פרק שז – אקמצא ובר קמצא.
כולם שואלים מה אשם קמצא, ואציגה לפניך מספר תרוצים. אבל עדיין קשה לי מה עם בעל הסעודה שגירש את בר קמצא למה בעל האגדה מעלים עיניו ממעשהו הנראה לכאורה רע.
מפורסמת הקושיא, שאכן בר קמצא אשם בחורבן הבית, שהלך להלשין על היהודים, אך קמצא מה עשה, ומדוע חורבן הבית נזקף לחובתו.
רבינו המהר"ל ביאר בספרו נצח ישראל (פרק ה') מבאר את חטאו של קמצא, כי היה באותו דור שנאת חינם ומחלוקת, והיו רגילים לקחת חבר ולאהוב אותו ולהתחנף אליו, ולשנוא האחרים וכעין מה שכתב רש"י (ר"פ בלק) שמדיין ומואב שנלחמו זה בזה, עשו שלום ביניהם כדי להלחם בישראל. והחברות שהיתה בין בעל השמחה לבין קמצא היתה של פירוד ומחלוקת כלפי אחרים.
בעיון יעקב תירץ, דעבירה גוררת עבירה, שלפי שהיו מרבים בסעודת מרעים זה עם זה, על כן אירע תקלה זו על ידיהם.
בבן יהוידע תירץ, שכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא הדבר על שמו, וכאן ידעו בעלי התלמוד, שבעת שבא בר קמצא, היה קמצא אהובו של בעל הבית יושב, והיה בידו למנעו מן הדבר הזה שלא יוציאנו לבר קמצא מביתו, וכיון דלא מנעו, גם הוא נעשה שותף בנזק אשר נסתבב מחמת דבר זה.
ובילקוט הגרשוני מתרץ להיפך, שקמצא בסופו של דבר לא בא למשתה כיון שלא קיבל הזמנה, ואפשר שאם גם הוא היה שם, לא היה בעל הבית כועס כל כך, כי היה רואה את אוהבו, וכיון שמשום גאוותו לא הגיע ללא הזמנה, משום כך נזקף לחובתו.
עוד תירץ בבן יהוידע, שבמה שאמרו אקמצא ובר קמצא, אין הכוונה שבגלל שניהם נחרב ירושלים, אלא בשביל שלא דקדק השומע להבין ולשים לבו, בשינוי שיש בין תיבת קמצא ובין תיבת בר קמצא, נסתבב חורבן ירושלים, וכונת בעל המאמר בזה ללמדנו שצריך האדם לדקדק בלשונו היטב, כמו שאמרו חכמים הזהרו בדבריכם, וכן השומע גם כן צריך לתת לב על הדברים שישמע, כי לפעמים בשביל תיבה קטנה שלא שם לבו עליה יצא מזה חרבן, ובא וראה בשביל הפרש קטן שיש בין מאמר קמצא לבין מאמר בר קמצא, שלא דקדק השומע היטב, חרבה ירושלים. וכ"כ החיד"א, וציין שכן הוא מפורש במדרש (איכה רבה ד, ג), 'הדא דברייתא אמרין, בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא', כלומר, בגלל הטעות שהחליף בין קמצא לבר קמצא נחרב ירושלים.
סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו ר' זכרי' בן אבוקלוס יאמרו כו' יאמרו כו'.
בקובץ הערות (סי' מ"ט אות ז') הקשה דכיון דרצו להקריב את הקרבן שי"ב מום משום שלום מלכות, ע"כ היה בו משום פיקוח נפש, וא"כ האיך דחה רבי זכריה בן אבקולס דבריהם מחמת דיאמרו בעלי מומין קרבין למזבח, הא פקוח נפש דוחה כל האיסורים.
ותירץ דאמנם לדידהו איכא פקוח נפש להקריב למזבח קרבן זו שיש בו מום, אבל לאותם שילמדו מזה היתר להקריב קרבן בעל מום, להם אין היתר של פיקוח נפש, וא"כ לא הותר פיקוח נפש אם עי"ז יגרום לעבור על איסור שלא במקום פיקוח נפש.
אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
וצריך להבין, מה ענין לענווה כאן, דטענתו היתה שיאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, או שיאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, אך איזה ענוה יש כאן.
החיד"א בספרו ראש דוד (פר' ויגש) פירש, דהנה כשנאמר 'כל', יש לפרש שהכוונה היא מלשון כל דהו, כלומר, אפילו משהו שבמשהו נאסר. רבי זכריה בן אבקולס פירש את הפסוק (ויקרא כב, כא) 'כל מום לא יהיה בו', שאף מום כל דהו נאסר, ולכן לא התיר להקריב אף על פי שלא היה אלא מום קטן זה, ולכאורה מי הזקיקו לפרש כן, אין זאת אלא משום שהיה עניו מאד, ודרש את הפסוק (משלי טז, ה), 'תועבת ה' כל גבה לב', שאף גאוה כל שהיא אסורה. נמצא אם כן שענוותנותו הגדולה היא שגרמה בעקיפין לחורבן ירושלים.
והגר"א (הובא בס' המאור הגדול) תירץ דהנה איתא בסנהדרין (ל"ו ע"א) דבדיני נפשות מתחילין מן הצד, כלומר מן התלמידים, שאם הרב יאמר את דעתו קודם, שוב לא יוכלו התלמידים לחלוק עליו, לכן מתחילים מן התלמידים, שאם יצדדו לזכותו יצאו זכאי בדינו.
כתיבת תגובה