"צדק צדק תרדוף" (טז, כ)
מדוע הוצרך הכתוב לכתוב עוד פעם ולכפול מלת "צדק"? מפני שלפעמים יש בני אדם שמראין תומה ותחתיה ערמה. כאדם המדבר לחבירו ויש בדבריו נדנוד של שקר, אמנם לא שקר ממש, והוא חושב: "מה בכך? הואיל ואינו שקר ממש מותר הדבר". לפיכך הוצרכה התורה להזהיר אף על זה אזהרה כפולה, ללמד שילך במדת האמת ממש שלא יהא בו נדנוד שקר. וזהו אומרו "צדק צדק תרדוף", שתרדוף אחר הצדק ברדיפות מכל צד. כי האדם המדבר אמת הוא מורה שממשלת ה' עליו, שנאמר בו "וה' אלהים אמת". ובזה הוא זוכה לחיות ולירש את הארץ כהמשך הפסוק: "למען תחיה וירשת את הארץ".
(קייץ המזבח – לרבי חיים כסאר זצ"ל)
"רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה" (כ, טז)
לכאורה תיבת "כל" נראית מיותרת, שהיה לו לומר "לא תחיה נשמה" ותו לא? ומה באה מלה זו לרבות? ובספרי אמרו: "לא תחיה כל נשמה – בסייף". ואפשר לפרש, שידוע שכל חיות אומות העולם הוא בגלל ניצוצות הקדושה שיש בהם, כדכתיב: "ואתה מחיה את כולם" ואם יצאו ניצה"ק מהם ישארו פגרים מתים. והנה נודע כי גלות מצרים היתה לברר ולתקן הניצוצות שנטמעו שם, ואילו ניתנה להם כבר התורה לא היו צריכים לשעבוד, בכח התורה. וידוע שאם פסולת ואוכל מעורבין זב"ז, אם פסולת מרובה על האוכל מלקטים את האוכל ע"מ לאוכלו ואת הפסולת מניחים כמות שהיא. אך אם האוכל מרובה על הפסולת מלקטים הפסולת וזורקים אותה ומניחים את האוכל במקומו לאוכלו. וכן תמצא, שבא"י הקדושה מרובה והקליפה מועטת בישיבת שבעה עממים בתוכה, וארץ מצרים בהיפך הטומאה מרובה והקדושה מועטת. ומכיון שכן, לא נשתעבדו שם כי אם לברר ניצוצות הקדושה ולהניח המצרים כמו שהם בטומאתם הקשה. אך ארץ-ישראל לפי תגבורת הקדושה שבה ולמיעוט הטומאה – הוצרך לצוותם שיעבירו את הטומאה עצמה שהם שבעה עממים – שיחרימום, ויניחוה בקדושה. ומפני שמעת נתינת התורה אין עוד שעבוד לצורך הבירור, כי כולו נעשה ע"י התורה (וכנזכר בכמה דוכתי בש"ס "נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות" ופירשו המקובלים שהיה מצמצם הקדושה שבו כנגד הרשע ואז ניצוצות הקדושה שברשע מדלגים ומתחברים עם מרבית הקדושה של הצדיק, דאזלינן בתר רובא, ונשאר הרשע גל עצמות כולו פסולת וסיגים וחי בעולם כסוס כפרד וה"ה מת מעיקרא, וכל זה נעשה בכח התורה), לכך הוצרך לצוותם ולהזהירם על החרמת ז' עממים. לפי"ז מבואר פסוק זה באומרו: "לא תחיה כל נשמה" עפ"י דברי הזוה"ק (בפרשת תצווה) שהקב"ה נפח באדם נפש רוח ונשמה ושלשת הכוחות הללו נחשבים כאחד אך הנשמה היא כוללת שלשתן בקדושתה. והנה היות ושבעה עממים קליפתם מרובה והקדושה המחיה אותם היא כנשמה לצדיק שעל-ידה הוא נקרא חי, לכך אמר הכתוב לשון "כל נשמה" להורות על נר"ן והנשמה המובחרת משלשתן. שאילו אמר סתם לא תהיה נשמה היה נשמע להם שר"ל שיקחו הטוב המובחר שבהם המחייה אותם, ע"י נתינת עיניהם בהם בכח התורה שהיתה בידם אז (בבחינתן "נתן עיניו בו וכו'" וכנז"ל), ויניחו אותם בחיים חיותם על הארץ עם הנפש הבהמית והרוח היסודי שיש עוד בהם קצת חיות. אך כאן צריך לסלק הקדושה מתוכם ולבערם הם עצמם מן העולם, אוכל עם הפסולת לגנוז האוכל ולבער הפסולת לגמרי.
(מקום מקדש – לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
כתיבת תגובה