לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444 
שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! מדור חג סוכות


הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

תשובות ופסקי הלכה בנושאי חנוכה ממו"ר חיים קורח זלה"ה

ברכת הראייה וברכת שהחיינו בליל שני למי שכבר הדליקו עליו בביתו

ברמב"ם (הל' חנוכה ג, ד) הרואה נר חנוכה בליל א' מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו ע"כ. וכמו שכתב הרב המגיד שם. ובמגן אברהם (סי' תרע"ו סק"ב) כתב בשם ב"ח סי' תרע"ו דאם אשתו הדליקה עליו בראשון, צריך לברך בליל שני שהחיינו, דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו, עכ"ל ב"ח. והמגן אברהם עצמו כתב אחר כך דכשאשתו מדלקת עליו אין צריך לברך על הראייה, וגם שהחיינו לא יברך, דאי סלקא דעתך לא נפטר גופו אם כן היה לו להשתתף לפטור גופו, אלא על כרחך נפטר לגמרי, וכן כתב הע"ש בשם כ"ג מה"ב[1].

הטעם שקטן שהגיע לחינוך מוציא אחרים בהדלקתו

בשתילי זיתים סימן תרע"ה סקט"ו ומוציא אפילו לגדולים לדיעה זו, ולא דמי למגילה, דחנוכה קילא (אליהו זוטא), עכ"ל. וסיים אליהו זוטא דהקולא שבחנוכה היינו דיכול להשתתף בפריטי, מה שאין כן במגילה, עיין שם[2].

דין נשפך השמן אחר הדלקת נ"ח ואם מותר להשלים שמן לשיעור לאחר ההדלקה

שאלה. באחד שבא לסדר החנוכה במקומה הראוי לה ונתן בה הפתילות והשמן הנצרך לאותה לילה כדין, והדליקה, ותכף ומיד נשפך השמן, יורינו האם חייב לחזור וליתן בה שמן או לא.

ועוד אני שואל שיש נוהגים כשבא להדליק החנוכה ואין בכלי השמן שמן שיספיק לשיעור, ומיד נותנו בנרות החנוכה מעט מעט ומדליקה, והולך לבית שוק לקנות שמן כדי ליתן בחנוכה ובא ומשלים בנרות חנוכה שמן כדי שיעור, האם יפה הם עושים ויש להם סמך או לאו.

תשובה. אה"מ [אמר המעתיק] על הראשונה שנשפך השמן אחר ההדלקה ודאי אינו חייב ליתן בה שמן מן הדין, דומיא דכבתה תוך זמנה דאינו זקוק לה[3], אלא שמדרך החומרא צריך לחזור ולהדליקה[4] ולא יברך, הוא הדין הכא דמאי שנא.

ועל השנית במה שנותן בנרות מעט שמן ומדליקן ומשלים אחר כך בהן שמן עד כדי שיעור, ודאי דלא יפה עושים, וצריך ללמד אותן ולהזהירן על זה דלא יצא ידי חובתו[5], דכללא הוא בדברי הפוסקים דהדלקה עושה מצוה, וצריך שיתן בה שמן כדי שיעור קודם הדלקה, ואם לא עשה כן ודאי לא קיים המצוה.

מיהו הדרך הנכון להם אם ירצו יעשו כזה, הואיל וכוונתם להדליק בזמנה הראוי, יתן אותו שמן אם יש שיעור להדלקת נר אותה לילה כגון בליל ג' או ד' ומדליקו שבזה יצא ידי המצוה כמ"ש בדברי הפוסקים, ואחר כך אותו שמן שקונה אחר כך יתנהו בנרות האחרות שאינן אלא מצד המהדרין ועשייה כזה יפה[6]. כל זה מתבאר מדברי הפוסקים.

דין שמן הנותר

ברמב"ם (הל' חנוכה ד, ה) וז"ל נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק, אם רצה לכבותה או לסלקה עושה, עכ"ל. וכתב הרב המגיד שם וז"ל: זהו הפירוש הראשון שכתבתי למעלה בשם ההלכות, ומכאן למד הרמב"ן ז"ל שדעת ההלכות שמותר השמן שבנר חנוכה מותר לכל צרכי חול. ונראה לו[7] אפילו כבה תוך זמנו, שלא כדברי קצת הגאונים שמותר השמן שביום ראשון מוסיף עליהם עליו ביום שני ומדליקו וכן בשאר הימים, הנותר ביום שמיני עושה לו מדורה ושורפו לפי שהוקצה למצותו. ודעת רבינו וההלכות לדמותן לעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג, וכל שכן כאן שאפילו בעודו דולק תוך שיעורו לא נאסר להשתמש ממנו אלא משום ביזוי מצוה, וכן עיקר, עיין שם.

 

מהו זמן הסכנה שמניחו על שולחנו ודיו

מה שכתב מר"ן (סימן תרע"א ס"ה) ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו, פירוש שמקפידים האומות על כך, עיין מגיד משנה פ"ב (ה"ח) דהל' חנוכה. אי נמי בימי חגם שאין מניחין להדליק אלא בבית עבודה זרה שלהם[8].

(מעשה רוקח)

אם צריך להניחו בתוך עשרה טפחים

עיין בהרב מגיד משנה פ"ב (ה"ז) דהל' חנוכה דכתב דדעת הרי"ף בהלכותיו והרמב"ם ונראה לו מן הגמרא דמצותה משלשה טפחים ועד עשרים [אמה], אלא שמצוה מן המובחר להניחו בתוך עשרה טפחים, עיין שם[9].

 

הדלקת נר נוסף - שמש

מה שכתבו הפוסקים ז"ל כדאיתא במר"ן סי' תרע"ג (ס"א) וצריך נר אחר להיות בתוך הבית כדי להשתמש לאורו, יעויין שם וברמב"ם פ"ב (ה"ח). עיין מעשה רוקח שכתב ומנהגינו להדליק נר נוסף על גבי הנרות למעלה מהם, וקורין לו השמש. והרב בעל כנסת הגדולה הביא משם בנימין זאב סימן לדבר שרפים עומדים ממעל 'לו' (ע"ד ישעיה ו, ב), היינו הגימטריא של ל"ו נרות של כל השמונה לילות, ע"כ. ויש נוהגים להרחיקו מהנרות אף שהוא [בשוה] לשאר נרות, ויש נוהגים להניחו למטה משאר נרות, ויש נוהגים להוסיף נר אחד מלבד השמש להיות אותו נר בחדר, עיין שם[10].




[1] ז"ל הרמב"ם שם ה"ד (עפ"י נוס' כת"י): וכל הרואה אותה מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו, ע"כ. ומשמע מלשונו שאף אם כבר בירך והדליק, יש לו עדיין לברך ברכת הרואה כשרואה נרות אחרים של חנוכה. וכמו שכתב בתשו' הרמב"ם סי' רכ"ב וז"ל: ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות, וכן אפילו אם נזדמנו לו מאה זה אחר זה, וכך הדין בברכת הרואה, ע"כ. ונוסח ההלכה בדפוסים וכל הרואה אותה ולא בירך וכו', וכ"ה גיר' הרב המגיד עיי"ש. ועפי"ז כתבו דאף לד' הרמב"ם מי שבירך על נר חנוכה אין לו לברך שוב ברכת הרואה, ואינו כן לפי נוסח כתה"י.

ובשו"ע סי' תרע"ו ס"ג כתב מי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, מברך ברכת הרואה וברכת שהחיינו כשרואה נר חנוכה. ולפי השו"ע דס"ל דכשמדליקין עליו בתוך ביתו אינו מברך ברכת הרואה, א"כ אינו מברך ברכת שהחיינו.

והנה הב"ח כתב דבליל שני יברך שהחיינו אף אם הדליקה עליו אשתו ביום הראשון, וכתב המג"א דהיינו משום דס"ל דלא כשו"ע, וס"ל דאף כשהדליקו עליו בתוך ביתו מברך ברכת הרואה, אבל לדידן דאינו מברך ברכת הרואה כשהדליקו עליו בתוך ביתו, א"כ אף כשמדליק בליל שני אחר שהדליקו עליו ביום הראשון שוב אינו מברך שהחיינו. ודחה את דברי הב"ח, שאם כדבריו שאינה פוטרת גופו כי אם ביתו בלבד, אמאי רבי זירא (שבת כג, א) לא השתתף עם בעל האכסניה בפריטי בגלל שסמך על הדלקת אשתו, והלא לדברי הב"ח אשתו לא פטרה גופו מברכת שהחיינו והיה לו להשתתף כדי שיצא בברכת שהחיינו. ולכאורה צ"ע מאי מהני דישתתף בפריטי עם בעל האכסניא, הגע עצמך שהשתתף בפריטי ולא היה נוכח בהדלקה שהדליק בעל האכסניא, וכי נפטר בכך מברכת שהחיינו וברכת הרואה לדעת הב"ח.

ועיין ערוך השלחן שם שהכריע כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאף שהדליקו עליו מברך ברכת הרואה, ושם תמה על המג"א, דכל מה שאמר רבי זירא דסגי ליה בהדלקת אשתו הוא לענין ברכת הדלקה, אבל שהחיינו ושעשה נסים לא נפטר ובירך על של אחרים בראיה, עיי"ש. ועיי"ע בא"ר.

[2] בשו"ע סי' תרע"ה ס"ג כתב בדיעה ראשונה דהדלקת קטן אינה כלום, ויש מי שאומר שקטן שהגיע לחינוך מותר. ובשת"ז כתב דמוציא אפילו לגדולים. וקשה דבהלכות מגילה סי' תרפ"ט ס"ב לא כתב השו"ע שיש מי שאומר שקטן מוציא בקריאת מגילה, ועל זה כתב מו"ז בשם האז"ו דיש חילוק בין חנוכה לקריאת המגילה משום דחנוכה קילא, וביאר שהקולא הוא משום דיכול להשתתף בפריטי.

ומקור סברא זו היא בשלה"ג שעל המרדכי פרק במה מדליקין וז"ל: כתבו בתוס' אשה ודאי מדלקת אפי' לפטור אחרים, ואע"ג דמקרא מגילה לא פטרו אחריני אע"פ שהיו באותו הנס, שמא נר חנוכה קולא הוא כדאמר לקמן שמשתתף בפריטי, וכי נסיב [אתתא] ולא צריך [לאדלוקי] דסמיך אהדלקה דביתו שחוץ לעירו, ע"כ.

ולכאורה צ"ב דלענין אשה יש סברא אחרת שאינה מוציאה בקריאת מגלה, כמש"כ הבה"ג והובא בתוס' מס' ערכין (ג, א) דאשה אינה חייבת במקרא מגילה אלא בשמיעת מגילה ומשו"ה דאינה מוציאה אחרים, אבל בהדלקת נר חנוכה חיובה בדרגה שוה כמו האיש, ומטעם זה מוציאה בהדלקת נר חנוכה.

ועכ"פ זהו המקור לסברא זו דנר חנוכה קיל, ולכן העתיק מרן דיש מי שאומר שקטן מותר בהדלקת נר חנוכה ומוציא אפי' גדולים. וביאור הדבר, דבמקרא מגילה לא סגי בקריאת מגילה ע"י אחרים מבלי לשמוע, ולכן אין יוצא בשמיעת מקרא מגילה כי אם מפי גדול. משא"כ בנר חנוכה דסגי בפריטי אף אם אינו נוכח בשעת הדלקה, א"כ יש לומר דסגי אף בהדלקת קטן שהגיע לחינוך אע"פ שאינו באותה דרגת חיוב כמו הגדולים.

והנה פשט לשון ההלכה ברמב"ם שהקטן פטור, מהא שכתב כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה, ומשמע שדינם שוה, ולפי"ז אין הקטן יכול להדליק נר חנוכה עבור מי שחייב בדבר. אך כנראה שלא הקפידו בזה כל כך, ופעמים רבות היו נערים בני חינוך מתחת לגיל מצוות נקראים ע"י אלמנות וכיו"ב להדליק להן, ולפי הרמב"ם ושו"ע לאו מילתא דפשיטא היא דמוציא. וצריך לומר שסמכו על המקילים, וכמו שכתב בענף חיים על התכלאל הל' חנוכה, דלדעת רוב פוסקים קטן מוציא את אחרים גם בקריאת המגילה ידי חובתן.

[3] דין הדליקה וכבתה שאין זקוק לה להדליקה, הוא בגמ' שבת (כא, ב) מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה, וכך נפסק ברמב"ם הל' חנוכה פ"ד ה"ה, ושו"ע סי' תרע"ג ס"ב וז"ל: הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אין זקוק לה וכו', והט"ז הקשה על השו"ע דדין כבתה אין זקוק לה אינו תלוי בדין הדלקה עושה מצוה, ועיי"ש מה שכתב בביאור דברי מר"ן. וגם בביאור הגר"א הקשה כן על השו"ע וכתב: הוא לשון שו"ע בעצמו וצ"ע, ועיין ט"ז שכתב דר"ל כיון שהדליק קיים כבר המצוה ואין צריך יותר, עכ"ל הגר"א.

ודין זה דאין זקוק לה, לא שנא אם כבתה מאליה או אם כיבה בשוגג אפילו הכי אין זקוק לה, וכמו שכתב בשו"ע שם. ומקורו משו"ת הרשב"א סי' תקל"ט הובא בדברי הר"ן וז"ל: שאלת מה שאמרו גבי נר חנוכה כבתה אין זקוק לה, אם לאחר שהדליק בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג אם חייב להדליקה פעם שנייה או לאו, ואם יחזור וידליקנה צריך לחזור ולברך או לאו. תשובה. מסתברא שאינו חייב להדליקה דהוה ליה ככבתה דהדלקה עושה מצוה וכבר הדליקה, ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצות הדלקה כבר עבדה, עכ"ל הרשב"א.

ונראה דלפי זה מבואר מה שכתב מר"ן הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה וכו', דמר"ן לא נחית לפלוגתא אי הנחה עושה מצוה או הדלקה עושה מצוה, אלא טעמא דהרשב"א נקט שמטעם זה בכבתה אין זקוק לה, והם דברי הט"ז שם בישוב קושיתו, ועיי"ש פמ"ג מש"ז שם.

ועל פי זה כתב מו"ז דבנשפך השמן שייך דין כבתה דאין זקוק לה, דמה לי כבתה מאליה, או כיבתה הרוח, או כבה בשוגג, או נשפך השמן כולהו דינא חד להו. ובספרי האחרונים דנו בנשפך השמן אחר ברכות ההדלקה וקודם שהדליק והביאו לו שמן אחר, אם צריך לחזור ולברך כיון שלא התכוין לברך על שמן זה, עיין שלמי תודה עמ' רי"ז.

[4] הנה פשט לשון הרמב"ם ושו"ע שאין זקוק לה משמע שאין צריך להחמיר. וגם בלשון הרמ"א שכתב: ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה אין לברך עליה, משמע לכאורה דמדינא אינו צריך להחמיר לחזור ולהדליקה, אך המגן אברהם שם כתב וראוי להחמיר ולחזור ולהדליקה בכל ענין, והובאו דבריו בשתילי זיתים סקי"ג, והם מקור דברי מו"ז.

[5] כתב בשו"ע סי' תרע"ה ס"ב: יש מי שאומר דכיון שהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו, עכ"ל. ומקורו בדברי הרא"ש במס' שבת פ"ב סי' ז'. ולכאורה צ"ב דדין זה שצריך ליתן שמן בשיעור זמן הדלקה דין מוסכם הוא בכל הפוסקים, דהנה זה לשון הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ד ה"ה: וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק. ע"כ. וכ"פ בשו"ע סי' תרע"ב ס"ב הילכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור (כלומר של חצי שעה). ויתירה מזו שאף הרא"ש עצמו שם סי' ג' כתב אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה. וא"כ צ"ב אמאי כתב השו"ע דין זה בשם יש מי שאומר. ועיין פרי חדש שהקשה כן דכיון שמקור דברי השו"ע הוא מדברי הרא"ש והטור ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו והדין טעמו ונימוקו עמו, אמאי כתבוֹ בשם יש מי שאומר ולא כתבו בסתם, ע"כ.

ואשר נראה לומר בזה דדין זה שכתב הרמב"ם והרא"ש בסי' ג' מקורו ממה שכתב הרי"ף בביאור תירוץ הגמ' שבת כ"א ע"ב על הקושיא אמאי כבתה אין זקוק לה והא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה, ותירצה הגמ' לא, דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה. ופירש רש"י לשיעורה שיהא בה שמן כשיעור הזה [משתשקע החמה עד זמן שתכלה רגל מן השוק], ומיהו אם כבתה אין זקוק לה. והרי"ף כתב שני פירושים בביאור לשיעורה, האחד כלומר שצריך ליתן שמן לתוכו כדי שיהא דולק והולך עד השיעור הזה [והוא כפירש"י], ופי' שני שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ואף הרמב"ם כתב שני הפירושים, גם שצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת עד שתכלה רגל מן השוק, וגם שאם נשארה דולקת אחר הזמן אם רצה לסלקה רשאי. וכן כתבו הרא"ש והשו"ע, ומקורם בדברי הרי"ף.

והנה יש לפרש דמה שכתבו שצריך ליתן בה שמן כדי שתהיה דולקת כשיעור הזה, דלעולם יש לומר דאף אם נתן בתחלה שיעור מועט ובמשך ההדלקה הוסיף שמן כדי להשלים שיעור ההדלקה מהני, או אם היה לו גביעים קטנים שאינם מכילים כמות שמן של הדלקת חצי שעה וכל פעם הוסיף שמן מהני, כיון שסוף סוף נתן כמות שמן לזמן הדלקה של חצי שעה, או אם עשה מעל לנרות שפופרת כדי שתהא מנטפת שמן מהני, כיון שסוף סוף הדליק שמן בשיעור חצי שעה. לזה כתב הרא"ש דין נוסף בסי' ז' וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיהא שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו. ולדברינו אתי שפיר מה שהוצרך הרא"ש להוסיף דין זה אף שלכאורה כבר נכלל במה שכתב בסי' ג' לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה.

ואתי שפיר מה שכתב מר"ן דין זה בשם יש מי שאומר, כלומר שאינו פשוט בדברי שאר ראשונים כי אם בדברי הרא"ש והטור, ואין שום הכרח לומר דיודו לזה שאר ראשונים, וכמו שנתבאר דמדברי שאר ראשונים מבואר רק שצריך כמות שמן כדי הדלקה, ולא התבאר איסור הוספה בתוך כדי הדלקה, ודו"ק. ועיין בשו"ת רביד הזהב בהגהותיו לשו"ע דטעם שכתב השו"ע דין זה בשם יש מי שאומר ולא כתבו בסתם, משום דרפיא בידיה וכוונתו לחוש לדבריו לכתחלה ולא שיברך בהדלקה מחדש, ע"כ. ועיין שתילי זיתים סק"י. ושנויה במחלוקת דהפרי חדש סבירא ליה דחוזר ומדליק בברכה והחמד משה וחיי אדם כתבו שלא יברך.

ובשתילי זיתים מהדורת ידידי הרש"ג הביא הגהת מהרי"ץ על השו"ע בסי' תרע"ה שכתב יש מי שאומר שצריך שיתן שמן בנר וכו', והגיה מהרי"ץ: הרב מעשה רוקח פ"ג דחנוכה הוכיח שכן דעת הרמב"ם. כלומר שגם לדעת הרמב"ם אם לא נתן שמן כשיעור קודם הדלקה לא יצא ידי חובתו. ולדברינו אין שום הוכחה מלשון הרמב"ם, דהנה זה לשון המעשה רוקח בפ"ד ה"ד בדין אם כפה עליה כלי וכו' כתב הפרי חדש ז"ל דבזה יש ליזהר לכפות הכלי קודם שידליקנה, דאם לא כן צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה וכו'. ויפה כיוַן לפי היש מי שאומר דסי' תרע"ה דסבירא ליה דצריך ליתן בה שיעור השמן קודם שידליקנה וכו'. ודברי רבינו מוכיחים כן שכתב לקמן וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, והוה ליה לכתוב וצריך שתהיה דולקת וכו', ומינה ודאי דצריך שיתן בה שמן שיעור השמן, אלא נראה דמילתא אגב אורחיה קא משמע לן דסבירא ליה כהי"א הנ"ל דמתחילה צריך ליתן בה שיעור השמן דוקא, עכ"ל המער"ק.

ולדבריו קשיא טובא אמאי כתב בשו"ע יש מי שאומר וכו' אחר שהוא דין שהובא בהרי"ף ורא"ש ורמב"ם ואין בו חולק. ועל כרחך צריך לומר כמו שנתבאר דמלשון הראשונים אין שום הכרח דצריך ליתן כל שיעור השמן קודם הדלקה, דאפשר שתוך כדי זמן שהנרות דולקים יכול להוסיף, דסוף סוף דלקו הנרות מחמת השמן כשיעור זמן הדלקה, ודין זה שצריך ליתן קודם הדלקה את כל שיעור השמן הוא דין שהתחדש בדברי הרא"ש והטור, ואין הכרח שכן דעת שאר ראשונים ומשום הכי כתב מר"ן בלשון יש מי שאומר, ודו"ק.

[6] מה שכתב מו"ז שיתן שמן כשיעור בנר אחד והשמן שקונה אחר כך יתנהו בנרות האחרים שאינן אלא מצד המהדרין, סברא פשוטה היא כיון שמעיקר הדין מצות נר חנוכה היא נר אחד בכל לילה, ושאר הנרות הן מדין הידור צריך שיעשה כן ליתן כל השמן שהוא כשיעור הדלקה בנר אחד, וכשישיג שמן יתנהו בשאר הנרות משום הידור, וידליקם בלא ברכה שאין מברכים ברכה בפני עצמה על הדלקה של מהדרין. ועיין שו"ת רעק"א תניינא סי' י"ג, ומשנה ברורה סי' תרע"ב סק"ו מש"כ בדין ברכה על הידור, ועיי"ע שתילי זיתים סק"ט.

ומקור לסברא זו הם דברי המג"א בסי' תרע"א סק"א שכתב וז"ל: נראה לי דמי שאין לו שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם, שאם יעשה לכולם בשוה לא ידלק אפילו אחד כשיעור. ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה אחד, ויתן גם לחבירו דהא מדינא אין צריך אלא אחד. עכ"ל. והובאו דבריו במשנה ברורה וכף החיים, וצ"ב אמאי לא הביאו השת"ז. ובכף החיים הוסיף מה שכתב בספר שדה הארץ ח"ג סי' ל"ד-ל"ה, דמי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה רק כדי הדלקת לילה אחד, לא יחלק השמן לכל הלילות לפרסם הנס בכל לילה, אלא ידליק כשיעור בליל א' ואם לא ישאר ללילות האחרות לית לן בה, ביכול הכתוב מדבר, ע"כ. ומינה נילף למה שכתב מו"ז דבכהאיי גוונא שאין לו בשעת הדלקה שמן כשיעור כל הנרות לא יתן מעט בכל נר, אלא בשעת הדלקה יתן שמן כשיעור בנר אחד, וכשיזדמן לו שאר השמן יתנהו בנרות האחרות.

[7] במש"כ מו"ז מלשון המגיד משנה "ומכאן למד הרמב"ן ז"ל שדעת ההלכות שמותר השמן שבנר חנוכה מותר לכל צרכי החול, ונראה לו אפי' כבה תוך זמנו" וכו', הנה מלשון מו"ז נראה שגרס ונראה לו, ולא כדמשמע שהוא לשון הרמב"ן אלא שנראה לו כן מסברת עצמו. אך עיין בשלטי הגבורים בסוגיא שם שהביא את לשון המ"מ וז"ל: וצ"ע בדברי הרמב"ן שהביא מ"מ בהל' חנוכה שכתב בשם רבינו [הרי"ף] שאפי' כבה בתוך זמנו שמותר להשתמש ממנו, ומדברי רבינו [הרי"ף] לא משמע כן, ע"כ. ובס' מעשה רוקח כתב ליישב השגת שלה"ג, וז"ל: "הך ונראה לו קאי אהרמב"ן גופיה, לא שהבין כן הרמב"ן מדברי ההלכות, והוא מבואר הרבה, ומעתה לא ידעתי באיזה כח הקשה עליו ריא"ז אשר סביב הרי"ף וכו' עיי"ש. יוצא איפוא דהרב שלה"ג גרס "ונראה לי" והרב מער"ק גורס "ונראה לו" וכמש"כ מו"ז, ובזה יישב קושית הריא"ז. ונראה פשוט דתיבות אלו היו כתובות בר"ת "ונ"ל" ומכאן נובע הבדלי הגירסאות.

אך בחידושי הרמב"ן מבואר בהדיא דהרמב"ן למד דין זה מדברי הרי"ף, דאחר שהביא שיטת מקצת הגאונים שהו' בר"ן דמותר השמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני, כתב וז"ל: אבל רבינו הגדול ז"ל [הרי"ף] כתב א"נ לשיעורא, כלומר שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מזה שאם הותיר בה שמן שמותר אפילו ביום ראשון, ולכבותה נמי ולהסתפק בשמן נמי מותר וכו'. ואע"פ שיש לומר ה"מ בשמן שהותיר על השיעור, אבל כבתה בתוך זמנה אסור לעולם שהרי הוקצה למצוה, אינו נראה כן, עכ"ל הרמב"ן. וא"כ הרמב"ן שלל אפשרות לומר דמיירי רק אחר שדלק כשיעור, ודלא כמו שהקשה בשלה"ג, ואזדא ליה תירוצו של המער"ק.

[8] הנה שני הפירושים שהביא מו"ז בשם הרב מער"ק הם מדברי רש"י שבת (מה, א) ד"ה מכי אתו חברי. ובדף כא, ב שם פירש רק הפירוש שגזרו משום יום אידם. ולפי מש"כ רבינו פרחיה שם יש להבין מקור שני הפירושים, והוא, שהדבר תלוי בגירסא בגמ', דאית דגרסי ובשעת השמד והיינו שגזרה מלכות הרשעה על ישראל שלא יקיימו דתם, ואית דגרסי ובשעת הסכנה ופירושו שמלכי פרס היה להם זמן ידוע, ובאותו הזמן לא יוכל להדליק אפילו בביתו נר להשתמש בו, ואין מדליקין בכל מלכותם באותו העת אלא בבית ע"ז שלהן, ודו"ק.

וראה זה חדש מש"כ בספר "מועדים וזמנים" ח"ב סי' קמ, שכתב ליישב הטעם שמדליקים בתוך הבית ולא עשו ארגז זכוכית כמו שעושים היום, וז"ל: אמנם העיקר נלענ"ד דהטעם שאנו מדליקים בפנים א"ש כפשוטו, דהא דמדליקין בפנים בשעת הסכנה אין הפירוש בשעת סכנת נפשות דוקא, או שיסבול ממכות וכדומה, רק הכוונה כפשוטו שיש סכנה שיכבו הנרות ולא תתקיים ההדלקה חצי שעה, ולכן התירו חכמים להדליק בפנים. וכן מוכח ממגלת תענית (פ"ט) שמפרש שמפני הליצים התירו להדליק בפנים ע"ש, ונראה שהכוונה שליצים יהפכו המנורה או יזרקו אבנים עליה ובכה"ג התירו להדליק בפנים וכו', עכ"ל.

וצ"ע לפרש כן, כי פשט הלשון מפני הסכנה כבכל מקום סכנת היזק וכיו"ב, ולא סכנת כיבוי הנרות ע"י הרוח, ומ"ש במגלת תענית מפני הליצים היינו מפני הסכנה כפשטו, ולשון "הליצים" הוא תיקון של הצנזור. ושו"ר במגלת תענית שנדפסה עפ"י כת"י, ושם הנוסח "ואם מתיירא מן הגוים מניחה על פתח ביתו מבפנים, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו", ודו"ק. ובמגלת תענית הנדפס "ואם מתיירא מן הליצים מניחה על פתח ביתו מבפנים, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו", וא"כ לפי"ז תרי מילי נינהו, יראה מפני ליצים ויראה מפני הסכנה וכדאי' בגמ', וא"כ אף שיש להביא ראיה להדלקת נרות בפנים דומיא דמפני ליצים וכמש"כ בספר הנ"ל, אך מפני הסכנה אף לשי' מגילת תענית הייינו כפשטו.

[9] הנה זה לשון המ"מ: עוד אמרו שם (שבת כא, ב) זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה תוך עשרה טפחים, ודחו שם הראיה ולפיכך לא נכתב בהלכות [ברי"ף]. ועוד נראה לי ראיה לדחות זה מהמימרא הראשונה דאמר למעלה מעשרים פסולה, משמע דתוך עשרים אמה באיזה מקום שירצה כשירה, אלא שיש לתרץ דלא פליגן, ואע"פ שבתוך עשרים אין שם פסול, מצוה מן המובחר היא בתוך עשרה טפחים. ויש שפסקו כן שמצוה להניחה בתוך עשרה, ומדברי בעל העיטור נראה כדעת רבינו וההלכות, ע"כ. כלומר מדלא הזכירו דין זה דעדיף להניחה בתוך עשרה, משמע דלדידהו אין עדיפות להניחה בתוך עשרה. והשו"ע בסי' תרע"א ס"ו פסק דמצוה להניחה בתוך עשרה טפחים, וטעמא דמילתא דאין דרך להניח נר להאיר בתוך עשרה, וניכר דהונח שם למצות נר חנוכה.

ולשון המאירי שם: ומכל מקום למטה מעשרה מותר, לא הושוֵית לסוכה ומבוי אלא [לענין] למעלה מעשרים, ומ"מ יש הידור מצוה להגביהה עשרה להרבות בפרסומה. ויש פוסקים בהפך, ממה שאמר רבינא בכאן ז"א מצוה להניחה בתוך עשרה, ולא יראה כן שהרי נדחית בטעם הראוי כמו שתראה בסוגיא, ע"כ. ובספר המאורות כתב: ואפילו למטה מעשרה כשירה. ומבואר מכל זה דס"ל להרי"ף והרמב"ם והמאירי וס' המאורות דאין מצוה להניחה בתוך עשרה.

ובספר מאמר מרדכי סק"ח תמה על ספר הכלבו שכתב שאם הדליקה למטה מעשרה כשירה דמשמע דוקא בדיעבד כשירה ולכתחילה לא, והוא דלא כדמשמע בגמ'. ויישב דס"ל להכלבו כהרי"ף והרמב"ם דלא שרינן למטה מעשרה אלא בקושי כדי שלא יתבטל מן המצוה בשביל הטורח, כלומר דטורח הוא להדליקה למטה מעשרה. ועיי"ש שהקשה על הב"י שלא הזכיר מדברי הכלבו כלום.

ולמעשה מנהגינו שמניחין נר חנוכה למעלה מעשרה. ובסידור עץ חיים למהרי"ץ (מהדו"ב) אחר שהזכיר דעת השו"ע דמצוה להניחה למטה מעשרה כתב וז"ל: וכתב גור אריה, ולדעת הרי"ף והרמב"ם ומרדכי והעיטור וראבי"ה הביאם ב"י, מצוה לכתחלה בין בתוך עשרה בין למעלה מעשרה עד עשרים אמה. ובסדר היום כתב דמצותה מעשרה טפחים עד י"ח שכן גבהה של מנורה י"ח טפחים, עכ"ל. ולפי מה שהתבאר בדברינו דעת המאירי והכלבו דבתוך עשרה כשירה, ולא ס"ל דמצוה לכתחילה היא, ודו"ק.

[10] הנה מש"כ מו"ז בשם הפוסקים דצריך להיות נר אחר להיות בתוך הבית, לאו מילתא דפשיטא דקאי הנר הנוסף שהוא השמש, ומחלוקת טובא יש בזה, דבגמ' (כא, ב) ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו, אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה, ומבואר דרק כשמדליקה על שולחנו צריך נר נוסף כדי שלא יהנה מנר חנוכה. וכן כתב הרמב"ם בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפי' הניחו על שולחנו דיו, וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו וכו', ומשמע שאם אינו מדליקה בתוך הבית אין צריך להוסיף נר אחר. וכ"ה בהדיא בדברי המאירי שכ' ומ"מ יראה לי מכח הסוגיא שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניחה על שולחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח אינו צריך לנר אחרת אעפ"י שעומד לו לשם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש. וכבר ראיתי קצת רבנים נוהגים לעמוד שם ולדבר עם חבריהם בלא נר אחרת, אלא שלמעשה אני נוהג להדליק נר אחרת בלא צורך תשמיש, ומנהג אבותינו ורבותינו בידינו, ע"כ.

ומנהג זה שהזכיר המאירי להחמיר ולהצריך נר נוסף נזכר בשו"ע סי' תרע"ג ס"א וז"ל: ונוהגים להדליק נר נוסף כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר הנרות. וברמ"א שם כתב שאין נוהגין להוסיף נר על הנרות, אלא מניח השמש שהוא הנר שהדליק בו שאר הנרות, עכת"ד. ונמצא שמדין הגמ' וכמש"כ הרמב"ם והמאירי א"צ נר נוסף רק כשמניחו בתוך הבית, ומתורת מנהג מוסיפין נר על הנרות כדי שאם בא להשתמש ישתמש לאורו.

ולפי"ז מבואר מש"כ מו"ז בשם הרב מער"ק, דעל מש"כ הרמב"ם וצריך נר אחר להשתמש לאורו כתב המער"ק וז"ל: ומנהגינו להדליק עכ"פ נר אחד נוסף ע"ג הנרות למעלה מהם וקורין לו השמש. והכנה"ג סי' תרע"ג הביא משם שו"ת בנימין זאב סימן לדבר שרפים עומדים ממעל ל"ו, דתיבת ל"ו היינו הגימטריא של מנין הנרות שמדליקין בכל השמונה לילות. ובאזמיר יע"א ראיתי נוהגים להדליק השמש בשוה לשאר נרות, אך רחוק מאותם שהם חובה וכדעת הג"ה שם. והשלה"ג בשם רבני צרפת כתב להניחו למטה משאר הנרות. ומ"מ קצת נוהגים להוסיף עוד נר אחר באותו חדר מלבד השמש וכו'. הרי לנו כמה דינים בזה, דמעיקר הדין רק במדליק בתוך ביתו צריך נר אחר להיות בחדר, ואינו עומד כלל עם נרות החנוכה. ומנהג ראשונים הובא במאירי ובטור ושו"ע דבכל ענין להוסיף נר נוסף עם שאר הנרות. ומנהג שלישי דמלבד הנר הנוסף שליד הנרות מצרפים גם את השמש. ולדעת הרמ"א אין מדליקין נר נוסף אלא מניח את השמש עם הנרות, ומניחו במקום בולט או למעלה מהן או במקום נפרד ולא בשורת הנרות או ארוך יותר משאר הנרות. וכ"ה מנהג העולם.

והמנהג היה בתימן שהיו מדליקים הנרות בכניסה לבית בחדר המבוא [אלסקיף] ליד האשנב, כדי שייראה אור הנרות לעוברים ושבים, למרות שאין רואים את עצם הנרות. ולא היו מדליקים שמש, אלא היתה שם תאורה נוספת כעששית וכיו"ב כדי שלא ישתמשו לאור הנרות. וכמו"כ היו עושים בחדר המבוא את מסיבות החנוכה לילדים ולנערים בכל לילה, ופשיטא שהיו צריכים להניח אור נוסף וכפשט ההלכה. ועיין שת"ז שם שהשמיט הגהת הרמ"א בדין הוספת השמש, ומשמע שפסק כדעת מר"ן שנוהגים להדליק נר נוסף. וצריך עיון אם יש מי שנהג להדליק נר נוסף בכל לילה.

עוד מענייני ימי החנוכה

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
החנות