לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

 

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית   |  הוספה למועדפים

 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ
לצפייה בקטלוג המוצרים המלא לחץ כאן
 

מרכז קשרי אירוח לבני תימן

.

בקרוב בחנות

שמחים אנו להודיע כי "נוסח תימן" שוקדים בימים אלו על הוצאתו של ספר הילדים "התאג שלי" אשר יכיל עשרות רבות של איורים צבעוניים בשילוב המברך השישי.

הרב מקייטן
מוהל מומחה

ברכת המוציא על השלימה ואכילת שני כזיתים

בענין ברכת המוציא על השלימה

וענין אכילת שני כזיתים למנהג תימן

 

 

ביאור האחרונים בדעת השו"ע בטעם דצריך לאכול שני כזיתים

 

א. כתב מרן בשלחן ערוך סי' תע"ה ס"א יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה. ע"כ.

והנה הט"ז והפר"ח ורבינו השתילי זיתים ועוד רבים מן האחרונים עד הכהן הגדול רבינו המשנ"ב פירשו טעם השו"ע דצריך כזית מכל אחד, דהיינו משום דנחלקו הראשונים על מה קאי ברכת המוציא ועל מה קאי ברכת המצה, וכיון שיש אומרים דברכת על אכילת מצה קאי על השלימה, ויש אומרים דקאי על הפרוסה, על כן צריך לאכול מכל אחד כזית.

 

ביאור האחרונים אינו עולה למנהגנו

 

ב. אמנם הנה טעם זה ניחא בדברי מרן בשלחן ערוך, אולם לא יתכן למנהג תימן שנהגו לפרוס השלימה אחר ברכת המוציא, ואחר כך לברך ברכת המצה, ואפ"ה נהגו לאכול שני כזיתים מן השלימה ומן הפרוסה, וכמפורש מנהג זה בדברי מהרי"ץ באגדתא דפסחא מהדו"ק שכתב בסדר ההגדה וז"ל: ויברך בא"י המוציא וכו' ויבצע מהשלימה העליונה כזית ומהפרוסה כזית, ויחלק למסובין ואח"כ יברך פעם שניה בא"י על אכילת מצה וכו' ויאכלם יחד בהסיבה. ע"כ. ובפירושו שם כתב: המנהג לברך המוציא ולחלק ב' זיתים לכל אחד ואחד, ואחר שיחלק יברך על אכילת מצה דכתיב לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה דזה עדיף טפי, וכן מצאתי כתוב משם רש"י ורגמ"ה ועי' בכל בו מש"כ בענין זה ודו"ק שם. ע"כ.

 

וכן מצאתי באגדתא דפסחא עתיקה כת"י (שהובאה מתימן מעי"ת ד'מאר ע"י מו"ז כמוהר"ר לוי קשת זצ"ל) שכתב שם וז"ל (מתורגם מל"ע): ויטול שני ככרות ומחצה מן המצה המשומרת ויברך המוציא וכו', ולוקח כל אחד ואחד כזית מן הככר העליון וכזית מן הככר האמצעי השבור ולא יאכל אף אחד עד וכו'. ע"כ. הרי מפורש שיש לאכול כזית מכל אחד אע"פ שפורס השלימה קודם ברכת המצה.

וראיתי עוד למהר"י צובירי זצ"ל במגיד מראשית סוס"י כ"ח שהביא שמנהג זה לאכול כזית מכל אחד מובא בכמה תכאליל לפני שלש מאות וחמישים שנה, ובכללם תכלאל מהר"י פתיחי, ושכן חרז בשיר מהר"ר פנחס הכהן עראקי, ושכ"ה בהגדת מהר"ש מנצורה. וכ"ה גם בהגדה כמנהג עדן כ"ב א'.

וא"כ יש להבין למנהג זה מה הטעם לאכול כזית מכל אחד.

 

דברי הטור בזה

 

ג. וכדי לעמוד על שורש הדברים יש להקדים לשון הטור סי' תע"ה: ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחו השלימה למעלה והפרוסה תחתיה ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משנים ביחד כזית מכל א' ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוס' המוציא ועל השלימה על אכילת מצה לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה.

ומקור לשון הטור בזה הוא הרא"ש בסדר הלכות פסחים בקצרה וז"ל; ומברך על השלימה ברכת המוציא ובוצע ומברך על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע ואוכל משתיהן מכל אחת כזית, הרוצה לצאת ידי כולם יברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע משתיהן. ע"כ.

והנה מוכח בהדיא מדברי הרא"ש והטור שלא כטעם הפרישה הט"ז והפר"ח, שהרי בראש דבריהם כתבו בהדיא כמנהגינו לבצוע תחלה מן השלימה ואח"כ לברך על הפרוסה על אכילת מצה, ואפ"ה כתבו שיאכל מכל אחד כזית, וא"כ לא שייך לומר דהטעם משום ספק אי אשלימה או אפרוסה, וכבר עמד בזה הפר"ח וכתב שכל דבריו הם בדעת השו"ע ולא בדעת הטור, ואמנם הפרישה כתב לפרש כן גם ד' הטור אך צ"ע איך יתפרשו כן דברי הטור, וכנ"ל. [ועי' מש"כ בט"ז סק"ב, וצ"ב].

 

דברי הרא"ש פ"ק דפסחים

 

ד. וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש (פ"י דפסחים סי' ל') שהביא בתחילה שיטת הסוברים דמברך המוציא על הפרוסה ומש"ה א"צ בלילה זה אלא שלימה ופרוסה, והשיג עליהם הרא"ש וז"ל, ולא נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע על שתי ככרות שלימים, דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים, תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותה באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן, וה"ה נמי אם יש לו לחם עוני לאוכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה, הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות. ע"כ.

ואח"כ כתב הרא"ש וז"ל, ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים וישמור החציה לאפיקומן ויניח חציה בין שתי השלימות, ועל הראשונה יברך המוציא ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד מכל אחת כזית ומן השלישית יעשה כריכה כהלל, דכיון דתיקון שלש מכל חדא נעביד בה מצוה חדא והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד. ע"כ.

הנה מוכח בדברי הרא"ש דאחר שנחלק על שיטת הסוברים דברכת המוציא קאי אפרוסה, וכתב בהדיא דהמוציא קאי אשלימה ועל אכילת מצה אפרוסה, כתב בפשיטות דצריך לאכול כזית מכל אחד, ולא משום ספק נגע בה.

 

דברי הראבי"ה והראב"ן והמרדכי

 

ה. וכך הם דברי הראבי"ה ח"ב סי' תקכ"ה שכתב וז"ל, וכביצה הוא שיעור שני זיתים, כדמשמע בפרק שלישי דמסכת כריתות, ואם אינו יכול להכניס ביחד לתוך פיו שני זיתים אחד של המוציא ואחד של אכילת מצה, יאכל תחלה המוציא הקודם לברכה, וברכתו תדירה, ושוב השנייה של אכילת מצה. ומה שאין אנו אוכלין המוציא ושוב יברך על אכילת מצה ויאכל, משום דאמרינן דלאחר שמילא כריסו יחזור ויברך, ומהאי טעמא אינו מברך על האפיקומן, וכי היכי דאמרינן להאי טעמא אמרור, הכי נמי אמרינן להאי טעמא אמצה. ונשים ועבדים חייבין באכילת מצה ומרור, וכאשר עשה כן יעשה לכל בני החבורה, כזית לכל אחד ואחד מן השלימה, ומן הפרוסה נמי כזית לכל אחד ואחד. ויטביל במלח, לפי שאינה מלוחה. ע"כ.

ומבואר בהדיא בדברי ראבי"ה דאין ספק על מה קאי  ברכת המוציא כדמוכח ממש"כ דבאופן דא"א לאכול שני זיתים יאכל תחלה מן המוציא, אלמא דידוע מה הוא המוציא ואין ספק מה הוא, וזהו משום שנקט הראבי"ה כשיטת אביו רבינו יואל שהביא למעלה, דהמוציא קאי אשלימה ועל אכילת מצה אפרוסה, וכמשמעות דבריו שם דהעיקר כשיטה זו.

ושו"ר דמקור דברי ראבי"ה בענין אכילת שני זיתים, הוא חילוף מנהגי א"י ובבל שהובא בראב"ן זקנו של ראבי"ה וז"ל: אנשי א"י בין בחול בין בשבת מניח פרוסה על השלימה ובוצע על הפרוסה המוציא לחם מן הארץ ולא אכיל עד שיקח המצה שנייה ויברך על אכילת מצה ויאכלם ביחד מזו כזית ומזו כזית אבל פחות לא, ואם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד אוכל זית של המוציא תחילה כי הוא קודם לברכה וברכתו תדירה, והדר אכיל זית של אכילת מצה, ולהכי מברך על אכילת מצה קודם שיאכל המוציא, לפי שאחר שימלא כריסו הימנה מן המצה של ברכת המוציא היאך יברך שוב על אכילת מצה והוא אכל [כבר]. ויאכיל לכל אחד מן בני החבורה מן המצות ב' זיתים, וגם לנשים ועבדים שגם הם חייבין בקום אכול מצה שהרי הם בב"ת חמץ. ע"כ.

וגם כאן מבואר בהדיא דטעם אכילת שני כזיתים הוא, דבעינן כזית לברכת המוציא, וכזית לברכת על אכילת מצה, ולא משום ספק כלל.

וכן מפורש במרדכי בהלכות הסדר בקצרה רמז תרי"א וז"ל: ומברך המוציא על העליונה השלימה והיא השניה, ואח"כ יברך על אכילת מצה על הפרוסה דכתיב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה [שם] לפי שברכת המוציא תדירה, לכך קודמת לעל אכילת מצה, ומשום לחם משנה צריך שתי שלימות כמו בשבת, ואחר שבצע יתן לכל אחד כזית מכל אחת ואחת. ע"כ.

 

מדברי ראבי"ה משמע דפורס השלמה קודם ברכת אכילת מצה כמנהגינו

 

ו. והשתא דאתינא להכי ניחא היטב המנהג שנהגו לאכול ב' כזיתים אע"פ שלדידן לא שייך האי ספק אי קאי ברכת מצה על העליונה או על התחתונה, דטעם אכילת ב' כזיתים משום כזית מברכת המוציא וכזית מאכילת מצה הוא, והוא הטעם המבואר בדברי הראב"ן הראבי"ה הרא"ש המרדכי והטור שהם מקור הלכה זו.

ובאמת שאף מדברי הראבי"ה משמע כמנהגינו דפורס השלמה אחר ברכת המוציא קודם ברכת אכילת מצה, שכתב לעיל מינה וז"ל: ונראה לי דנוטל המצה אמצעית ובוצע לשנים ונותן חציה בסוף השלחן לאפיקומן וחצי השני נותן בין שתי המסומנות א' ג', ואז כשיטול לבצוע המצה אחר גמר האגדה בוצע המוציא במסומנת א' שהיא ראשונה למצוה, ובפרוסה שהיא האמצעית מברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד. ע"כ. משמע שמברך על אכילת מצה על הפרוסה אחר שבצע על השלימה המוציא, וא"כ ע"כ דהטעם לב' כזיתים הוא משום ברכת המוציא ולא משום ספק.

 

דברי התה"ד והלקט יושר

 

ז. ושוב ראיתי שכבר עמד בכל זה בלקט יושר (ח"א עמ' צ"ב) וז"ל בביאור לפיוט שכתב בעל תה"ד: 'לאוכ"ל מכ"ל אח"ת כזי"ת בסמיכ"ה', כך כתב אבי"ה ואשיר"י שצריך לאכול מכל אחת כזית. ורבים תמהו על דבריהם מה צריך כזית מברכת המוציא דברכת הנהנין לא בעי שעור, ויראה ליישב קצת פסק זה דמשום דנחלקו הגאונים בדבר, מקצתם סברי דצריך לברך על אכילת מצה על השלימה והמוציא על הפרוסה, להיפך מגאונים דלעיל. ולפי זה צריך לאכול מתרווייהו כזית משום ספיקא דברכת אכילת מצה, דאיזה מהן דעלה קאי על אכילת מצה מינה צריך לאכול כזית. אמנם דברי אשיר"י לא יתיישבו, דאיהו גופיה כתב בהדיא דמברך על השלימה המוציא ועל אכילת מצה בפרוסה, והכי נמי מוכח בפשיטות מדברי אבי"ה שכתב שצריך לבצוע האמצעית. ע"כ סבר דמברכינן על אכילת מצה על הפרוסה, ולפי זה שיישבתי צריך הסיבה בשני הזיתים. אבל אי הוה הטעם משום דצריך כזית בשביל ברכת המוציא, אם היה אוכל אותו כזית לבדו כמו שכתב אשיר"י דאם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד, דאוכל זית המוציא בתחלה. ומסתברא דאותו זית לא צריך הסיבה כיון דאינו בא זכר לחירות, אלא משום לחם המשנה, כמו בשאר י"ט. והכי כתב אשירי שאם אין לו אלא מצה אחת פרוסה, עושה לחם משנה מסופגנים ואיסקריטים ומברך עליהם המוציא, ועל אכילת מצה בפרוסה, ויוצא י"ח, ומסתמא אין צריך הסיבה בספוגין וה"ה במצה הבאה במקומה. ע"כ דברי הלקט יושר.

ואכן בדברי רבו התה"ד מפורש דאין צריך הסיבה בכזית ראשון של המוציא שכ"כ התה"ד בפו"כ סי' קנ"ב וז"ל: הרמב"ם וסמ"ג כתבו אימתי צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה, ואשירי ומרדכי והגה"מ שצריך הסיבה כשאוכל בתחילה כזית מצה וכן כזית אפיקומן, נלע"ד מדברי כולם משמע דכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה. ע"כ. והובא בב"י סי' תע"ב, והיינו משום דהתה"ד מפרש שאוכל כזית ראשון להמוציא בלא הסיבה והשני לשם אכילת מצה, ועל כן א"צ הסיבה בכזית ראשון.

ואמנם לפמש"כ הרא"ש והטור שאוכל שניהם ביחד א"כ ממילא מיסב בשניהם, אבל התה"ד לא ס"ל הכי, ועל כן א"צ הסיבה אלא בכזית שני, ומ"מ באופן שא"א לו לאכול שניהם בב"א שכתב השו"ע שיאכל קודם כזית של המוציא דא"צ בו הסיבה, ואמנם הפמ"ג א"א סק"ד וחק יעקב סק"ה, ושו"ע הגר"ז (סי' תע"ה ס"ט) והמשנ"ב כתבו שגם באופן זה יש להסב לחוש לד' האומרים שברכת אכילת מצה קאי אשלימה.

ומכל מקום שמענו אף מדברי התה"ד שאין טעם אכילת שני כזיתים משום ספק, אלא אחד משום ברכת המוציא, והשני משום אכילת מצה.

 

דברי הירושלמי

שבוצע אחר ברכת המוציא

 

ח. והנה בעיקר המנהג לבצוע את השלימה אחר ברכת המוציא, ואח"כ לברך על המצה מצינו בזה כמה אופנים, הראשון נזכר בדברי הירושלמי שהביא שם הראבי"ה וז"ל; ובירושלמי פרק הרואה מצה בלילי פסחים כשהוא בוצע מברך המוציא בא לאכלה אומר על אכילת מצה. ע"כ.

אלא שדברי הירושלמי הם שלא כשיטת הבבלי הסובר שיש להניח פרוסה בתוך שלמה בשעת ברכת המוציא, אלא מברך המוציא כששתי הככרות שלמים, ובוצע אחת מהם אחר ברכת המוציא, ועל הפרוסה מברך על אכילת מצה, וכמו שהביא שם הראבי"ה לעיל מינה בשם הירושלמי בפירקין, וכן פירש דברי הירושלמי בתשבץ קטן למהר"ם הנדמ"ח מכת"י סי' תצ"א וז"ל, ויש גאונים שאומרים שאין צריכים כי אם ב' מצות, וכן הוא אומר בירושלמי כשהוא בוצע מברך המוציא בא לאוכלה מברך על אכילת מצה, פי' על אותה מצה הבצועה.

דברי הראשונים דבוצע מהפרוסה אחר ברכת המוציא

 

ט. אופן שני בבציעה קודם ברכת המצה הוא מה שנזכר בדברי הראשונים הסוברים דבין ברכת המוציא בין ברכת אכילת מצה קאי אפרוסה, ומכל מקום בוצע אחר ברכת המוציא.

וכ"כ רב סעדיה גאון בסידורו וז"ל, ויקח בידו ככר וחצי ויברך המוציא ואם היה שבת יברך על שתי ככרות וחצי ויחלק ולא יאכלו ולא ידברו אלא כל אחד מהם יחזיק את הפרוסה בידו עד שיברך המברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ויטבלו במלח ויאכלו.

וכ"כ חכמי תימן שנראה שיסוד דבריהם לקוח מרס"ג, וז"ל פירוש רבי יוחנן המזרחי למשנה: ונוטל שנים מהמצה ומבציע האחת לחצאין ונותן הפרוסה לתוך השלימה ומברך המוציאי וכל כך למה משום לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ואם היתה שבת יש מי שאמר נוטל שלש ככרות ובוצע השלישית עד שנמצאו שתים של שבת והפרוסה דלחם עוני ואחר שמברך המוציא בוצע ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצה ומטבלה בחרוסת להרמב"ם ואוכלה, ולשאר הפוסקים במלח בלבד. ע"כ.

 

וז"ל מהר"י בשירי באגדתא דפסחא: ולוקח שני ככרות מן המצה המשומרת ופורס חצי אחד ומניחו ומחזיק אחד ומחצה בידו, ומברך המוציא לחם מן הארץ ונותן לכל אחד לא פחות מכזית ואינם טועמים אותה עד שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ומטבלים אותה בחרוסת ומסבים ואוכלים.

 

ומהרי"ץ בעץ חיים כתב לדייק בלשון הרמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ח) שכתב "בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל", דהיה לו לרמב"ם לומר מברך ב' ברכות המוציא ועל אכילת מצה ולמה האריך לומר אחר שבירך המוציא חוזר ומברך על אכילת מצה ונראה דכוונתו לומר שיברך המוציא ויחלק למסובין ואחר שחילק להם יברך פעם שנית על אכילת מצה דייקא נמי דקתני חוזר ומברך משמע אחר חילוק חוזר ומברך וכן הוא המנהג כמו שכתוב בפנים ונראה שלמדו כן מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל דזהו עדיף טפי לברך על אכילת מצה על פרוסה ממש שבידו והרמ"ף כתב לברך המוציא ויבצע ואינו אוכל ער שיבצע מהפרוסה ומברך על אכילת מצה ע"כ וקרובים הם לדברי רבינו שמברך על אכילת מצה אחר הבציעה וכן מצאתי כתוב משם רש"י ורבינו גרשום מאור הגולה ז"ל. עכ"ד.

ומה שציין בשם רש"י ורגמ"ה, הוא בשבלי הלקט סי' רי"ח שיובא להלן, אך בדבריהם מבואר שבוצע על השלימה ודלא כהרמב"ם דתרוייהו אפרוסה.

 

 

דברי הראשונים דבוצע אף מהשלימה אחר המוציא

 

י. ואופן שלישי של בציעה הוא הנזכר ברוב הראשונים שזכרו מנהג זה, והוא כפי מה שנהגו בקהילות תימן לבצוע אף את השלימה קודם ברכת אכילת מצה. וזה מפני שסוברים כשיטת הראשונים דברכת המוציא קאי אשלימה, [או לכה"פ דקאי אתרוייהו].

ונזכר מנהגנו זה בפירוש מהר"י ונה וז"ל: מוציא מצה. כלומר ולוקח הב' חלות עם הפרוס שביניהם ומברך על כולם המוציא ולוקח כזית מן השלימה העליונה ומן הפרוס האמצעי ומברך על אכילת מצה, ומטבל במלח כמ"ש בירושלמי וטמיש ליה במלחא ואוכל. ע"כ. ומפורש שבוצע בין מן השלמה בין מן  הפרוסה.

ומנהג זה שרשו בדברי הגאונים שכן כתב בסדר רב עמרם גאון וז"ל: ונוטל שתי ככרות ופרוסה ומניחה בתוך שלימה ובוצע משתי ככרות, ומברך קודם, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ואינו אוכל. וחוזר ונוטל הפרוסה כשהיא בתוך שלימה ובוצע, כמו שאחז"ל [ברכות ל"ט:] אמר רב פפא הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. מה טעם לחם עני כתיב ביה. ומברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכל מצה. ומטבל בחרוסת ואוכל. דהכי אמר מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא, דמברך ברישא המוציא דלית ברכה דקדימא להמוציא, דאורחא דמלתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא, והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה. הלכך מברך המוציא לחם ברישא ובוצע, ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא לאכול מצה, והדר אכיל. דלא אפשר למיכל מקמי דלבריך עליה לאכול מצה, דאית למימר לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו. אלא מברך המוציא לחם, ושקיל פרוסה ומברך עליה לאכל מצה, וטמיש בחרוסת והדר אכיל, והכי נהגינן במתיבתא למעבד. ע"כ.

וכ"ה בשבלי הלקט (סי' רי"ח) בשם רבינו גרשום רש"י ורשב"ם וז"ל, רבינו שלמה זצ"ל פי' מניח שלימה בתוך הפרוסה על שם לחם משנה ובוצע על השלימה המוציא לפי שברכת המוציא תדירה מברכין על השלימה וכן פי' רבינו גרשום זצ"ל וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל ובוצע ואינו אוכל עד שיבצע מן הפרוסה שתחתיה ומברך על אכילת מצה ואוכל משניהם יחד ונותן לכולם ואוכלין וצריכין להסב דאמר מר מצה צריכה הסיבה. ע"כ.

ומש"כ בשם רש"י כ"ה בסידור רש"י סימן שפ"ו, ומברך המוציא על השלימה, ואינו אוכל עד שיברך על הבצוע על אכילת מצה, ומחלק משתיהן יחד, ואוכלין בהסיבה ונוטל חסא או מרור, ומברך על אכילת מרור ולא יפחות מכזית לכל אחד ואחד, שכן שנו רבותינו. ע"כ.

ובנוסף לזה הובא לעיל שזהו המנהג הקדום באשכנז, כפי שמפורש בראב"ן, ראבי"ה, רא"ש, וטור, וכן מבואר בדברי התוס' ברכות ל"ט ב' שזהו המנהג הפשוט עיי"ש. וכ"כ רבינו פרץ בהגהות סמ"ק, [ומה שכתבו התוספות פסחים קט"ז א' וכן עמא דבר, לא קאי על מה שכתבו להמתין עם בציעת השלמה עד לאחר ברכת על אכילת מצה, אלא על מה שכתבו דברכת המוציא קאי אשלימה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה.

וכן מצאתי בספר הנייר שכתב וז"ל, ומברך ברכת המוציא על המצה שלמה העליונה, ובוצע ואינו אוכל עד שיברך על הפרוסה שהניח תחת השלימה על אכילת מצה, ומחלק לכולם ביחד השתי מצות ואוכל בהסבת שמאל. ע"כ.

אלא שבפרט אחד יש חילוק בין המנהג המבואר בשבלי הלקט וספר הנייר למנהגינו, כי מנהגם שהבוצע בוצע לעצמו, ומברך על אכילת מצה ואוכל משניהם, ואח"כ מחלק לכל המסובין, ואילו מנהגינו שאחר ברכת המוציא בוצע ומחלק לכולם, ואח"כ מברך על אכילת מצה, וכן משמע מלשון סדור רש"י הנ"ל.

ואף בדורות מאוחרים יש מן הגדולים באשכנז שהחזיקו עדיין במנהג זה, כמובא בהגדה של פסח מועדים וזמנים (עמ' ק') בשם מהגי החת"ס שכן נהג בעל ה"חתם סופר" זיע"א.

 

טעם המנהג לבצוע אחר ברכת המוציא

 

יא. ובטעם המנהג בעץ חיים כתב "דזהו עדיף טפי לברך על אכילת מצה על פרוסה ממש שבידו", והיינו מצד המעלה להחזיק את דבר המצוה בידו בשעת הברכה, ובהגדה של פסח מועדים וזמנים כתב טעם נוסף שהוא כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה, ולפי שני טעמים אלו באופן שאין מסובים נוספים אלא הבוצע לבדו, אין טעם לבצוע קודם ברכת המצה.

ויתכן לומר טעם נוסף שיש להסמיך את הבציעה סמוך לברכת המוציא, עפ"י המבואר בסוגיא דברכות ל"ט א' דלר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבא אמר מברך ואח"כ בוצע כדי שתכלה ברכה אשלימה, ואע"ג דקי"ל כרבא, ומ"מ מדר' חייא נשמע לרבא דהגם דמשום מעלת הברכה אשלם מאחרינן הבציעה עד גמר הברכה, מ"מ מיד בסיום ברכת המוציא יש לבצוע, כדי שתהא ראויה לאכילה מיד בסיום הברכה.

ואם כנים אנו בטעם זה, א"כ אף באופן שהבוצע לבדו, בוצע בסיום ברכת המוציא.

 

דברי הרי"ף שבוצע אחר המוציא

 

יב. והנה כתב הרי"ף והובא בטור סי' תפ"ג מאן דלית ליה חמרא בליל פסח מקדש אריפתא והיכי עביד שרי המוציא ובוצע לריפתא ומנח ידיה עילויה עד דגמר קדושה ומברך לאכול מצה ואכיל והדר אכיל שאר ירקי ולסליק לפתורא ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ע"כ.

והנה מפורש כאן בדברי הרי"ף דבוצע על השלמה קודם שמברך על אכילת מצה, אלא שמשמע דדוקא היכא דלית ליה חמרא הוא דהצריך הרי"ף לבצוע מיד אחר ברכת המוציא, ולא בדעלמא, ולכאורה מה טעם לחלק בין היכא דאית ליה חמרא להיכא דלית ליה, ויתכן לפרש לפי משנ"ת שטעם הבציעה להסמיכה לברכת המוציא, משום הכי ס"ל להרי"ף דבשלמא היכא דמברך מיד על אכילת מצה שפיר חשיב סמוך להמוציא, אולם כשיש קידוש בנתים, ואיכא הפסק גדול, צריך לבצוע אחר ברכת המוציא קודם הקידוש.

 

ועי' בארחות חיים ליל פסח סי' כ"ד ובכל בו סי' נ' שכתבו וז"ל: וכתב הראב"ד ז"ל אי עביד הסדר בשתי המצות לא מבעי ליה למבצעינהו חדא חדא באפי נפשה אלא לנקטינהו לתרוייהו בידיה ויברך המוציא ועל אכילת מצה והדר לבצע לתרוייהו, דאי בריך אחדא ובצע והדר בריך אאידך טעה מכמה טעמים, חדא דאין מעבירין על המצוה, ועוד כיון דהמוציא לא מצי אכיל עד דמברך על אכילת מצה, הויא ליה כמאן דלא כליא ברכה וקיימא לן דאינו רשאי לבצוע עד שתכלה כל הברכה ואפילו אמן מפי העונין ע"כ, והרי"ף ז"ל כתב שהוא כמאן דלית ליה חמרא דמקדש אריפתא שתיכף שיגמור המוציא בצע יתיה ואף על גב דלא גמר קדושא ועל אכילת מצה, ע"כ. ודברי הרי"ף לענין מקדש אריפתא הביאו לעיל מינה בסדר הקידוש (ארח"ח אות ז'), אך דברי הרי"ף גבי עביד הסדר בשתי ככרות לא מצאתי.

ומבואר שנחלק הראב"ד על הרי"ף מטעם דחשיב דלא כליא ברכה עד שיברך על אכילת מצה, ומשמע דאי לאו הכי יש לבצוע, ונראה דהיינו כמשנ"ת דיש להסמיך הבציעה מיד בכלות הברכה.

 

מנהגינו כסברת הגאונים והראשונים דהמוציא קאי אשלימה ואכילת מצה על הפרוסה

 

יג. והנה יש שסברו שלפי הנוהגים בקהילות תימן כסברת הרי"ף והרמב"ם ורבים מהראשונים לברך על מצה ומחצה, א"כ ס"ל דבין המוציא בין על אכילת מצה קאי על הפרוסה, וא"כ אין טעם לאכילת ב' כזיתים, ואמנם כן כתבו הרבה מן הראשונים בשיטת הרי"ף, עי' תוס' ר"פ ותוס' הרא"ש פסחים קי"ד א', ר"ן פסחים, והריטב"א בסדר ההגדה.

אולם דברי רבותינו הראשונים עולים יפה בשיטת הרי"ף והרמב"ם, אך אינה עולה למנהג תימן, שהרי בין הנוהגים לברך על מצה ומחצה, בין הנוהגים לברך על שתים ומחצה, נהגו לבצוע אחר ברכת המוציא בין מהשלימה בין מהפרוסה, ומוכח דסבירא לן דברכת המוציא קאי על השלמה, ואכילת מצה היא על הפרוסה, ודלא כסברת הראשונים דבין ברכת המוציא בין ברכת על אכילת מצה קאי על הפרוסה, דאם כן לא היה צריך לבצוע את השלמה כלל, וכן ממה שדקדקו לאכול גם מן הפרוסה מוכח דסבירא לן דאכילת מצה מקיים בפרוסה, ועליה מברך על אכילת מצה.

נמצא אם כן דמנהג תימן ברור שברכת המוציא קאי אשלמה, [או עכ"פ על שניהם] ואכילת מצה אפרוסה.

 

ביאור הב"ח והמג"א בטעם שיש לאכול ב' כזיתים

 

יד. ולאחר שהוכחנו מדברי הראשונים שהם שורש הדין שאין הטעם משום ספק, וכך פירשו הב"ח והמג"א דהיינו משום דהמוציא קאי על השלימה ועל אכילת מצה קאי אפרוסה, מש"ה בעינן שיאכל מן השלימה כזית ומן הפרוסה כזית,השתא יש להבין מה שנתקשו האחרונים בטעם דצריך לאכול דוקא שיעור כזית מן השלימה, דמאי שנא מברכת המוציא של כל השנה דא"צ כזית, וכבר הזכיר תמיהה זו הלקט יושר דלעיל, וכתב הב"ח דהא דאין צריך כזית היינו כשאין אלא פחות מכזית דשפיר דמי לברך אף בפחות מכזית, אבל היכא דאית ליה כזית אף בשאר ימות השנה יש לכתחילה לאכול כזית מלחם שבירך עליו המוציא.

והנה בסי' קס"ז כתב הרמ"א דכשאוכל עם הרבה מסובים צריך ליתן לכל אחד כזית, והמגן אברהם סק"ז כתב, לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית, וכ"מ ר"ס תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כאחד עמ"ש שם, ולא ראיתי נוהגין כן, גם הב"י כתב בשם הרוקח דסגי פחות מכזית ומ"מ יש להחמיר לכתחלה.

והנה מה שהביא מהב"י בשם הרוקח הנה ז"ל הב"י ושיעור הפרוסה כתב הרמב"ם לא יבצע פרוסה קטנה וכו'. בפ"ז מהלכות ברכות (ה"ג) ונראה שלמד כן מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה אלמא שאם פורס פרוסה קטנה לאו עין יפה הוא, וברוקח (סי' שכט ד"ה הלכות) ירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית. ע"כ. והנה מבואר דלא הכריע הב"י דא"צ כזית, אלא הביא הפלוגתא.

ובדרכי משה (אות ג') כתב ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו אם אינו אוכל מן הפרוסה שבצע רק הבוצע אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. ע"כ. ומבואר דנקט דא"צ כזית דוקא.

והדגול מרבבה כתב וז"ל, הא ודאי דאפילו אוכל פחות מכזית בעי ברכת המוציא וכמבואר בשו"ע סי' קס"ה סעי' ט', אלא שאם דעתו לאכול יותר ועיקר ברכת המוציא קאי על מה שאוכל תכף לברכה, ומה שאוכל אח"כ נפטר ונגרר אחר אכילה זו, אף שכבר מפסיק בשיחה ושאר דברים בזה איכא למימר שאם אכל בשעת המוציא פחות מכזית אין אכילה זו חשובה שיגרר אחריה מה שיאכל אח"כ לפטרו מן הברכה". ע"כ.

וכ"כ הפמ"ג דבפחות מכזית שאינו חשוב אכילה, אינו חשוב לגרור אחריו את שאר האכילה, אע"פ שאף פחות מכזית חייב בברכה.

ולפי ביאור הדגמ"ר והפמ"ג א"צ לומר מה שחידש הב"ח שכל שיש לו חייב לכתחילה לאכול כזית, אלא דוקא באופן שבא לסעוד ביותר מכזית בכה"ג צריך לאכול בשעת ברכה כזית, כדי שתפטר שאר הסעודה בברכה זו.

 

טעם לאכילת כזית מהשלימה משום לחם משנה

 

טו. ואולם בדברי הלקט יושר שהובא לעיל אע"פ שבתחילה תמה בזה, מסוף דבריו מבואר טעם לחיוב אכילת כזית דוקא מן השלימה, שאינו משום ברכת המוציא של כל השנה, אלא דוקא משום שיש בו מצות לחם משנה, וז"ל, ומסתברא דאותו זית לא צריך הסיבה כיון דאינו בא זכר לחירות, אלא משום לחם המשנה, כמו בשאר י"ט. ע"כ. ומשמע מדבריו שפיר שבטעם חיוב כזית מתורת לחם משנה, דכיון שיש מצוה לאכול מלחם משנה, ואין אכילה פחותה מכזית, על כן צריך לאכול כזית מן השלימה.

ולפי"ז ניחא דאף למ"ד בירושלמי דבציעה בפחות מכזית, מ"מ בשבת ויו"ט משום לחם משנה בעינן כזית.

 

בדברי הביאור הלכה

 

טז. והנה הביאור הלכה (תע"ה ס"א ד"ה כזית מכל אחד) כתב וז"ל, עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים, אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום. ע"כ.

הנה מה שנראה לכאורה שכוונת הביאור הלכה להקשות לפי הטעם שהביא במשנ"ב שהוא מצד ספק על מה קאי ברכת על אכילת מצה, לא יתכן לומר כן, כי פשוט שאין מקום להקשות למה לא נזכר בגמ'  ב' כזיתים, אחר שהספק נפל מחמת מחלוקת הראשונים, ועל כן צ"ל שכוונתו להקשות על עיקר שיטת הרא"ש והמרדכי שהזכירו לאכול ב' כזיתים משום כזית מן השלימה וכזית מן הפרוסה.

ומש"כ עוד הבה"ל דכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי, ע"כ. יש להעיר שקדמו להם ראב"ן וראבי"ה כנזכר לעיל, ונזכר עוד מנהג זה בכל בו המובא להלן, רבינו ירוחם בסדר הלילה בדרך קצרה, האגור סי' תת"ח, ספר צידה לדרך מ"ד כ"ג פי"א.

ומש"כ עוד הבה"ל להקשות מהא דבש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי, ע"כ. קושיה זו צ"ע דהא דאמרינן בפסחים ק"ח א' השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, היינו ידי חובת מצה, ואילו מה שהצריכו כזית מהשלימה אינו מחובת מצה, אלא מחובת לחם משנה כמבואר בלקט יושר, או שהוא מחובת המוציא על השלימה, אבל אינו דין בחובת המצה כלל, ועל כן אין צריך בו הסבה כנ"ל מהתה"ד.

ומש"כ עוד הבה"ל ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה, וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה, ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם. ע"כ. ומש"כ מתחילה דהוא רק משום לחם משנה, הרי מתבאר בלקט יושר דאכן מדין לחם משנה הוא דצריך לאכול כזית מן השלימה.

ומש"כ דדמי ללחם משנה בשבת, יש להעיר דלכאורה לא דמי דהתם מברך ברכה אחת על שניהם, אבל הכא דמשום חבילות צריך לברך על השלימה המוציא, ועל הפרוסה על אכילת מצה, א"כ יש לו בדוקא לאכול כזית מן השלימה שהרי עליה כיון בברכת המוציא, ואם תיפול מידו לכאורה יצטרך לברך שנית על הפרוסה, שהרי הפרוסה אינה נפטרת אלא בדרך גררה, וכן ברכת המצה חלה בדוקא על הפרוסה, כיון שכיון עליה משום לחם עוני.

ומש"כ הבה"ל עוד, וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם. ע"כ. לכאורה גם לפי פשרת הפוסקים אין הכונה שהברכה חלה על שניהם כאחד, דא"כ לא יצאנו ידי דעת ראב"ן הסובר שיש בזה משום חבילות, וע"כ שהוא בדרך תנאי, דלהסוברים שהמוציא על השלימה ואכילת מצה על הפרוסה, מכוין כך, ולהסוברים שהוא בהיפך, מכוין  בהיפך, וכבר כתב מרן הב"י סי' תק"ץ דבתנאה מיקרי שפיר מכוין, והשיג על הרא"ם.

ומש"כ דגם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר. ע"כ. הנה הגם דבהלכותיו סתם הדבר דאוכל ביחד שניהם, הרי גילה דעתו בסדר הלילה בדרך קצרה שכתב בהדיא, ואוכל משתיהן יחד כזית מכל אחת ומאכיל לכלם, ע"כ. הרי שסובר גם כן כחבל הראשונים שצריך לאכול מכל אחד כזית.

 

גם למסובים יש לחלק שני כזיתים

 

יז. עוד רגע אדבר על מה שכתב מהרי"ץ במהדו"ק דהמנהג לברך המוציא ולחלק ב' זיתים לכל אחד ואחד, וכ"ה בהגדה מכת"י הנ"ל שכתב ולוקח כל אחד ואחד כזית מן הככר העליון וכזית מן הככר האמצעי השבור, ומבואר שדין אכילת כזית מהשלימה וכזית מהפרוסה, אינו למברך בלבד, אלא אף למסובים.

והנה דין זה שיש ליתן למסובים כזית מבואר גם בדברי הרמ"א סי' קס"ז ס"א שכתב, ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ע"כ.

וכתב המג"א סק"ז לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית, וכ"מ ר"ס תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כאחד עמ"ש שם. ע"כ. ועל הוכחת המג"א מסי' תע"ה כתב בהגהות רעק"א וז"ל, לכאורה יש לחלק דשם קאמר על בעה"ב הבוצע דהוא בודאי צריך לאכול כזית, ואינו מוציא את המסובין דצריכי ג"כ כזית, וצ"ע.

ומבואר דס"ל לרעק"א שיש לומר דהדין המבואר בסי' תע"ה אינו אלא על הבוצע ולא על המסובין, ושלא כדברי מהרי"ץ והכת"י הנ"ל, [וראה גם בארחות רבנו ח"ב עמ' ס"ט שכן נקט הגרי"י קניבסקי זיע"א].

 

אולם בדברי הראב"ן הראבי"ה והמרדכי שהובאו לעיל מבואר שיש ליתן כזית מהשלמה שבירכו עליה המוציא לכל המסובין, וכן מפורש בכל בו (סי' נ') וז"ל, ועקר המנהג לאחוז שתיהן השלמה והפרוסה ולברך שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע משתיהן כאחת ויאכלם בהסבה ונותן לכל בני החבורה כזית מכל אחת. ע"כ.

ולפי משנ"ת לעיל מדברי הלקט יושר דמתורת לחם משנה צריך לאכול כזית מן השלימה, ועפ"י דברי הראשונים שאף המסובים צריכים לאכול כזית, מבואר אם כן שמדין לחם משנה בכל שבת ויו"ט יש למסובים לאכול כזית, וזה כסברת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שהובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק נ"ה הערה ט"ו) ושלא כסברת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שם שא"צ כזית ללחם משנה, והרמ"א שהצריך כזית לטעמיה אזיל עיי"ש.

בענין הנוהגים לצרף כזית משתיהם

 

יח. והנה מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים מהדורא בתרא לא הזכיר מנהג זה שכתבו בפשיטות במהדורא קמא דסגי לכל אחד בכזית, אלא כתב ויחלק למסובין לכל אחד כזית, ולא יאכלו אותה עד שיחזור ויברך פעם שנית על אכילת מצה, ומשמע שנטה מהמנהג שהזכיר במהדו"ק שנותן לכל אחד ב' כזיתים, ודרך בשיטת הרמב"ם וסיעתו שלא הזכירו אלא כזית אחד, ומשמע גם שבוצע כזית מהפרוסה לחוד, אולם כבר הובא לעיל שהמנהג הפשוט לבצוע בין השלמה בין הפרוסה, כמו שכתב מהר"י ונה עיי"ש.

ומהר"י צובירי זצ"ל במגיד מראשית סי' כ"ח כתב, המנהג פשוט ומפורסם דבעשיית הסדר בלילי פסחים לאחר שבירך הגדול ברכת המוציא, בוצע מן הככר העליון ומן הפרוס לא פחות מכזית, וכך הוא מחלק לכל אחד ואחד מן המסובים וכו'. ע"כ. הרי שאף שנהגו לבצוע מן השלימה, לא נהגו שיהיה כזית נפרד מהשלימה, אלא לצרף משניהם כזית, ויתכן לפרש כן גם בלשון מהר"י ונה דלעיל שלא הזכיר ב' כזיתים.

והנה גם מנהג זה לצרף כזית בלבד מן השלימה ומן הפרוסה, נראה דהולך בשיטת הראשונים דברכת המוציא קאי אשלימה, ואכילת מצה על הפרוסה, אלא דס"ל דלא בעינן כזית מהשלימה, וכתמיהת המג"א בסי' קס"ז, וכן היא סברת הביאור הלכה כאן דדי לצרף כזית משתיהן כמובא לעיל, [וכ"כ בארחות רבנו ח"ב עמ' ס"ט בשם החזו"א והגרי"י קניבסקי זיע"א דסגי בכזית אחד].

 

עוד יש להעיר דהנה שיטת התכאליל דשיעור כזית הוא רבע ביצה, והנה לענין מצות אכילת מצה כתב מהר"י צובירי זצ"ל שנהגו לשער כזית בחצי ביצה כדברי השו"ע סי' תפ"ו, ויש לומר דלענין אכילת ב' כזיתים סמכו לצרף רבע ביצה מהשלימה ורבע ביצה מהפרוסה, ונמצא שיש בידו כזית של חצי ביצה, ושפיר דמי לסמוך בזה על שיטת התכאליל [כידוע שיש לה סימוכין גם בדברי הרשב"א במשמרת הבית (ב"ד ש"א ו' א')].

 

 

 

העולה מן האמור:

א. מנהג תימן לברך ברכת המוציא על השלימה, ועל אכילת מצה על הפרוסה, ושלא כסברת הרי"ף והרמב"ם ששתי הברכות על הפרוסה, ועל כן נהגו לבצוע גם על השלימה.

ב. הטעם לאכילת ב' כזיתים מבואר בכל הראשונים שהם מקור הדין, שאינו משום ספק על מה הולכת ברכת על אכילת מצה, אלא שיש לאכול כזית מהשלימה שבירך עליה המוציא, וכזית מהפרוסה שבירך עליה על אכילת מצה. ועל כן גם לנוהגים לבצוע על ככר ומחצה שייך סברת הראשונים שיש לאכול ב' כזיתים.

ג. יש שנהגו לאכול כזית מן השלימה וכזית מן הפרוסה כסברת הראשונים שהובאו לעיל, והטור והשו"ע שפסקו כן, וכפי שהובא מנהג זה בדברי מהרי"ץ בעץ חיים מהדו"ק ובהגדה כת"י, ורבים נהגו לצרף משניהם לכזית אחד, כמנהג שהביא מהר"י צובירי זצ"ל.

ד. לסברת הראשונים שיש לאכול מכל אחד כזית, נוהג דין זה בין בבוצע בין במסובים. [ויש אומרים שנוהג בכל שבת ויום טוב ליתן למסובים מפת הבציעה שיעור כזית].

ה. הדבר פשוט שבין לטעם שכתבו הראשונים בין למה שכתבו הפוסקים הטעם לאכילת כזית נוסף הוא רק אם אוכל מהשלימה שעליה בירך המברך, אולם באופן שאין די במצה של המברך אין טעם להוסיף ממצות אחרות ולהשלים לכזית, ועל כן כשיש מסובים רבים ראוי שלכל קבוצה יניחו שלש מצות, ויבצעו עליה בברכת המוציא כדי שתהיה אפשרות לתת לכל אחד כזית מהשלימה שבירכו עליה ברכת המוציא.


תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אבנר (1/05/2013 09:42:45)

עוד...

מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
תפילין תימן
קודש לכל חי
מנורת המאור שתילי זיתים
נחלת אבות
מצות גמליאל