פורים בתימן
מרשימות מ"ו הרה"ג יוסף קורח זצ"ל*
משנכנס אדר מרבין בשמחה, ראשית שמחתינו היתה לימוד המגילה אצל המארי, לא היו בתי ספר מסודרים, וגם לא כיתות אלא לומדים בחדר אחד אצל המארי ילדים בגילים שונים, החל מגיל חמש שנים ועד גיל ארבע עשרה שנה, חוץ מהילדים הקטנים יותר שמביאים אותם עם אחיהם לשם שמירה וגם לא להפריע לאמו בבית.
כאמור מתחילים בלימוד המגילה מתחילת אדר, המארי מקציב שעות מסוימות לילדים הקטנים ללמד אותם בעל פה פסוקים אחדים שחוזרים עליהם כל הציבור בבית הכנסת בשעת קריאת המגילה, כגון פסוק איש יהודי, ופסוק ויתלו את המן וכו', ואלה שכבר יודעים ללמוד מספר עד הגיל הגבוה ביותר מלמד אותם ביחד כל המגילה בנעימה המיוחדת לקריאת המגילה, וכולם לומדים בצוותא חדא כשפניהם צוהבות מרוב שמחה, יש מהם שקולטים את הלימוד בשלימות ויש למחצה ויש לשליש ולרביע.
משמתחלים בלימוד המגילה אצל המארי מביאים הילדים למארי מתנה מיוחדת במינה ביצים לא מבושלות, כל ילד חייב להביא למארי ביצה אחת, ויש כאלה שמתחשבים בכבוד המארי ונותנים לו שתי ביצים ויש שלש, עד שלפעמים אוסף המארי סל גדול מביצי פורים.
שמחת פורים הקרב ובא ניכרת בשוק כשכל החנויות מלאים במלאי מיוחד לפורים, וכל חנות היתה מליאה מכל מיני מתיקה וגם סוכריות ו"מְבַּאכֶר" בצורות שונות ובצבעים שונים. הסוכריות היו עשויות חתיכות קטנות, כעין צמידים, מקלות וכדומה. ה"מְבַּאכֶר" היו עשויות כעין מחתות, קיתונות, בקבוקים, מיני עופות, גמלים וכדו', והיו קלים במשקלם לפי שהיו רק כמו שכבה דקה כעין קליפה ותוכן חלול, ונעשו ע"י אנשים שהיו מומחים במלאכה זו ועושים אותם בצבעים שונים ובכמה גדלים ובצורות שונות.
הקלאים היו מכינים כל מיני קליות "עֲתַּר דְּכִֹש" אפונה קלויה יבשה, "טְרוּשׁ" שעורים קלויים, "גִּלגְּלַאן" שומשום קלוי, "קַרְעְ" גרעיני דלעת, "פְשַׁאר" תירס קלוי, וכיוצא בזה.
שבוע לפני פורים השוק הומה כבר מרוב הקונים, כל אחד קונה בכמויות גדולות מכל המצרכים לפי חשבון שעשה כמה הוא זקוק למשלוח מנות, למכרים ולשכנים לקרובים ולידידים, וגם למארי מלמד הילדים שלו.
גם עקרת הבית מייחדת יום שלם לעשיית מיני המאפה, לשה את הבצק בלול בביצים ושמן וסוכר, ויש שאינם שמים סוכר, ועושה כעכים ועוגות בצורות שונות ובכמה גדלים, לפני האפיה מורחת את פני הכעכים בביצים ומפזרת עליהם שומשום קלוי וקצח ["קֻחטַהּ"], ואחרי האפיה היא שומרת את הכעכים בכלים סגורים.
גם הנגרים היתה להם מלאכה לפני פורים, היו מכינים עגלות קטנות מקרשים, וגם דחלילים קטנים "המן", הילדים באים וקונים מהם וכל אחד מלביש את המן שלו בצורה המוצאת חן בעיניו, וצובע את העגלה בצבע שהוא רוצה, ומרכיבים את המן על העגלה וסוחבים אותו ברחובות וצועקים "קַדּ דֵ'א הָמָן גֵּא, פַוּק פַרַס עַרגֵּה, וַקַּח וּפתְּגֵּא" הנה המן בא, על סוסה צולעת, צעק ונבקע.
כבר מתחילת אדר מכינים הילדים כלי נפץ, היו לוקחים מפתחות הדלתות של בתים וקושרים למפתח מסמר, ומכניסים גפרית מקסמי גפרורים, ונועצים את המסמר חור המפתח והקישו על הקיר או על אבן גדולה, הגפרית היתה מתלקחת ומשמיעה קול נפץ מחריש אזנים. והיו להם עוד כלים להשמעת קולות נפץ חזקים.
בציפיה גדולה חיכו הילדים לבוא יום הפורים, ויום מלפני הפורים יום התענית בו הילדים משוחררים מהלמודים מתפזרים בכל הרחובות, זה מפציץ פה וזה מפציץ שם, וזה סוחב המן, והתקהלויות הילדים מגדילות את שמחת בואו של יום הפורים.
גם בשוק היתה תכונה גדולה ורבים שלא הכינו מתרוצצים בשוק לקנות צרכי פורים, ורבים היו באים לקנות סמוך לפורים כי אז היו באים הגוים עמוסים בסחורתם פירות וירקות וכיו"ב ומוכרים סחורתם בזול. ורוב האנשים לא היו צריכים לקנות יין כיון שכל אחד עושה לו יין בביתו בכל ימות השנה, וגם עושה עראק די הצורך, רק אלה שלא היתה להם יכולת לעשות לעצמם היו צריכים לקנות יין ויי"ש ממוכרי היין.
בהגיע ליל פורים וכבר בית הכנסת מלא אנשים שבאו מבעוד יום לתפלת מנחה, וכולם לבושים חג, וכל אחד מצויד במגילה קלף או גויל. אחרי תפילת ערבית כולם יושבים במקומם ובחזן או המארי מתחיל בקריאת המגילה ומסלסל בקולו בנעימה המיוחדת לקריאת המגילה, וכולם שומעים בדממה וגם הילדים מוזהרים שלא להפריע, בתימן לא היו הילדים נוהגים להפציץ בשעת קריאת שם המן וגם הגדולים אינם קורעים ברגליהם על הרצפה, אלא המגילה היתה נקראת וכל הציבור מקשיב בדממה דקה. (ע"כ מה שנמצא)
* נדפס לראשונה על ידי הרב צפניה שרעבי שליט"א במגילת אסתר "שלום ואמת", מכון מראה ה'תשס"ו, עמ' 63-61.
.jpg)
כתיבת תגובה