לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ליל הסדר בירושלים תשע"ט

אוי לה לספינה שאבד קְבַרְנִיטָהּ

ישראל ישעיהו

אוי לה לספינה שאבד קְבַרְנִיטָהּ1

  אַמַּת המידה, שבה נמדד כל דור, הוא שיעור גדולתם של חכמיו ומנהיגיו, אישי הדור ההוא. אם יאמר לך אדם, דור פלוני היה דור חשוב, או להיפך דור ירוד, צא ובדוק במנהיגיו ובחכמיו, שאין בדור אלא מה שיש באישי הדור. מה הם חשובים וגדולים בתורה ובחכמה, אף בני דורם כך. מה הם פחותים ודלים, אף בני דורם כך. אישי הדור דרכם להטביע חותם השפעתם על בני דורם, ודרכם של הבריות להיות מושפעים מהם ולהיות כמותם. כלום גם דרכו של הדור להטביע חותמו על חכמיו ומנהיגיו ולקבוע שיעור גדילתם וגדולתם? כלום כוחם של אישי הדור בא להם רק מכוח דורם ואין בהם אלא מה שיש בו?

  אכן, לא הרי דור פלוני כהרי דור פלמוני. יש דורות שבהם צמחו מנהיגים וחכמים כעל אדמת משקה דשנה ופוריה. ויש דורות דשנים ורעננים בחכמה ובדעת, שלא הצמיחו מתוכם חכמים ומנהיגים בעלי שיעור קומה גדול משל בני דורם. אולם, רבים החכמים והמנהיגים, שצמחו בדורות של "קוץ ודרדר", ושיעור גדולתם הוא מן הגבוהים והמופלאים. הוה אומר, שאישי הדור הם שקובעים דמותו. על כן ייקראו "פני הדור". וכל דור שפניו יפים, אין גופו צריך בדיקה. לפיכך נקרא כל דור על שם מנהיגיו וחכמיו: דורו של משה, דורו של שמואל, דורו של רבינו הקדוש וכו'. ואלו דור שלא עמדו מתוכו חכמים ומנהיגים, הוא דור יתום נשכח. מכאן שאין שיעור ואין מידה להערכת הדורות, אלא כאותו שיעור וכאותה מידה שיש לחכמיהם ומנהיגיהם.

  מה היא אַמַּת המידה, שבה נמדד שיעור גדולתם של חכמים ומנהיגים לדורותם? כל זמן שהם חיים ואנחנו חיים - אין החי יכול להכחיש את החי. לפעמים גם אין החי יכול להעריך את החי. אבל אחרי מותם, במה ייזכרו ואיך תהיה נודעת גדולתם וחשיבותם?

  מסתבר, שכל שהניחו אחריהם חיבורים, כלומר ירושה ספרותית, זהו זכרונם, וכל הרוצה למדוד גדולתם יבוא וימדוד על פי ספריהם. וכבר טבעו חז"ל בענין זה מטבע רבת משקל: רשב"ג אומר, אין עושין נפשות לצדיקים - (כלומר: מצבות על קבריהם) דבריהם הן זכרונם (ירושלמי שקלים פ"א ה"ה).

  אולם אותם שלא הניחו אחריהם חיבורים מה תהא עליהם? האם יִשָּׁכַח זכרם מֵחֶלֶד? הרי יש מהם ששירתו את בני דורם שירות שאין לו שיעור, אם כמנהיגים ואם כמורי הוראה. פעמים ששירותם הם, עולה על אותם שטרחו בהכנת חיבורים. שהללו שירתו את בני דורם, העמיקו את שרשיהם והרחיבו אופקיהם, והללו שירתו את בני הדורות הבאים, לפעמים יותר מששירתו את בני דורם. על מקצתם אפשר אפילו לומר, שכל עמלם וטרחם היה קודש להנצחת שמם וזכרם, ופעמים אף לא נתכוונו להשפיע על בני דורם. ואלו על רבים מהם אפשר לומר, שעמלם בהכנת חיבוריהם "גזל" אותם מידי בני דורם.

  הרי שחובה מוטלת על בני הדור להנציח זכרם של אישי דורם, חכמים ומנהיגים כאחד. לא רק כשיש להם חיבור מנציח משל עצמם, אלא גם כשאין להם. אותם שלא השאירו חיבורים - דברי בני דורם עליהם הם זכרונם. ולא עוד אלא שהעלאת זכרם של אישי הדור על ידי בני הדור, צופנת בחוּבה טובה מרובה לדור עצמו. המפרש הנודע ספורנו (בראשית ל"ה כ"ז) כותב: "זכרון חסדי הצדיקים בארץ מגוריהם, מיטיב לבניהם שם טוב ואהבת חסד בעיני יושבי הארץ...". אם חכמים ומנהיגים הם "פני הדור", הרי שכל הדור ה"מגלה" פנים אלו, מעלה עליו הכתוב כאילו "גילה" פני עצמו. קרני האור, שבני הדור מקרינים על חכמיהם ומנהיגיהם, מאירים באור חוזר את הדור עצמו. הכבוד והיוקרה שהדור מעניק לאישי הדור נותנים כבוד ויוקרה לאותו הדור עצמו, שמגדולת גדוליו נודעה גדולתו.

מרי יחיא יצחק הלוי - נגיד בעמיו

  הוא לא רכב על סוס, ולא הובל במרכבה, כשתזמורת מנגנת לפניו שירי לכת. גינונים אלו היו כבשונו של שליט תימן בדור האחרון לגלות תימן, האימאם יחיא חֲמִידּ אַלדִּין. אבל כל יושבי תימן, יהודים וגוים, ידעו והודו שיש שני אישים שליטים בתימן, ושם כל אחד הוא יחיא. בעיניהם היה מרי יחיא "מלך" היהודים, כשם שהאימאם יחיא הוא "מלך" המוסלמים. מה האימאם יחיא הוא אמיר אלמואמנין (נגיד המאמינים), ועל פיו ישקו לא רק עניני המדינה, אלא גם עניני דת ודין, אף מרי יחיא יצחק הוא ראש היהודים. והוא לא רק נציגם ודַבָּרָם כלפי פנים וכלפי חוץ, אלא גם אב בית דין, פוסק הלכות ומורה הוראה.

  כהמשך למסורת מימי שלטון התורכים בתימן "נגרר" אחריו התואר "חכם באשי", השביעי והאחרון במנין של נושאי תואר זה. אבל מאז גורשו התורכים מתימן, ושוב הוקם שלטון ערבי מוסלמי, מייסודו של האימאם יחיא חֲמִידּ אַלדִּין (תרע"ט 1919), הלך התואר הזה ודהה, אם בכלל היה בו זוהר ממשי בימי התורכים. התואר אמנם דהה, אך לעומת זאת הלך וגבר מעמדו של מרי יחיא, הן בקרב בני עמו, והן בעיני השלטונות והעם המוסלמי של תימן, כדַבָּרָם, נגידם וראשם של כל יהודי תימן, הפזורים בכאלף ישובים, גדולים וקטנים. וכאשר הלך מרי יחיא לפגישה עם האימאם יחיא היו הבריות מתלחשים ביראת כבוד על שני הגדולים ה"מתייעצים" ביניהם.

  יש יסוד לסברה, שחלק מהוד הרוממות שזכה בו מרי יחיא יצחק, הוא תוצאה מיחס החן והחסד, שנהג בו האימאם כלפי היהודים בכלל, וכלפי ראשם ודַבָּרָם בפרט. אך ביסודו של דבר היה לו למרי יחיא יצחק הוד רוממות משלו ויחסו של האימאם רק השלים.

  אכן, יד ההשגחה העליונה היתה בדבר, שכדי להניח ליהודי תימן וכדי להפיק רצון מעִם השליט, בעל הכוונות הטובות, נמצאו מושכות ההנהגה בעת ההיא בידי מנהיג יהודי מלא רוח חכמה ובינה. אילו עמד בראש העדה לא מרי יצחק, אלא מישהו מאותם "עוּקַּאל" (ראשי עם) "הקופצים בראש", ספק אם יחסו הטוב של האימאם היה מתמיד אל היהודים.

  אמנם בתקופת שלטונו של האימאם יחיא לא היו רדיפות גסות וגזירות קשות, כמו בימי אימאמים קודמים. נפשם ורכושם היו מוגנים יותר מאשר בתקופת שלטונם של התורכים ה"נאורים", שהתיימרו להשליט משטר של "תרבות", חצי אירופאית, בתימן ה"פראית". כן כובדה בתקופת האימאם זכותם של היהודים לקיים דתם ולשמור עליה באין מכלים דבר. אף על פי כן, מעמדם של היהודים היה נחות ומושפל והיו עשוקי זכיות אזרחיות כמו בכל תקופת גלותם.

  למרי יחיא נגיד היהודים נועד התפקיד העגום והקשה של כל מנהיג יהודי בגלות, למחות על קיפוחים, להגן על עדת ישראל כולה, ועל כל אחד ואחד מהם בצר לו. לעתים קרובות יצא מרי יחיא מביתו והלך אל ארמון האימאם כשהוא טעון מרירות נוקבת ומחאה תקיפה. האימאם, שנהג בו כבוד, הטה אוזן למחאותיו ונענה לדרישותיו. הוא עשה זאת, כאמור, מתוך יחסו הטוב אל נתיניו היהודים, או בהשפעת התערבותו רבת הכשרון והתבונה של מרי יחיא. אך פעמים שלא הטה אוזן ולא נענה לדרישות, ומרי יחיא נאבק והתפתל עמו - ויוכל.

  מרי יחיא ניחן בחכמת מדינאים, וידע כיצד לדבר בשער עם השליטים, בלי להתרפס לפניהם ובלי לעורר חמתם. עד זמנו של מרי יחיא היו נוהגים היהודים לשלוח משלחות אל השליטים, ולא תמיד השכילו השליחים הללו להשמיע דבריהם בצורה ובסגנון העשויים להועיל לשליחותם. גם מרי יחיא נתנסה במשלחות כאלה, שהתייצב בראשן, אך במרוצת הזמן היה מעדיף לקיים התיעצויות של ראשי הקהילה בביתו, ולאחר מכן הלך הוא לבדו אל השלטונות, או שלקח עמו בני לווייה שתקנים, כדי שלא יכשילו ה"דברנים" את שליחותו2.

  לפחות על שלשה דברים היתה נטושה מלחמה עקשנית בינו לבין שליטי תימן והאימאם בכללם:

  א) על רשותם וזכותם של היהודים לצאת את תימן ולעלות לארץ, וכן שיוכלו למכור רכושם בצאתם. מרי יחיא יצחק ידע את סודות המאבקים שבין התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל לבין הערבים, מאבקים שהדיהם הגיעו גם לתימן. הוא שיתף עצמו בהם מתוך גאוה לאומית. קשריו עם מרכזי היהודים מחוץ לתימן, ובייחוד עם מוסדות ואישים בארץ ישראל, הקנו לו ידיעות מן המקור על טיבן של כל ההתרחשויות. אף זרים שבאו לתימן - בני ברית ושאינם בני ברית - נפגשו עמו כראש היהודים והחליפו איתו דעות וידיעות.

  יום טוב צמח ושמואל יבנאלי התארחו בביתו והמתיקו סוד עמו. הוא היה איפוא מעודכן תמיד, וראה עצמו אחת משלוחותיו של המאבק על זכיות היהודים, ובייחוד על זכותם לתחיה לאומית ולשיבה לארצם. את מאבקו זה עשה בכלים ובאמצעים המתאימים לדרך מחשבתם של אנשי תימן. מצד אחד הלך אל האימאם והשתדל למען יחידים וקבוצות בטענה "שכבר מכרו כל אשר להם", או "שיש להם קרובים בחו"ל" ומוכרחים ללכת מכאן אליהם. מצד שני הזעיק את הציבור להתקבץ לתפילה כללית, ודרש לפניהם במרומז ובמפורש, כי עת צרה היא ליעקב וממנה יִוָּשֵׁעַ.

  ב) נגד הגזירה של תפיסת יתומים יהודים לשמד מוסלמי. לא היה ליהודי תימן מר מן הגזירה הזו. שכל גזירות היו יכולים לשאת בהכנעה, חוץ מגזירה זו שנגדה התקוממו בכל כוחות נפשם. ולא רק משום שאין לוותר על נפש אחת מישראל, אלא משום שכל אחד ראה את ילדיו מועמדים לשמד מאונס אם ח"ו ימות, והרי המות הוא כוס מזוג לכל. מרי יחיא יצחק לחם את מלחמת ישראל בחזית זו בכל כוחו ובכל מאודו, כיאה למנהיג העם האחראי על קיומו בהווה ולעתיד.

  ג) שליטי תימן בדקו ומצאו ששטח הקרקע, שעליו בנוי רובע היהודים בצנעא שייך לואקף המוסלמי, ועל היהודים לשלם דמי חכירה בעד הקרקעות, ואף להיות צפויים לנישול. פרשה זו העסיקה והסעירה את קהילת יהודי צנעא תקופה ארוכה למדי. מרי יחיא יצחק שם לילות כימים כדי למצוא הוכחות, שהקרקע הזו כבר קמה למקנה בידי היהודים מלפני כמה דורות. ואמנם על חלק מן הקרקעות הללו נמצאו לו הוכחות, ולפיכך ניהל משא ומתן מפורט ומייגע עד שהביא לידי מסקנה שאפילו מקצת מאותן קרקעות שייכות לואקף הרי הן בטלות בתוך השטח הכולל של הקרקעות, הן משום שאינן ברורות ונקובות בעין, והן משום שהן מיעוט בתוך רוב. בכך נמצא ההיתר למכור אותה ליהודים, שאסור למכור להם אדמת ואקף. האימאם נאות למכור את הקרקע הזו למרי יחיא בסכום כסף, שנגבה מבעלי הבתים והמגרשים לפי ערך בתיהם ומגרשיהם, ובכך קמה הקרקע למקנה ליהודים כדין וכדת.

  וגם מבפנים לא שבע מרי יחיא יצחק נחת. לא תמיד הבינו ראשי הקהילה לרוחו. וככל מנהיג יהודי זומן לו גם הוא גורל של מתנגדים ומבקרים על מעשיו: "וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים". אך הוא לא נסוג ולא הופרע אלא עמד כצור איתן, כלפי פנים לא פחות מאשר כלפי חוץ, והכל התייחסו אליו ביראת כבוד.

  יריביו יָרְאוּ מפניו וגם כבדוהו, ידידיו ותומכיו לא כן שכן. דומני שלא היה איש לפניו, שהחזיק נשיאותו ברמה קרוב לשלושים שנה ללא הפסק. הוא הצליח יותר מקודמיו "להשליט" את מרותו של ב"ד צנעא על כל קהילות היהודים בתימן. מכל הערים והכפרים, מקרוב ומרחוק, נהרו אליו כדי לשמוע תורה מפיו, להתדיין לפניו, או לקבל סמיכות מידו, או לבקש עזרתו והתערבותו אצל השלטונות. הוא הסמיך את מרי יחיא נחום יבל"א [זצ"ל] כ"שגריר" נודד של בית דין צנעא. ובלעדיו לא הרים איש את ידו ואת רגלו בכל קהילות היהודים.

  רגילים לחשוב3, שהמחלוקת הפנימית, שהיה מוקף בה מרי יחיא יצחק, אינה אלא אותה מחלוקת בענין תנועת ה"דֲּרַאדְּעֵהּ", מייסודו של מרי יחיא אלקאפח. ולא היא, עובדה נודעת היא, שהוא נהג כבוד במרי יחיא אלקאפח הישיש4, כשם שמרי הישיש נהג בו כבוד, ומעולם לא הוציא איש מהם דבר גנות מפיו על חברו5. מסתבר, שגם אלמלא היתה ה"דֲּרַאדְּעֵהּ" באה לעולם, היו נמצאות סיבות ואמתלאות אחרות למחלוקת. ידוע, שבדורות שונים ובקהילות שונות, היו היהודים נגועים במארת המחלוקת, אלא שיהודי תימן הגדילו והפריזו בה לאין שיעור ומדה6. על פי רוב, היתה מחלוקת זו בגלל דברים של מה בכך, דברים קטנוניים ביותר, שבושה לפרטם, כגון ליטרה של בשר שכל רב השוחט היה זכאי לקבל מידי הקצבים בשכר טרחתו לשחוט להם7. מרי יחיא יצחק לא ליטף ולא פינק את יריביו8. הוא הנחית על ראשם מהלומות כיד כשרונו ויכלתו, ופגיעתו בהם היתה לעתים קשה ביותר. דבר זה הגביר והחמיר את תגובתם של יריביו.

  אולם, כאמור, מרי יחיא יצחק היה לא רק מנהיג ודַבָּר, אלא גם דיין ומורה הוראה. מנהיגותו לא הפריעה לו מלעסוק בתורה ולהורות הלכה. אדרבה, למדנותו היתה כלי זינו, פסוקו תמיד ב"קצה לשונו" ואין מי שיכול לנצחו. ואם כמנהיג היו לו התכתשויות הרי כתלמיד חכם וכמורה הוראה היו הכל נשמעים לו ומכבדים אותו.

  בייחוד הָלְכָה תהילתו לפניו כדיין. לא רק הוא היה דיין, אלא גם רבנים אחרים ישבו כדיינים וכל אדם שנתבע על ידי בעל דינו, להתדיין אתו לפני אחד מרבני הדור - לא היה מסרב לו. אך רובם ככולם היו מעדיפים את ההתדיינות לפני מרי יחיא יצחק. לא רק משום שהיה למעשה אב"ד, ולא רק משום שהיה בידו גם הוּרְמָנָא דְּמַלְכוּתָא, אלא גם משום כשרונו המופלג בניהול המשפטים ובחקירת העדים והמתדיינים. מוּנִיטִין יצא לו כדיין, שאי אפשר לשקר לפניו, והוא יודע להוציא את האמת בקלות מתוך לועם של המתדיינים ושל העדים, שלוכד אותם בשאלותיו. קהל רב של סקרנים היו באים לבית דינו כדי ליהנות מחידודיו ומהברקותיו המחוכמות. משפטים מסובכים, שהיו טעונים עיון מרובה והבאת ראיות מדברי פוסקים, ראשונים ואחרונים, היה מעביר אל מרי יחיא אלקאפח ז"ל, שהיה יושב אהלים ועתותיו בידו לעיין ולפסוק בהם הלכה.

  מחמת עומס התפקידים שהיו מוטלים עליו, לא הניח מרי יחיא יצחק חיבור בכתובים. זוהי דוגמה מובהקת כיצד עלול זכרו של מנהיג חשוב בדורו להשתכח כיוון שלא הניח אחריו חיבור, ש"דבריהם הן הן זכרונם". אולם מרי יחיא יצחק הניח אחריו ירושה גדולה של מכתבים, תזכירים ומיסמכים שונים, שבהם מקופלות פרשיות רבות ענין וחשיבות בדורו, ובהם משוקעים הרבה מאונו והגותו ושביבי חכמתו. ותמיהה9 היא שבניו יורשיו, שהם עצמם בני אוֹרָיָין ובני אֲבָהָן, לא טיפלו עד כה בירושת אביהם הדגול. כל שכן שהיו צריכים בני דורו, הזוכרים פעלו וּמִדַּבְּרוֹתָיו, לרשום זכרונותיהם אלה על ספר, כדי להציב בזה יד לאיש רם ונישא, ששירת את עמו במסירות, בכבוד ובחכמה רבה. דברים שייכתבו עליו הם יהיו זכרונו.

  מסתבר שגם המחלוקת עשתה את שלה. קיימים עדיין שרידים של רגישות חולנית, וכל אחד ממי שהיו "צדדים", אינו מוכן לשמוע דברי הערכה על "הצד" השני. ידוע לי כמה קושי וכמה סיכון יש בכתיבת זכרונות ודברי הערכה על גדולי הדור ההוא, ובראשם כמובן, מרי יחיא אלקאפח ומרי יחיא יצחק זכרונם לברכה. וכך נוצר קשר שתיקה, שמצווה להתריע כנגדו. החיים כאילו רוצים לשכוח את המחלוקת, ונמצאו שוכחים ומשכיחים את האישים עצמם, ואת תפארת יקרם וכבוד פעלם. עלינו למרוד ב"קשר שתיקה" זה10. לא רק משום הכלל של "אחרי מות קדושים אמור", אלא משום שבאמת היו אישי הדור ההוא קדושים וטהורים, שאישיותם ופעלם הם כבוד ויקר לדורם ומופת לדורות הבאים.

 

1.

מתוך ספר הראל עמ' 258-261,  252-253. בתוספת קטעים מטיוטת מאמר ההערכה שמצאתי בהדפסת מכונה, בין כתבי ישראל ישעיהו, בארכיון תנועת העבודה בתל אביב תיק 104/1252/1/>ENG, והושמטו בספר הראל.

2.

כך כתב גם הרב עמרם קורח בסערת תימן בעמ' ס"ו: "אלה בתואר החכם באשי שלפניו, היו נועצים בנבחרי הקהילה הנקראים עקאל, וברוב העניינים היו הולכים ובאים אצל שרי הממשלה, בכדי להמתיק התביעות או גזרות המתחדשות. וכראותו שהיו נכשלים במענה לשונם, העמיס על עצמו כל העבודה, עבודת הצבור וצרכי יחיד רוחני או גשמי". הוא נהג לקחת עמו את הרב חיים קורח ואת הרב אהרן הכהן, ראה בספר גלי אור בעמ' 13. וראה להלן בעמ' תס"ה תמונתם יחדיו, שאפשר שבעת ביקור כזה צולמה. [לא נראה שהיה לוקח עמו את הר"ח קורח ישיש מופלג ותלמיד חכם מובהק. אולי לקחוֹ לעיתים נדירות לעניינים חשובים ביותר. בדרך כלל לקח עמו אנשים פשוטים יותר אך בעלי צורה, ביניהם זקנינו ר' אהרן אפרים הכהן, שהיה רגיל לספר זאת. וראה לעיל בעמ' קצ"ז. הרב איתמר כהן].

3.

את הקטע הזה, מתחילת הדיבור עד סופו, הוספתי מהטיוטה הנ"ל בהערה 1. והושמט בספר הראל, ולא בְּכַדִּי.

4.

ראה בכרך ב' בעמ' ס"ח-ע"א.

5.

זה תמוה מאד. ראה בכרך ה' מעמ' רי"ד ואילך. ועוד יותר היה עושה כן בעל פה, כידוע ליודעים. ישראל ישעיהו, שהיה משומעיו הקבועים של הר"י קאפח, ודאי ידע זאת היטב היטב. אבל אכן נכון הוא, כי בכל החומר שתחת ידי, לא מצאתי ואפילו פעם אחת, שהוציא ר"י יצחק מילת ודבר גנות על ר"י קאפח. [לבד מאיגרות תשובתו לחכם באשי חיים נחום (נדפסו שם מעמ' רפ"א) שכתב בעל כרחו].

6.

גוזמא יתירה יש כאן, ויעידו על כך המחלוקות העצומות והמרובות שהיו בשאר קהילות, כגון המחלוקות על תנועת החסידות ועל תנועת המוסר, שעלו עשרת מונים על המחלוקות בתימן, וגרמו לתוצאות חמורות מאד, כידוע לבקי בדברי ימי קהילות ישראל. אלא שדרך האדם לבקר את בני קבוצתו. הרב איתמר כהן.

7.

אכן ממקורות רבים עולה, שהמחלוקת הקשה בין חברי בית הדין, שרשה ויסודה בשכר השחיטה, ראה בספר סערת תימן בעמ' ס' במחלוקת הר"א צאלח והר"י קאפח. גם לפני השופט המוסלמי בצנעא, העלה ר"י קאפח טענה זו. וראה עוד בכרך ה' בעמ' ש"ג, ש"ז, ש"ח, שי"ג, שי"ד, של"א ועוד.

8.

לא יריביו, אלא יריבי ה'. מקרא מלא דיבר הכתוב בתהלים קל"ט כ"א-כ"ב, הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. ואף על פי כן נהג בהם רבינו יחיא יצחק בדרך של שמאל דוחה וימין מקרבת, ואכמ"ל.

9.

מכאן עד סוף המאמר, הוספתי מהטיוטה הנ"ל. והושמט בספר הראל, לפי צורך בני הדור ההוא.

10.

ואכן, כך נעשה בספר זה.

החנות