בגמראמועד קטן כ"ג ע"א איתא, אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל, אמרו עליו על ר' חנינא בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל, ע"כ.
ופסק הרמב"ם פי"ג מהלכות אבל ה"ט כת"ק דאין אומרים שמועה באגדה בבית האבל, אלא יושבין דווין. וכ"פ הטור והשו"ע יו"ד סי' שע"ח ס"ז (אלא דשם סיימו אלא יושבין דומין או דוממים, אך עכ"פ כללא דמילתא שאינם מדברים כלל).
ופירש הנימוקי יוסף (דף י"ד ע"א מדפי הרי"ף ד"ה והגדה) דהטעם שאסרו הוא, לפי שמושכין הלב ולא יתעסקו באבילותן, ואילו בשבת שאין בו אבלות אין עוסקים בתורה. אבל אם בא להן מעשה מורים בו, עכ"ל. ומשמע לפי פשט דבריו דקאי על האבלים עצמם (אולם ראה מש"כ לקמן בשם המהרש"א), ודלא כהבנת הרמב"ם ומרן דקאי אמנחמים, (וכן פירש בספר שבט יהודה סי' שע"ח ס"ז בדעתם והובאו דבריו בבית מועד פי"ט הל"ה בהערה). אך עכ"פ ע"פ פירושו אסור ללמוד דרך עיון בסברא ופלפול.
וידוע ומפורסם בקהילות ישראל שנהגו לדרוש בדברי תורה ואגדה וללמוד משניות (כאן יש מקום להעיר שבק"ק צנעא לא נהגו לקרות משניות כלל). וצ"ב על מה סמכו, דהרי הרמב"ם ומרן פסקו כת"ק ודלא כר"ח בן גמליאל.
וראיתילהרש"ש שכתב בחידושיו (בסד"ה וא"א שמועה כו') וז"ל: ובתורת האדם מצאתי שמפרש דקאי ארישא (דסוגיא) אחכם ואב"ד ונשיא דבית מדרשו בטל, וקאמר עוד דא"א שמועה כו', ור"ל בבית מדרשו של אבל ע"ש, ובזה מיושב המנהג אפילו לת"ק, עכ"ל. היינו דהרמב"ם ומרן לשיטתו יפרשו דבית האבל היינו בימ"ד של אבל, אך בשאר מקומות כגון בבית האבל ממש שרי לומר שמועה ואגדה, וכ"ש אם האבל אינו חכם, אב"ד ונשיא.
גם הערוך השולחן (סי' שע"ח ס"ח) כתב כהרש"ש וליישב המנהג. וכתב על דבריו הגר"פ קורח שליט"א בספרו בית מועד שם דדוחק גדול הוא לפרש כך בדברי הרמב"ם ומרן. ויש להעיר עוד דדברי הערוה"ש שם הוא ע"פ מנהגם שלומדים משניות וגמרא בדרך עיון וסברא, כדמוכח מלשונו בביאור מנהגם.
וכמוהר"ר שלום יצחק הלוי זצ"ל בשו"ת דברי חכמים (או"ח סי' ט"ו ונכפל ביו"ד סי' מ') נשאל על כך, האם מותר לאחרים ללמוד משניות עם פירוש בבית האבלים. והשיב דהוא מחלוקת בין הפוסקים יש מתירין ויש אוסרין, ואפשר לומר עוד דסמכו על עובדא דרחב"ג שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל, ומטעם הכלל שאמרו חז"ל הלכה כדברי המיקל באבל ומשום מעשה רב. ובסוף דבריו הביא דברי מופה"ד הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' כ"ט) שנשא ונתן בדבר יישוב המנהג (ושם הביא גם כן דברי הרש"ש והערוה"ש ועוד מדברי האחרונים). אך העיר הרשי"ה על זה שהוא נגד דברי הרמב"ם ומרן השו"ע, ע"כ דבריו בקיצור. כלומר, דכל זה לא יגהה מזור לדברי הרמב"ם ומרן דפשט לשונם מורה דאין מדברים כלל בבית האבל, אלא יושבין דווין.
ולכאורהק"ק דהרי הרמב"ם (בפי"ג מהלכות אבל ה"ג) ומרן (סימן שע"ו ס"א) פסקו דאין המנחמים רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל. משמע מדבריהם שהאבלים אינם יושבין ודווין לבד. אלא דצ"ל שעניין קבלת הדין (יעויין בב"י ריש סי' שע"ו) או עניין המעורר העצב והצער שרי (ועיי"ע מש"כ בבית מועד פכ"ב ה"ו בהערה). ונראה להביא קצת ראיה מדברי הנמוק"י שם דפירש דווין, מראין עצמם עצבים וכו', עכ"ל. ולכן שרי לומר דברי הספד תוכחה וכיבושין המעוררין העצב.
ובספרויצבור יוסף בר (ח"ד פי"ד הערה י') הביא מקורות וסימוכין מדברי הראשונים לבסס המנהג (אך יש לי להעיר דמש"כ שם בשם הר"ן צ"ל הנמוק"י וכדלעיל, ושכן הוא בב"י ובאחרונים כשמביאים דבריו).
ונלע"ד להביא עוד ראיה מדברי הגמ' שם כ"ח ע"ב,דאיתא התם ת"ר כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו וכו', אמר להם ר' טרפון דעו שחכם גדול הוא ובקי באגדות , אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו וכו', יעויי"ש. וביאר המהרש"א בחדו"א , וז"ל: ר"ל אל יכנס אחד לתוך דברי חבירו במו"מ כיון שחכם גדול הוא ובקי כו' גם הוא יבוא לידי מו"מ עמנו, ואבל אסור בו וכו', עכ"ל. משמע מדבריו שהאיסור לדרוש בבית האבל הוא דוקא בדרך מו"מ כדי שהאבל לא ישא ויתן עמהם דהוא דרך עיון ואבל אסור בו, אבל לדרוש בלא מו"מ שרי. ולפ"ז אפשר ליישב, דהרמב"ם ומרן מיירו דאין אומרים שמועה ואגדה דוקא דרך מו"מ. ולפי דברינו דוקא בדברים המעוררין העצב.
אמנם כל זה באנו ליישב דשרי לומר הספד וכו', אך ללמוד משניות עם פירוש וכמו שנשאל כמוהר"ר שי"ה זצ"ל ע"פ הנ"ל אסור, על כן הוצרך ליישב המנהג, אך עדיין לא קאי אליבא דהרמב"ם ומרן.
ובק"קתימן יע"א יש שנהגו לקרות משניות אך ללא פירוש כלל (וראה עוד בויצי"ב שם בסדר הניחום). ויש שכתבו ליישב המנהג דכיוון דהוא לזכות ולעילוי נשמת הנפטר, אז הוא לכבודו של מת, וכמו שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג יו"ד ס"ס ל"א) הובאו דבריו בשו"ת יבי"א שם. וכן ראיתי שכ"כ בספר אמרי ברוך סי' שע"ח, וכ"כ ליישב בבית מועד שם. ועוד אפשר לומר שמזה שקורין משניות מסדר קדשים וטהרות שאינו מעניין האבלות, מוכח יותר שהוא דווקא לע"נ, שהוא מעניין הלכתא למשיחא לרמוז על תחיית המתים וכו' (ועניין ללמוד לעילוי נשמה בבית האבל הוא דומיא למה שכתב הרמ"א בהגה"ה סי' שפ"ד ס"ג).
שובראיתי מש"כ הגר"ש קורח שליט"א בספר עריכת שולחן (ילקוט חיים) חי"ב סי' שע"ח סי"א בהערה (אחר שביאר מנהגנו), שאין צריכים לומר כפי שכתב בשו"ת דברי חכמים חלק או"ח סי"ד שמנהגנו הוא נגד דעת רבינו (הרמב"ם) ומרן, עכ"ל. אך אחר המחילה לא הבנתי, דהרי הרשי"ה זצ"ל קאי ג"כ על לימוד משניות עם פירוש ולא רק על דברי שמועה ואגדה מעניין אבילות גרידא, וכדמוכח מלשון השאלה (אולם נראה דנשמט מעיני הגרש"ק שליט"א דלשון השאלה הוא בחלק יו"ד שם ולא בחלק או"ח כפי שציין).
וכיוםנפרצו הסדרים הטובים וניחום אבלים הפך לביקור חברים ומיגון לשמחה וד"ל, ואין מוכיח. וכתב בספר מטה משה, וז"ל: והבא לבית אבלים לנחמם יאמר להם דברים של טעם כדי שיצדיקו דין יוצרם ויקבלו תנחומים וכו', עכ"ל. וכ"כ בספר מעבר יבוק. וכ"כ השל"ה (מס' פסחים נר מצוה ד"ה בעניין ושמחת בחגך בהגה"ה) דלא די בניחום לבד אלא ג"כ ידבר ניחומים וידבר לאבל דברים טובים עד שישמחו ויהיו פניו יפות. ובסידור ר"י עמדין (דיני קבורה אות י') כתב, וז"ל: מצוה לנחם אבלים ולדבר על לבם דברי ניחומים וכו', עכ"ל. וכ"כ הח"ח בס' אהבת חסד (ח"ג פ"ה) דיותר טוב אם יכול לדבר על לבו ולהפיגו מצערו באיזה דברים שזהו עיקר הניחום, ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.
כתיבת תגובה