בתקופת ילדותי בשנות הששים, חשנו את האווירה המיוחדת של חג הפסח בכל בית בראש העין. השדה מסביב, היה מלא בפריחה יפה כיאה לתקופת האביב. אנו הילדים נהגנו לקטוף כלניות, רקפות ולשתול בגינה קטנה ליד הבית, לשחק את משחק "אהבה שנאה, קנאה, ידידות" בהורדת עלה מהפרח ה"חרצית", לאכול מפרי שקראנו לו "כובייזה", כשהיינו רעבים, לזרוק אחד על השני שיבולת שועל ולספור כמה ילדים יהיו לכל אחד, על כולם נדבקו, אף לא אחד מהילדים, לימים, לא יצא עקר. שעון יד לא היה לנו ועל שעוני קיר לא שמענו, אך הדבקנו אחד לשני את "שעון השמש" מהפרח "מקור החסידה" שנעצנו את הקצה החד על הבגד אחד לשני ולראות כיצד מסתובב לו השעון מול השמש. אני ואחותי מזל, אהבנו את פרח "לופית ארץ ישראלית", זקני השכונה כינו אותו "זוב אלקאע". לפני חג הפסח, יחיא דוראני, לבוש בגדים עם כתמי סיד, נהג להסתובב בשכונות, עם סוס ועגלה, למכור סיד לבן, הוא עצר ליד הבית שלנו ואימא שלי קנתה ממנו סיד לבן בטאנכה, לצבוע את הבית לקראת הפסח. חיים קומיימי מוכר הנפט, שהגיע אחריו, גם הוא עצר ליד הבית ומכר לנו נפט, הוא היה קצת מפחיד כמו הסוס שלו, הבגדים שלו היו מסריחים עם כתמים שחורים מהנפט, פחדנו להתקרב אליו.
כל הילדים לפני החג הסתפרו, התספורת הייתה פשוטה ואחידה, לא במכונה חשמלית, אלא בסכין תער, קראנו לתספורת חילאקה, אני הסתפרתי בחינם, אצל מורי סאלים מחזרי השכן, הוא היה מרכין את ראשי על ברכיו, היה תופס את ראשי בידו השמאלית, שמא אזוז, ומתחיל במלאכה, מוריד חלק מהשיער במרכז הראש משם מתקדם לכל עבר בזהירות שמא אפצע ושמא יחתוך את אוזני, החלק המכאיב היה כאשר היה מגלח את השערות עם סכין התער מאחורי האוזן ובעורף. כל הילדים בשכונה, היו בתספורת אחידה, לכולם הייתה "קרחת" שקראנו לה "באטה" ולכל אחד היה כובע עגול שחור עם קטיפה עדינה שכיסתה את כל הקרחת, קראנו לכובע "כופייה". לכל הילדים היו פיאות, קראנו להם, "סימונים", סימן היכר לילדי השכונה.
בכל בית, בשכונה, נהגו לצבוע את הבית בסיד לבן ולהוציא את כלי האוכל, כולם היו מ"מיעדן" (אלומיניום), הצלחות, הכפיות, סירי הבישול והמחבתות, שאותם מירקנו בברזלית ועשינו תחרות של מי כלי האוכל מבריק יותר. לרחל מחזרי השכנה שלי, הכלים שלהם היו הכי מבריקים לנו, לא היה סבלנות לגרד כל כתם בכלי. אך הכיף הגדול שלנו היה להסתובב במטבח או בעליית הגג, בזמן הכנת ה"דוכא" המעדן של חג הפסח, אמי הייתה לוקחת את ה"מדאקה" ואני הייתי מגיש לה, פעם תמרים, פעם שקדים ופעם אגוזים, פעם צימוקים ופעם "קירפה", פעם קינמון, פעם היל ופעם ציפורן ופעם מוזג יין. את ה"דוכא" של אימא שלי אני אהבתי. היא, גם נהגה, להכין בתנור של הפסח, מצות מיוחדות, בהם אסור היה לגעת לפני ארוחה בליל הסדר. נהגנו גם לחדש את ה"מסחאקה" ע"י פטיש מיוחד "מנגאר" לנגר את האבן.
לקראת חג הפסח, אבי נהג לקנות פרה ולחלק אותה עם כל השכנים, השוחט, היה מורי "כאווי" עם זקן לבן ארוך, בהיר כמו אהרון הכהן, מהלך ברחוב לעברנו עם סכין שחיטה ארוכה כאורך הגלות, בתמורה לשחיטה הוא קיבל את ראש הפרה. התפעלתי כיצד אבי מפשיל את עור הפרה ובהמשך עושה חלוקה של הבשר, זה החלק למשפחת סעיד עמרם והחלק הזה למשפחת מחזרי וזה למשפחת כהן וכו'. בתקופת ילדותי, שלא היו מכוניות ולא היה כסף מספיק לנסוע לדודים, נהגנו לחגוג את ליל הסדר מספר משפחות מהשכונה, ביחד.
חג הפסח שאותו לא אשכח לעולם, היה, כאשר חגגנו את ליל הסדר 3 משפחות מהשכונה, משפחת מחזרי, משפחת עמרם ומשפחתי עם הרבה ילדים רחמים, ציון, אלה, גאולה והדסה. זכריה ואנוכי. גולת הכותרת הייתה, מי מהילדים יקרא את "מא כאבר" בעל פה בלי לטעות, המתנה שקיבל "ביצה" או "שאוויה". לא החביאו אפיקומן ולא היו מתנות ואחרי קריאת ההגדה, שיחקנו "מחבואים" ושמענו סיפורים מפחידים, מהסבא מורי דאויד מחזרי על ה"ראזים", סוג של "שד" – "ג'ין" שבא בלילה.
כיום, בליל הסדר, הילדים מחפשים את ה "אפיקומן" מקבלים מתנות, אך לא שומעים סיפורים על ה"ראזים" ולא מחכים לביקור "אליהו הנביא".
כתיבת תגובה