שימושיו הרפואיים:
חז"ל ראו בקצח תרופה לחיזוק הלב, וכה אמרו: "אמר רב חמא ברבי חנינא: הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב" (ברכות מ' א'). כנראה, שהדברים נסובים על כמות קטנה, כי כמות גדולה עושה בדיוק הפוך, היא גורמת לחולשת הלב. וכך נאמר במסכת כלה פ"א: "תניא, האוכל משקל דינר קצח, לבו נעקר. אמר רב יוסף: ועל לב ריקן".
קצח הגינה היה מכונה בפי יהודי תימן בשם "חַבָּה סוֹדָה" ו "קַחְטָה". הם היו משתמשים בו במיני מאפה, במיוחד בכעכים. יהודי תימן קבלו ללא עוררין את דברי חז"ל "הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב" (ברכות דף מ' ע"א), ומשפט זה יכול היית לשמוע אצל ההמונים. יהודי תימן לא השתמשו בו אלא רק באפיה, וזאת גם על פי מסורת חז"ל, שהקצח נחשב אחד מסממני מוות כל זמן שאינו אפוי.
השתמשו בקצח להמתת תולעים על ידי כתישת הזרעים, בתוספת כתישת גרעיני דלעת ואכילת כפית (או כף) על קיבה ריקה.
על הקצח כותב בספר "נחלת יוסף": "פותח השתן ומעביר הקרירות שבבטן".
מתוך ספר מזור מתימן – לרכישה לחץ כאן
.jpg)
כתיבת תגובה