החיבור ההגותי־דרשני 'מנורת המאור' נקרא מזה דורות בבתי הכנסת התימניים. מהדורה חדשה מציגה מסורת קריאה מדויקת שהיא פרי מחקר שקדני ומקיף
ספר מנורת המאור עם הפירושים נפש יהודה וחק יעקב
מוגה ומדויק, ערוך, מנוקד ומפוסק כפי מסורת קריאת קהילות קודש יהודי תימן, על ידי אדם בן נון
מכון שתילי זיתים לחקר מורשת תימן, בני ברק, תשע"ב, 126 עמ' (מבוא) + 986 עמ'
חריצות, השקעה וידענות הן תכונות מרשימות בעיניי בעולם המחקר. את שלושתן מצאתי בספר חדש שיצא לאחרונה, מהדורה חדשה – המיתוספת ליותר מ־70 (!) מהדורות שיצאו עד כה – לספר 'מנורת המאור' של ר' יצחק אבוהב, מעשה ידיו להתפאר של אדם בן נון. אדם הוא איש צעיר לימים, באמצע שנות השלושים לחייו, תימני בעל חזות חרדית, המוכר לבעלי עניין בניקוד ובטעמי המקרא על פי מסורת תימן, בזכות מאמרים ומבואות מקיפים שפרסם בתחום זה בשנים האחרונות.
מיהו מהר"י אבוהב
"וכבר נהגו העולם אחר פיטום הקטורת לשנות פרק אחד מפרקי מנורת המאור שחיבר מרנא הגאון מהר"י אבוהב ז"ל, ללמד דעת לעם מוסריו הנעימים. ואשרי העם שככה לו, כי דבריו ז"ל ערבים ומתוקים, ומושכים את הלב לאבינו שבשמים" – כך מעיד הרב התימני הנודע בן המאה הי"ח, ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ), בתכלאל עץ חיים (חלק א, קמג ע"ב). זוהי העדות הראשונה הידועה לנו על מנהג הנוהג עד היום בבתי כנסת תימניים – לקרוא פרק מספר 'מנורת המאור' בשבתות ובמועדים.
ספר 'מנורת המאור' הוא ספר של דרשות מוסר המשלב בין התפיסה הפילוסופית לבין התפיסה הקבלית, ועוסק בין היתר בסוגיות יסוד כמו טעמי המצוות, שכר ועונש, אגדות חז"ל, ההשגחה הא־לוהית, הניסים והטבע, הישארות הנפש ועוד. הספר נכתב על ידי ר' יצחק אבוהב, אך זהותו המדויקת של המחבר וזמנו נתונים במחלוקת. מחלוקת זו קשורה לכמה עניינים ובהם קיומו של חכם נוסף בעל שם זהה, וכן קיומו של ספר נוסף בעל שם זהה שנכתב על ידי ר' ישראל אלנקאווה (המאה הי"ד). קיימת זיקה ספרותית בולטת בין שתי המנורות, אבל השאלה היא מי קדם למי ומי הושפע ממי.
בחלק השני של המבוא עושה אדם בן נון סדר בדברים, בעקבות מחקריהם של חוקרים רבים, ובעיקר פרופ' י"מ תא שמע והרב ד"ר הושע רבינוביץ. בעקבות מחקר מדוקדק ובעיקר בעקבות גילוי פירוש לספר 'מנורת המאור' של מהר"י אבוהב כבר מאמצע המאה הי"ד, הגיע תא שמע למסקנה שמהר"י אבוהב חי ופעל בתחילת המחצית הראשונה של המאה הי"ד ושחיבורו קדם לחיבורו של ר"י אלנקאווה. כמאה וחמישים שנה לאחר מהר"י אבוהב זה חי בטולדו שבספרד חכם אחר בשם מהר"י אבוהב, אשר היה מראשי הרבנים בדור הגירוש מספרד. מהר"י אבוהב השני הוא שכתב פירוש על הטור, ונזכר פעמים רבות בספר 'בית יוסף' של מרן ר' יוסף קארו.
אדם בן נון דן בעניינים היסטוריים אלו – וכן בשאלת הזמן שבו הגיע ספר 'מנורת המאור' לתימן והזמן שבו החל המנהג לקרוא בו – בבקיאות ובידענות. הוא בקי בספרות המחקר האקדמית והעממית ומשכיל להשתמש בדברי קודמיו, כמו גם לחלוק על חלק מדבריהם. אך לא רק ספרים ומאמרים היו לנגד עיניו של בן נון אלא גם כתבי יד רבים. כך למשל הוא מעיד על עצמו: "בדקתי עשרות רבות של כתבי יד במכון לכתבי היד שבבית הספרים הלאומי בירושלים ובספריית בר־אילן, ועוד כתבי יד רבים בבעלות פרטית עברו תחת ידי". בעקבות בדיקה חרוצה זו הוא כותב ש"ההעתקה הקדומה ביותר של החיבור בתימן שמצאתי היא מתחילת המאה הי"ח (תע"ו, 1716)". ומשמעות נודעת לבדיקה זו לעניין זמן תחילתו של המנהג.
חיבור עולמות
אכן עיקר עניינה של המהדורה החדשה של ספר 'מנורת המאור' הוא בהצגת מסורת קריאה לספר על פי מנהג בני תימן. לצורך זה, ולצורך ספרים נוספים מן המקרא ומספרות חז"ל שהוציא לאור ושהוא עתיד להוציא לאור, השקיע אדם בן נון זמן וכוח בהיקפים מרשימים. לאורך שנים רבות הוא עבר על ספרים שנוקדו על ידי זקני תימן, ורובם "גנוזים בארכיונים שונים ובעיקר בידיים פרטיות". הוא עבר "מילה במילה באוזן קשובה ובעין בוחנת" וריכז "את כל גרסאותיהם בצורה מסודרת למשמרת". הוא שמע את "כל ההקלטות והחומרים הקיימים במרכז לחקר מסורות קהילות ישראל מיסודו של פרופ' שלמה מורג", וכמו כן הקדיש "אלפי שעות לימוד עם זקני תימן וחכמיה ובראשם הרב יוסף צובירי".
ראוי להדגיש שעיקר חידושו של בן נון הוא בניסיון העיסוק השיטתי במסורת הקריאה התימנית של לשון חכמים דווקא. בענייני מסורת הקריאה של המקרא דנו ודשו רבים אחרים ובכללם בן נון עצמו, אך מסורת הקריאה של התורה שבעל פה מוזנחת לא רק בעולם המחקר אלא אפילו בקרב בני העדה התימנית עצמם. למעשה כמעט כל מה שנותר ממנה הוא שימור המנהג של קריאת פרק בספר 'מנורת המאור' בשבתות. "שאר הלימודים שהיו נהוגים בחוץ לארץ – משנה, גמרא, מדרשים, עין יעקב, רמב"ם, שולחן ערוך, זוהר ועוד – במתכונת הלימוד התימנית (קריאה בצוותא, קריאת הרב ואחריה חזרת הציבור) תוך הקפדה מלאה על מסורת הלשון, כמעט שלא יכירם מקומם בבית המדרש התימני בארץ ישראל, והם נשארו נחלתם של בתי כנסת אחדים".
יש לציין שספריו של אדם בן נון, ובכלל זה 'מנורת המאור' שיצא לאחרונה, אינם היחידים בשוק הספרים של יוצאי תימן. למעשה, קריאה בדבריו במקומות מסוימים מגלה יותר מטפח מריח הפולמוס שהוא שותף בו. כשלעצמי אינני אוהב במיוחד פולמוסים ולכן הייתי מעדיף אם להט הפולמוס שבא לידי ביטוי בספר בביטויים חריפים ובציניות היה מצטנן קמעא.
בכל אופן, האמת ניתנת להיאמר שלאדם בן נון יתרון בולט מאוד על פני כל בני הפלוגתא שלו, צעירים ואף זקנים, והוא לימודו באופן שיטתי ומסודר את חכמת תורת הלשון. למסורות שקיבל מזקני תימן הוא צירף לימוד אקדמי בלשון המקרא, בלשון חכמים, בלשון חכמי ימי הביניים ובלשון הארמית הבבלית. בן נון מתהדר ביתרון זה, ובצדק. אך מעבר ליתרון שהדבר מקנה לו, יש בכך מחזה מרנין בעיניי – לראות ברשימת התודות שילוב מיוחד של רבנים וחוקרים מן האקדמיה, גברים ונשים, תימנים, ספרדים ואשכנזים. דומני שלא אגזים הרבה אם אומר שדי אפילו בקריאת רשימת התודות כדי לעמוד על גודל ההשקעה המשוקעת בספר זה.
באופן סמלי למדי, המורה על חיבור העולמות, צורפו ל'מנורת המאור' במהדורתו של בן נון שני פירושים של חכמים בני המאות הי"ז והי"ח, האחד 'נפש יהודה' לרבי משה פרנקפורט, ששימש דיין באמסטרדם, והשני 'חק יעקב' לחכם התימני רבי סעדיה בן שלום קטיעי, פירוש שהורחב על ידי רבי אברהם חאזי (המאה הי"ח). בעוד הפירוש הראשון נדפס זה מכבר עוד בחיי מחברו, הפירוש השני נדפס כעת לראשונה על פי ארבעה כתבי יד. בפירוש זה מוזכרים דבריהם של רבים מחכמי ישראל לדורותיהם ולמקומותיהם, עובדה העשויה ללמד בין היתר על היקף הספרים הגדול שעמד בפני חכמי תימן (בניגוד להנחה רווחת).
חשיבות נודעת גם לדברי חכמי תימן המובאים בפירוש, לעתים מפיהם ולעתים מפי כתבם, כמו גם לעדויות על מנהגים המובאים בפירוש, כמו למשל בעניין ביקור חולים בשבת: "ומנהגנו כאן בארץ התימן, שאנו אומרים בכניסה שלום, וביציאה הכי אמרינן: שלום עליכם, רפואה קרובה לבוא, זכות השבת תגן בעדך. וזהו הנוסח השגור בפי הכל, ופוק חזי מאי עמא דבר".
באדיבות אתר מוסף "שבת" – תורה, הגות ספרות ואמנות.
מאמר זה מאת הרב ד"ר כרמיאל כהן, חוקר ב"מכון מעליות" שעל יד ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ובאוניברסיטה העברית בירושלים.
כתיבת תגובה