בדידי הוה עובדא כאשר נזדמנו לתפילת ערבית של שבת קדש בבית אבל, והיינו מעוטפים בטליתות כמנהג תימן המשתלשל והולך מימים קדמוניים[1], והנה נגלה מחזה לעינינו, שכל הציבור למרות שמשתייך לעדתינו, אינו עוטה על עצמו כליל הדרינו, עטיפת הטלית- הדר שבת קדשינו, ושאלני אשר עימי במחיצתי, בהיות שרק הננו עטופים בטלית, אם אין במעשינו זה, משום "אל יהי עומד בין היושבים", (כמבואר במס' דרך ארץ רבה סוף פ"ז, וזוטא פ"ה).
והשיבותיהו, שמסתבר מאוד לומר, שלא נאמר כלל זה, אלא רק היכא שאין לציבור בו הוא נמצא, שום זיקה ושייכות למעשהו, כגון ספרדי המתנהג כמנהגו בין ציבור אשכנזי ולהיפך, ובאופן שאין טעם מוכרח להתנהגות זו[2], שנמצא בהנהגה זו, כבדרך יוהרא, שמראה חשיבות בעצמו, כלפי שאר הציבור, ונמצא מזלזל בו, וכמו שכתב בטעם הדברים לדין זה, החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' יא'), וכן הוא בשו"ת קול אליהו (סי' ח'), אי נמי היכא ששרוי בתוך קהילתו, ואינו נוהג כמנהגי הקהילה, בהיותם יושבים הוא עומד, ובהיותם עומדים הוא יושב.
אולם היכא שיש לציבור בו הוא שרוי, שייכות בדבר, והוא נוהג כמנהג המשתלשל והולך עד ימינו[3], וכמו בנידון דידן, לא שייך לומר אל יהי עומד בין היושבים, שהרי בפועל כולם היו צריכים להיות עטופים בטליתות, שהרי כך הוא מנהגינו פשוט בכל גלילות תימן, ללא יוצא מן הכלל[4], ומכבוד השבת הוא, רק התנצלו את עדים מסיבות שונות, והעיקרית שבהם לא להיות שונים משאר הקהילות, אם כן אלה שעדיין עומדים בגאון, להמשיך לעדות על עצמם הנהגות מקודשות, על מקומם הראשון הם עומדים, ואשר על כן לא דיינינן להו, כמי שעוטה על עצמו הנהגות חדשות, שאינן רווחות בציבור, שזהו דרך יוהרא, וזלזול בכבוד הציבור.
וכן יש לדקדק בלשונו של מהרא"ח אלנדאף זצ"ל בענף חיים (או' יא'), אחר שהאריך בענין לבישת טלית בערב שבת, ושהמשנים ממנהג תימן ידם על התחתונה כתב, "ואין לו לשנות, זולתי אם הוא יחיד לבדו בין צבור שלא נוהג כן, וכדרך שכ' לעיל בהקדמה משם הרב פאת השלחן". וממה שכתב "בין ציבור שאינו נוהג כן" מבואר כדכתיבנא, שרק בציבור שאין לו שייכות בהנהגה זו, כציבור מעדות אשכנז וספרד, וכן הוא בהקדמתו שציין אליה.
מה גם שיש בהנהגה זו טעם חשוב בדבר, בהיותו מכלל כבוד השבת, ויתירה מכך יש בו משום שמירה על הנהגת אבהתין קדישין, שהוא טעם רם ונישא, הן מבחינה ערכית והן מבחינה הלכתית, ועל פי היסוד דחדית לן החיד"א (שם), והעתיקוהו האחרונים כיסוד מוסד, שבמקום שיש טעם בדבר, אין אומרים אל יהי וכו' יעויי"ש, א"כ הוא הדין הכא.
ומצינו לרבינו הרמב"ם (תשובה סי' רסב'), שכתב להגדיר איסור זה, של "אל יהי יושב בין העומדים", שהוא "יציאה מדרך הארץ", (ואפשר ממה שנשנה דבר זה בברייתות של מס' דרך ארץ), והנה גם אם נאמר שהוא טעם חדש לדין זה[5], מסתבר הדבר מאוד, שבנידון דידן אין משום חסרון דרך ארץ, במה שעטוף בטלית, היכא שכלל הציבור השיל אדרתו. ואדרבא לכי נידוק פורתא, נמצא שהם הלוקים בחסרון דרך ארץ, דרכה של עדתינו הקדושה רבות בשנים, לזנוח הנהגה יקרה זו, שנהגו בה אבותיהם ואבות אבותיהם.
ועתה סמוך לחתימה, נזדמן לפני מקור קדמון לסברא שכתבתי למעלה, מספר כנסת הגדולה (חאהע"ז סי' סב' הגה"ט או' ב'), שנהג בעצמו לעמוד בעת אמירת שבע ברכות, למרות שבאותו מקום לא נהגו בפועל לעמוד, ומכלל דבריו מבואר תרתי, שכיוון שיש טעם לעמידה, ועוד שמנהג העמידה אף באותו מקום, הוא מימי קדם, אין חשש אל יהי עומד וכו', יעויי"ש היטב.
ויהי רצון שישפות ה' עלינו דעת טהורה, להבין ולהשכיל חין ערכם ויפים של מנהגי אבותינו, לעטותם עלינו, יפי תפארתינו, כליל הדרינו, לעיני שאר בני עמינו.
תשובה זו הינה מכלל שו"ת אורן שלחכמים הנמצא בשלבי כעריכה אחרונים, טרם יציאתו לאור עולם, המחבר הוא הרה"ג אורן צדוק שליט"א, מו"ץ בבית ההוראה "פעולת צדיק", יחודיותו של השו"ת, שעומד על יחודיותם של מנהגי תימן, וחובת שימורם, ומביא סימוכין ותימוכין מדברי ש"ס ופוסקים, להנהגות שנהגו אבותינו, ומנהגים המשתלשלים רבות בשנים, והכל בשפה נעימה וברורה השווה לכל נפש, החפץ בהנצחת יקיריו או להצלחה בכלל ענייניו יפנה למס' 0527635645 או 0527613074
[1] עיין במש"כ מו"ר הגאון יצחק רצאבי שליט"א, בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' נב'), האריך והרחיב בענין זה.
[3] למעט היכא שנשתקעו מנהגים במהלך הדורות, והוא כעת רוצה להחזיר עטרה ליושנה, שאף בכה"ג מסתבר הדבר, שנחשב כבדרך יוהרא וזלזול בכבוד הציבור.
[4] וכמו שכתב בשו"ת דברי חכמים למוהר"ר שלום יצחק הלוי זצ"ל (חאו"ח סי' סג') ש"מנהג תימן בכל גלילותיה ללבוש טלית מצוייצת בלילה".
[5] שאפשר לומר, שעצם היציאה מדרך הארץ, הנהגת שאר הציבור, היא הגורמת זילותא בכלל הציבור.
כתיבת תגובה