"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה, א)
הקשו המפרשים ז"ל: למה מצוות השמיטה נתייחסה בהר סיני יותר משאר מצוות שגם הן ניתנו בהר-סיני? ותירצו באופנים שונים. והיות ששבעים פנים לתורה אף אני אענה חלקי, עפ"י דברי בעל "ערבי-נחל" בשם "ספר יצירה" שכל מה שברא הקב"ה בא במשקל: עולם, שנה, נפש. א"כ ראוי להתבונן איך מדת הענווה באה בעש"נ. בעולם – הוא הר סיני שבחר בו השי"ת לתת עליו התורה לישראל מפני קטנותו ושפלותו, ולכן סיני בגימטריא ענוה. וכן אין זוכה להבין התורה אלא מי שהוא עניו ומצא מין את מינו וניאור. ובשנה – השמיטה שכתבו המפרשים שבאה להשריש באדם מדת האמונה והבטחון ששורשם בענווה ושפלות הלב ועזיבת הרבות הון. ולכן הזכיר במצווה זו את הר-סיני להורות שהשנה הזו דוגמת הר-סיני במדת הענווה. ומדת הענווה בנפש – בדרך כלל היא נשמת משה רבנו ע"ה שנאמר בו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם".
(חן טוב – לרבי יחיא אלבדיחי זצ"ל)
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" (שם, ב)
כתוב בתהילים (כד, א): "לה' הארץ ומלואה". הכתוב מדבר כנגד ישראל שצריכים לקיים מצוות השמיטה כהלכתה לקיים גזירת מלך. וצריך טעם על דרך הפשט להמון העם, שקשה עליהם לפרוץ גינותיהם ושדותיהם וכרמיהם הפקר לכל, ע"מ להניח לבם לקבל זו המצווה באהבה. והנראה, כי האדם אעפ"י שיש לו נכסים ועבודה רבה צריך שידע ויכיר מי הוא הנותן שעשאו היום עשיר הוא יכול לעשותו עני למחר ולא יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. לפיכך, רצה השם יתברך לעורר אותנו בכל שבע שנים פעם אחת, להניח שדותינו וכרמינו וגינותינו וזיתינו אעפ"י שיהיו בתכלית השבח והיופי והוצאה מרובה. ונימשך לתת בליבנו שהכל שלו ומאיתו ולא נבטח על הקנינים האלו אלא על הנותן לך כוח יתברך ויתעלה.
(צידה לדרך – לרבי יחיא אלצ'אהרי זצ"ל)
"שש שנים תזרע שדך וגו'" (שם, ג)
וכן הוא אומר בשמות (כג, י): "ושש שנים תזרע את ארצך וגו'". שש שנים הוא סוד ששת ימי בראשית שכנגד שש ספירות שהן ממטה למעלה. ויש לדקדק מדוע אמר הכתוב וייחס הכל בלשון נוכח – ארצך [וכן שדך וכן כרמך] ולא אמר תזרע את הארץ? ר"ל, כי שבת ושמטה היא ארצו של הקב"ה ושש שנים כנגד ששת ימי החול, "השביעית תשמטנה ונטשתה" כנגד יום השבת ובמוצאי שביעית חוזר לזרוע והיובל קודש לה'.
(מדרש חמדת ימים – לרבי שלום שבזי זצ"ל)
"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגו'" (שם, ד)
"לעולם שביעי חביב לפני ה' ב"ה. הגאולה בניסן שהוא שביעי לתשרי, והשמחה היתירה בתשרי שהוא שביעי לניסן וכן שמותיו של מקום שבעה. השבת בשביעי, השמטה בשביעית, שבע שבתות, שבע שנים, כל הנבי' שבעים, השבטים נולדו כולם לשבעה חדשים, התינוקות בימי דוד היו דורשים בתשעה וארבעים פנים טמא ותשעה וארבעים פנים טהורה"..
.(ילקוט מדרשי תימן – לחכם תימני בלתי נודע)
כתב הרב חיד"א ב"נחל קדומים" בשם המפרשים: טעם השמיטה, לפי שבכל שנה מתבטלים שני חדשים – ניסן ותשרי, וכמ"ש רבא: "לא תחזו אפאי ביומי ניסן וביומי תשרי", שיטרחו בקציר ובציר ושאר החדשים יהיו פנויים ללמוד. והנה, בשש שנים הם י"ב חדשים. ולכן באה שנת השמטה שאין לטרוח בה בשום דבר וילמדו 12 חדשים להשלים את שנים עשר החדשים שביטלו בשש השנים. עד כאן. ולפי"ז, אפשר שזו כוונת הכתוב כאן במ"ש "ובשנה השביעית… שבת לה'", היינו שיכווין שהשביתה מהעבודה תהיה לשם ה' לעסוק בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וכן תמצא ש – "ובשנה השביעית שבת שבתון" ראשי תיבות בגימטריא תורה, לרמוז לזה שהשמיטה היא כדי לעסוק בתורה כנגד מה שנתבטלו ממנה כנזכר לעיל. וכן שמיטה בגימטריא שס"ד לרמוז לנ"ל, כי י"ב חודש יש בהם ש"ס ימים וארבעה ימים הם שבין ר"ה לר"ה.
(מקום מקדש – לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
"את ספיח קצירך לא תקצור" (שם, ה)
זה לשון האריז"ל בליקוטים: "הנה בשבת ובשביעית נאסרו מלאכות הארץ, כגון חרישה וזריעה וקצירה. כי ענין מלאכות אלו הם נוגעות אל הארץ העליונה, כי הם העלאת מיין נוקבין. ושאר מלאכות הנוגעות בדכורא, הם הולדת מיין דכורין. כי כבר ביארנו כי כל המלאכות הם להעלות השבעה מלכים ולמתקן. ואמנם סוד הזריעה והעבודה הוא בסוד 'ואדם אין לעבוד את האדמה' כי על-ידי אדם נעשים עבודת הקרקע העליונה וכו'. וסוד הזריעה הוא סוד הנשמות דמיין נוקבין הטמונים בתוך הארץ, והם עולים מלמטה למעלה ומתגלים על פני הקרקע, והוא בסוד 'אור זרוע לצדיק' שכבר הוא זרוע מתחילה ועתה הוא עולה מאליו ונזרע, כנזכר בזוהר. גם סוד הקצירה הוא סוד הלידה העליונה, שהם הנשמות שהיו בעיבור תוך הנוקבא, והם נקצרות משם וניתנות בעוה"ז אל הגופים השפלים. וכדי להבין זה נבאר הענין הנזכר בזוהר, 'ורזין אלין לא אתייהבו אלא לאלין מחצדי חקלא'. והענין כי כשהמלכות רוצה לילד אלו הנשמות שהם בעיבור בתוכה, הנה לפתח חטאת רובץ, הוא הנחש העליון הנושך בערייתה ועל ידי כך היא יולדת. ואמנם, כדי שהחיצוניים לא יתאחזו ויתדבקו בנשמות אלו, צריכה תפילת הצדיקים שע"י תפילתם יולדת ואינה צריכה אל הנחש. וזהו סוד קר"ע שט"ן, כי שטן גימטריא נחש, כי הנחש הוא הקורע רחם האיילה וכו'. וזהו סוד מה שתיקנו רז"ל בתפילה 'מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה' שהם שבעין תיבין דעאקו דיולדה. והכלל, כי צריך תפילת הצדיקים להזריע תחילה אלו הנשמות ואח"כ להוליד אותן. והוא סוד קצירת השדה העליונה. ולכן נקראו מחצדי חקלא, והוא ע"י מעשיהם ותפילותיהם ובשביעית אין צורך להם, כי הכל נעשה מעצמו. עד כאן.
(מנחת יהודה – לרבי יהודה ג'זפאן זצ"ל)
"את ספיח קצירך"
סופי תיבות: חת"ך. לרמוז, שאעפ"י שבשמיטה אין זריעת קרקע ולא בצירת כרם אעפי"כ לא תירא מחסרון פרנסה. כי בכח שם זה הממונה על הפרנסה תתפרנס בריווח. וראשי תיבות: קס"א, שהוא שם אהי"ה במילוי יודי"ן [כזה: אל"ף ה"י יו"ד ה"י] שהוא בבינה – "ואת ענבי נזירך לא תבצור" – סופי תיבות אריך. כלומר, שאם יקיימו את מצוות השמיטה, תימשך להם הברכה במעשה ידיהם של השנה הששית מבחינת אריך [אנפין] ותספיק להם לשלש השנים. כאמור בכתוב (להלן כא): "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים".
(מקום מקדש – לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'" (שם, ו)
לרמוז ג"כ על מה שתנוח הארץ מהעבודה, עוד תוסיף תת כוחה לכם לאכלה נוסף על שכר שמירת המצוה.
(מים שאובים – לרבי דוד הלוי חמדי זצ"ל)
כתיבת תגובה