במנהג לומר שבעה שבועי שלמי.
במנהג שנהגו לומר שבעה שבועי שלמי כלומר שבעה שבועות תמימות, כענין הכתוב פרשת אמר פסוק טו, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: ובתרגום אונקלוס "שבע שבוען שלמן יהוין".
הנה פשיטא לי שכ"ז א"ש למי שספר בכל יום כדין ובברכה ספר כל הימים, [כלומר שספר מהערב ולכל הפחות בלילה אף מאוחר שאז מתקיים התמימות בכל הימים], אך אם הפסיד יום אחד לגמרי שנתבאר בס"ח שכבר אינו סופר בברכה, ואצ"ל שהיה זה במישלם שבועי שי"א שעיקר התמימות אז הוא, [עי' ביאוה"ל ס"ח ד"ה סופר ב' הגאונים], א"כ כמו דקימ"ל לענין הברכה דאינו תמימות ה"נ בזה שאין לאומרו, ואע"ג שיש לחלק ולומר שלענין ברכה מחמרינן טפי, מ"מ מאידך י"ל נמי סברא להיפוך דכשאומר כך להדיא שהם תמימות ואינו כן לפום מאי דקימ"ל, הרי הוא כדובר שקרים לא יכון ח"ו, והוי כמצוה הבאה בעבירה, וע"כ אין לומר כן.
ולפי סברא זו אף מי שיום אחד מנה ביום שהוא בלא ברכה, כמש"כ השו"ע ס"ז ועיי"ש ברבינו סק"יט שאז אינם תמימות וכמש"כ הראשונים, וכן כשהיה מסופק וכנת' בס"ח ובשת"ז סק"כא, וע"כ נראה שכל כה"ג שב ואל תעשה עדיף כנ"ל.
אמנם י"ל עוד בכוונת מנהג זה דבא לאפוקי מיום חמישים דבהכי הוו תמימות כלשון הכתוב וע"כ א"צ לספור עוד יום חמישים, עי' מש"כ בהל' בשם הרא"ש סי' מ' וש"ר. וראיתי להגרש"ק בעריכ"ש בהע' ח שכ' כעי"ז יעו"ש, ולפי סברא זו לכאו' אין לחוש לכ"ז, אבל הפשטות [וכן לכאו' כוונת רוב העולם] כמש"כ מתחילה מה גם שהיה אפשר להודיע זאת באופן אחר יותר ברור, וכמש"כ הח"י ב' מהרי"ל ולא כך, וע"כ ברור שעיקר הכוונה היא כפשטיה דהיינו שהם תמימות וממילא הדר דינא כנ"ל.
ומצאתי סייעתא לדברינו בספר ברכת הבית [איינהורן] בשער נ' סעיף ג' שכתב כעי"ז מדנפשיה לענין אם הפסיד יום אחד לגמרי שלא יאמר הלשם יחוד וכו' כמש"כ בתורה שבע שבתות תמימות וגו' וכ' סברא הנז' דהוי ח"ו כדובר שקרים לא יכון שהרי אינו מקיים התמימות כדבר התורה, וכשאינו אומר את המילים מ"ע כמש"כ בתורה, א"ש משום דהוי כקורא בתורה יעו"ש, ולעד"ן בנידו"ד פשיטא דגרע הרבה יותר שהרי אומר כן בעיקר המצוה שהיא הספירה גופא, ולא רק בלשם יחוד וכדו' שהיא הכנה למצוה ובזה יש לפרשו נמי שכוונתו על מצות הדרבנן [דהוא נמי מ"ע] וכמו שקבעו חכמי הדורות לספור [דהיינו בלא ברכה מספק בין הפוסקים] וכמש"כ בתורה עיקר מצות הספירה שעתה הוא זכר לה [וכעין מש"כ לענין החשש שאמרו על עצם אמירה זו בזמנינו מחמת שלרוה"פ הוא דרבנן, ומ"מ מוכח מדבריו שרק לזה חשש ולא כדבריהם], משא"כ בענינינו שבעצם הספירה אומר כן שהם תמימות גרע הרבה יותר ודו"ק.
אחר כתבי כ"ז בא לידי ספרו החשוב של הרה"ג חזקיהו דחבש שליט"א בביאורו באר מרים בע' של"ח וראיתי שהביא כסייעתא למנהגינו בזה, בשם "מי שהביא" תשובת הרמב"ם כת"י בזה"ל: "מי ששכח לילה או שתי לילות יברך בזולתה מן הימים או לאו והשיב מה שאבד אי אפשר להחזירו אבל מן הלילה שנזכר עד סוף השבעה שבועות יברך, וישמיט בלילה האחרון אמירת "תמימות" לפי שאינן תמימות ויאמר היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר וכו' עכ"ל. והרי שלהדיא זכינו לכוין לדעת הרמב"ם בס"ד. וסיים הרב הנ"ל שלא נתבאר בתשובה הנז' בשכח לספור רק בלילה וספר ביום וכן במסופק, אם יאמר תיבת שלמי או לאו ונראה שאם לא יאמר לא הפסיד עכת"ד.
הרי להדיא כמסקנתינו הנ"ל ודו"ק.
כתיבת תגובה