולשמר את ציונו הקדוש.
"למרות כל מאמציי, עצרו אותי שוטרי משטרת הגבולות בצנעא מתוך חשד כי אני ישראלי, עיכבו אותי למשך שעות ארוכות, הפכו בדרכוני ובמסמכיי הלוך וחפור על מנת למצוא אולי, בכל אופן, איזה סימן ישראלי אסור. במשך כל אותו הזמן רחשו שפתי תפילה לבורא עולם שיצליח את דרכי ויסייע לי להגשים את רצוני להעמיד מצבה על ציונו של אותו צדיק, ולאחר כמה שעות יצא אלי המפקד והחזיר לי את הדרכון. "אתה יכול לצאת", הוא אמר לי, "אבל ילווה אותך אדם מטעמינו".
"למה?" שאלתי, והוא השיב: "למען ביטחונך האישי".
"כיהודי חרדי העוטה לבוש חסידי, נתקלתי בנסיעותיי השונות פעמים רבות בפרצופים יוקדי שנאה, בקריאות גנאי ובשנאה לשמה. התרגלתי כבר. אבל תימן הייתה שונה.
"עומק השנאה, היקפה, אלה היו נוראים מבכל מקום אחר. הצעקות מכל עבר, הגידופים, ה'איחולים', המבטים השוטמים, כל אלה היו מעבר לכל שנאה שנתקבלתי בה מסביב לעולם.
"ומשהגעתי לבית מארחי בריידא אכן ננזפתי קשות: "איך אתה מעז להסתובב כך בחוץ? זה מסוכן! כולם מזהים שאתה יהודי!" ומשום מקום הביא לי אי מי ג'לאביה, "רק עם זה אתה יוצא החוצה", הוא פקד.
"ואני תמהתי: "איך מסתדרים כאן יהודים בכלל?" שאלתי את מארחי, והם, הלמודים סבל ורדיפות מעל ומעבר לכל מה שנוכל לדמיין, משיבים: "היו זמנים יותר גרועים, היום הממשלה דואגת לשלומינו".
"עוד באותו יום יצאנו, יחיא, חתנו ואנכי, לכיוון תעיז, כדי למלא את המשימה אותה נטלתי על עצמי ועבורה באתי: הקמת מציבה על ציון קדוש ישראל רבינו שלם שבזי זיע"א.
"וכמובן, נתקלנו במחסום של צבא תימן, אחד מיני רבים שעמדו בדרכנו, האבטחה היתה גדולה. אחד החיילים עצר את הרכב וסימן לנו לצאת. מטנדר שחנה בסמוך חיפה עליו חייל אחר במקלע כבד שניצב על הגג, החייל החמוש דרש לראות את רישיון המעבר ולהשאיר לו העתק. הסתבר שיחיא דאג לכעשרים העתקים לאישור המעבר ובכל מחסום השאיר עותק.
"בהגיעי לעיר תעיז, הנמצאת מצפון-מערב
לעדן, התחלתי מיד בהקמת המציבה, לשם כך הכנו מלט שקנינו מאנשי המקום.
"תוך כדי ההכנה התאספו במקום תושבים מקומיים וצעקו "יאהוד, יאהוד". הם התחילו לדחוף אותי לכיוון המדרון, ובינתיים יחיא, היהודי שליווה אותי, מדבר איתם ומנסה להרגיעם. הוא הצליח. הם נתנו לנו להמשיך בהקמת המציבה. הוצאתי את המציבה שהכנתי מבעוד מועד ב.. ארץ ישראל, ובדחילו ורחימו הצבתי אותה בגאווה על המקום המשוער כציונו.
"את המסע לתימן אפשר לסכם במילה אחת: פחד".
כתיבת תגובה