r איגרת הערות ותשובותיהן - נוסח תימן

איגרת הערות ותשובותיהן

23 ינואר

 


 


איגרת הערות על דברים שאמרתי ושכתבתי, בפרט בביאורי על חלק מן הספר הפדות והישועה, ואחריה איגרת תשובותי


 


לק"י, עש"ק לסדר ולקחת מנחתי מידי, ה'תשע"ג:



 


לכבוד אה"ל וידי"נ החו"ב בתורתן של ראשונים קדושי עליון, הרה"ג הנעלה רבי איתמר חיים כהן שליט"א:


 


אחדשה"ט וש"ת. בבין הזמנים האחרון לקחתי לי קצת זמן לעיין בכתבי הגאון מה"ר שלום מנצורה, שיצאו לאור בטוב טעם ודעת לפני כשנתיים, על ידי ידידנו הרה"ג צפניה שרעבי שליט"א, תחת השם הפדות והישועה, ובו כארבעה מאמרים עמוקים מפרי עטו וחכמתו של האיי גוברא רבה. וברכתי עליהן ברכת הנהנין וההודאה. ובפרט מאמרו השני המורחב, שכת"ר שליט"א ברוב תבונתו חכמתו וכשרונו, הוסיף לו ציצים ופרחים, הקובעים להם ברכה בפני עצמה. יישר חיליה לאורייתא, וירבו כמותו בישראל:


 


ומדי עברי בין בתריו, נתעוררתי לכמה עניינים. וכעת נתפניתי קצת מטרדותי, ואמרתי אעלם על הדיפתרא ואשדרינון קדם מר. ואת אשר יבחר יקריב אליו:


 


א) בהערה ט"ו (דף מ"ח) כתב, צריך עיון, דבכל מקום עני הוא כינוי ליצר הטוב וכו', ע"כ. [והיאך כתב מהר"ש מנצורה שם בשם הרב תולדות יעקב יוסף, כי עני רמז ליצר הרע]. נא יעיין כת"ר בקידושין דף פ"א סוף ע"א, פלימו הוה רגיל וכו', יומא חד אידמי ליה כעניא. וכן פירש הרלב"ג מה שכתוב (שמואל־ב יב, ד) ויבוא הלך לאיש העשיר, בעניין יצר הרע, כי מתחילה נראה כדל הולך לבקש די מחסורו, עכ"ל:


 


ב) בהערה ל"א (דף נ"א), הוספתי כן [אז וימינו, שהיא מדת הדין, תחבקני] וכו', ע"כ. צ"ל מדת הרחמים:


 


ג) בדף נ"ב בראשו כתוב, וזהו אפילו חרב חדה [מונחת] על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, ע"כ. הוספתם תיבת מונחת בדברי הרב המחבר. דע יקירי שבפי הגאון המחבר זלה"ה היו שגורים דברי מדרש הגדול פרשת אמור דף תקפ"ח, דלא גריס תיבה זו:


 


ד) בדף נ"ד (ד"ה ועוד) כתוב, אבל אם היסורים על ידי בשר ודם, מי יוכל לסבול, ע"כ. יואיל נא כת"ר לעיין בדברי הגאון מהר"ש הקרחי זלה"ה בספר סגולות פרק ב' אות ל"ה וכו':


 


ה) בדף נ"ו (בראשו) כתוב, שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות וכו', ע"כ. לענ"ד צ"ל שֶׁיְּכַלּוּ:


 


ו) בדף נ"ז (ד"ה ובהשלים) כתוב, הבטיחו כי עתה הוא מרכבה לשם יתברך, ע"כ. עיין בספר סגולות פרק ג' אות ה', ומשם בארה:


 


ז) שם הערה נ'. על המקורות הגורסים ידחקו, יש להוסיף את רבינו מהר"ד עדני במדרש הגדול פרשת ויחי דף תתל"ג, ופרשת בהר דף תשי"ג:


 


ח) דף ס' הערה נ"א. בעניין הטעם מדוע לא נודע הקץ, כן כתב גם אחיו הגאון מה"ר סעיד מנצורה בספר המחשבה דף קמ"ח. ועיין עוד להגאון מהר"ש חראזי זלה"ה בבית תפילה דף ק"פ:


 


ט) דף ס"ג הערה ס"ח, ולא ידעתי מניין לו לרבינו המחבר להוסיף בלשון המשנה תיבות בדרך או וכו', ע"כ. אולי י"ל על דרך הפלפול, דהיינו הך. שהרי כל הולך בדרך, הרי הוא בבחינת סכנה, עיין רש"י בפרשת מקץ על פסוק (בראשית מב, ד) פן יקראנו אסון. ובאבות (פרק ג' משנה ה') הלשון, המהלך בדרך:


 


י) דף ס"ד הערה פ"א, ולא דבר רחוק הוא לרמוז דוד ברות, שכבר אמרו רבותינו ז"ל, למה נקרא שמה רות וכו', ע"כ. ברוך שכיוונתם לדעת הגאון המחבר עצמו בעניין זה, שכן כתב לעיל סוף מאמר א' דף מ"ג (סוף ד"ה אי נמי):


 


יא) דף ס"ח הערה קי"א, כלי פז, והוא פירוש לישעיה, ע"כ. צ"ל לירמיה:


 


וכאן אסיים הערותי לדבריך היקרים מפז, ועוד חזון למועד להעלות את אשר עמי על שאר ענייני הספר, והכל בגזירתו ועזרתו יתברך שמו. ואגב דאתינן לתורתו דמר, אוסיף עוד שנים שלושה גרגרים בעניינים שונים:


 


יב) באור ישראל גליון ו' דף ס"ה ודף ס"ו האריך כת"ר לברר שהגהות הגאון מהר"ד צאלח זלה"ה [נכד מהרי"ץ] שנדפסו על תכלאל עץ חיים, אינן להדיין הגאון המפורסם מהר"ד בן מה"ר אברהם צאלח. וסיים, ואינן אלא של נכד אחר של מהרי"ץ וכו' ומשום מה לא זכה להתפרסם, עכ"ד. ולענ"ד צדקת, שהרי הגאון מהר"ס מנצורה זלה"ה בספר המחשבה דף קל"ג, לאחר שהספיד את מהרי"ץ כתב, ולא עוד אלא שנתנוצץ על הדור נכדו כמוהר"ר דוד בן בנו של הרב הנזכר, והתחיל הדור להתנחם בו וכו'. ונאסף לבית עולמו בקוצר, ונוסף יגון על יגון וכו', עכ"ל הקדוש. ובודאי לא מיירי בהגאון המפורסם הדיין מהר"ד, שהוא נאסף לבית עולמו בגיל שבעים, וכמו שהבאת לעיל מינה שם בשם סערת תימן, והם ימי שנות האדם ואין מן הראוי לקראם בקוצר:


יג) בסוף שו"ת חן טוב להגאון מהר"י בדיחי זלה"ה (שההדרת בטוב טעם ודעת וכפי ששלחתי לכת"ר בעבר) דף תע"ח, דנת מתי גלה הגאון המחבר מצנעא לכוכבאן. לענ"ד גם כאן יש להסתייע מבן דורו שחי אתו, הוא מהר"ס מנצורה בספר המחשבה, שכן כתב שם בדף כ"ז בזה"ל, עמד עליהם מלך כהמן בשנת ה'תר"ו זה ליצירה, ויחקור עליהם חקירה, על אודות כסף החסירה וכו'. יש מהם אסר במגדל, ויש ברח למדבר, והיו ביגון ועמל, עכ"ל הקדוש. ואין ספק שרמז בזה לקורות הרב מהר"י בדיחי:


 


יד) שמעתי בעל פה מכת"ר, שהעיר על הנוהגים [בזמנינו] לכבד בחופה רב חשוב בברכה אחריתא [דהיינו כשמזמינים אותו לברך ברכה אחרונה, מזכירים אותה בשם ברכה אחריתא], שמפרשים אחריתא, אחרונה. והוא טעות, כיון שפירוש אחריתא, אחרת. ובתרייתא הוא התרגום הנכון לתיבת אחרונה, עכ"ד. ולפי קוצר דעתי, מצאתי בחולין דף פ"ו ריש ע"ב שפירוש אחריתא הוא אחרונה, עיין שם בפירוש רש"י:


 


ואע"פ שיש עוד מה להאריך, אשבית בזה קולמוסי. ואין להאריך כי אם בשלום כת"ר ושלום תורתו והנלוים אליו, בתקוה שתמשיך להפיץ מעיינותיך ומעיינות רבותינו הקדושים זיע"א, שזכית להסתופף בצילם ולינוק מתורתם וללכת בדרכם באמת, מתוך נחת ושלוה וכל טוב סלה:


 


דושו"ט באה"ר, אלמוג בר"י שלמה אכלופי ס"ט:


 


איגרת התשובות


 


לק"י, יום ד' י"ב בשבט, סדר זה אלי ואנוהו, ה'תשע"ג ב'שכ"ג:



 


לקראת מעלת ידיד נפשי, אלופי ומיודעי, הרב הגאון, דרופתקא דאורייתא, מאיר עיני חכמים, רבי אלמוג שלמה אכלופי שליט"א. שלום רב לאוהבי תורתך. בעונג רב קראתי את איגרת הערותיך הנכבדות, הכתובות בטוב טעם ודעת כדרכך בקודש. ובעז"ה אכתוב מלין זעירין על מקצת מהן, כפי הנראה לענ"ד:


א) הנה מההיא דקידושין, לענ"ד אין ראיה, כי רק לפי שעה לצורך אותו עניין, הוצרך יצר הרע להידמות כעני. ולא מפני זה נֹאמר שבכל מקום מכונה יצר הרע עני, ובפרט שזהו כינויו של יצר הטוב שכנגדו. וליטעמיך, הא דאיתא לעיל מינה התם, בעובדא דרבי מאיר ובעובדא דרבי עקיבא, אידמי ליה שטן כאיתתא. ופירש רש"י שטן, דהוא יצר הרע, ע"כ. וכי מפני זה נֹאמר שבכל מקום מכונה יצר הרע בשם אשה סתם. ולא מצינו שנקרא יצר הרע אשה, אלא בתוספת כינוי, כגון אשה רעה, אשה זונה. ולעומתו יצר הטוב גם כן נקרא אשה בתוספת כינוי, כגון אשת חיל. עיין זוהר הקדוש פרשת פינחס דף רט"ז ע"א, ותיקוני הזוהר תיקון כ"א דף מ"ט ע"ב, ופתיחת הרמב"ם למורה הנבוכים. ומבואר כן עוד בספרים רבים. וכמה מן המפרשים פירשו פסוק (דברים כא, טו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וגו', שרומז ליצר הטוב ויצר הרע כידוע:


כמו כן הא דאיתא בסנהדרין דף ק"ז ע"א, אתא שטן אידמי ליה כציפרתא. וכי מפני זה נֹאמר שבכל מקום מכונה יצר הרע ציפור. ובהא נמי אשכחן לכמה מן המפרשים שפירשו פסוק (ויקרא יד, ד) וציוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וגו', שרומז ליצר הטוב ויצר הרע. ומאי דכתיב בתר הכי (שם ה) וציוה הכהן ושחט את הצפור האחת, זה יצר הרע. את הצפור החיה וגו' (שם ו), זה יצר הטוב. ואילו היה כינוי צפור מיוחד ליצר הרע, לא היו רומזים בו גם את יצר הטוב. אלא העניין בכל זה, כי דרכו של יצר הרע כשבא להחטיא את האדם, להידמות בכל פעם לדבר אחר, לפי עניין ההחטאה:


ואשר לדברי רלב"ג, הנה הוא ז"ל כתב בזה"ל, ורבותינו ז"ל דקדקו מזה בעניין יצר הרע. כי מתחילה נראה כדל הולך לבקש די מחסורו, כי ההלך והדל אחים. ואחר כן ישוב והוא איש סוחר הולך בדרכים. ואחר זה ישוב למדרגת אדון, ולזה קראו בסוף העניין איש, ע"כ. ולפי דבריו לכאורה אתי שפיר טפי הרמז שכתב הרב תולדות יעקב יוסף, דהא אתא לפרושי מתניתין דריש מסכת שבת, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים וכו', והיינו עני העומד בפתח:


והנה כוונת רלב"ג להא דאיתא בסוכה דף נ"ב ע"ב, אמר רבא, בתחילה קראוֹ [ליצר הרע] הלך, ולבסוף קראוֹ אורח, ולבסוף קראוֹ איש [בעל הבית], שנאמר ויבוא הלך לאיש העשיר וכו', ע"כ. ופירש רש"י הלך, עובר דרך עליו, ואינו מתאכסן עמו, ע"כ. וכיוצא בזה כתב בפירושו לשמואל שם. הרי שעיקר הדמיון להלך, אינו מצד שהוא עני, אלא מצד שהוא עובר דרך:


וכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת ואתחנן דף רס"ז סוף ע"ב וז"ל, יצר הרע כד אתי לאזדווגא ביה לבר נש, דמי לבר נש דקריב לפתחא, וחמי דלא אית מאן דמחי בידיה, עאל לביתא ואתעביד ליה אורח. חמא דלא אית מאן דמחי בידיה וייזיל ליה לארחיה. כיון דעייל לביתא ולא אית דימחי בידיה, אתמנא עליה ואתעביד מאריה דביתא, עד דישתכח דכל ביתא קאים ברשותיה, ע"כ. הרי שלא הזכיר בתחילת העניין עני, אלא סתם בר נש. ולא עוד אלא דלעיל מינה התם מפורש דעני הוא יצר טוב, דהכי איתא התם, מציל עני מחזק ממנו (תלים לה, י), דא יצר טוב מיצר רע, בגין דיצר הרע תקיף הוא כאבנא וכו', ויצר טוב הוא בשרא וכו', ע"כ:


ואפילו לפי מה שפירש רלב"ג דהיינו כדל הולך לבקש די מחסורו, הנה לא מפני זה נֹאמר שבכל מקום מכונה יצר הרע עני, שהרי הוא עצמו נראה לבסוף כאיש, דהיינו אדון ובעל הבית. והעניין הוא, שיצר הרע מתגבר על האדם מעט מעט, וכדאיתא התם בסוכה (עמוד א') אמר רבי אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה וכו'. אמר רבי יצחק, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', יעויין שם. וכן פירש רבינו אברהם בן שלמה בפירושו לשמואל שם דף צ"ב וז"ל, ואמרוּ קראוֹ תחילה הלך וכו'. כל מה שעובר, מתחזק עוקצו וכו'. כמו שאמרו, בתחילה דומה לחוט וכו', יעויין שם:


ומהרש"א בקידושין שם פירש על פי זה, עובדא דפלימו דלעיל וז"ל, אידמי ליה כעניא וכו' כולי עלמא גוואי וכו' כולי עלמא אתכא וכו'. כי זה דרכו של יצר הרע, כמו שאמרו פרק החליל, בתחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש וכו'. וכן הכא, בתחילה עני, הולך מבראי ברחוב שואל על הפתחים. ואחר כך כאורח, מגוואי. ואחר כך כבעל הבית, אתכא, ע"כ:


וכזאת פירש מהר"ש גארמיזאן באמרי בינה על מסכת קידושין שם. אלא שבסוף יש חילוק קטן ביניהם, דמהרש"א פירש כבעל הבית, אתכא. ומהר"ש גארמיזאן פירש ולבסוף בעל הבית, שברח פלימו ונחבא בבית הכסא, ע"כ. והיינו שבזה נהג יצר הרע ממש כבעל הבית, עד שהוצרך פלימו לברוח מביתו ולהיחבא בבית הכסא אשר מחוץ לעיר. ומהרש"א לא רצה לפרש כן, לפי שבריחתו לא היתה מחמת שנהג השטן כבעל הבית, אלא מפני שעשה עצמו כמת, וגרם שיישמע קול מבחוץ שאומרים פלימו קטל גוברא, פלימו קטל גוברא. לפיכך ברח, כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להרגו, כמבואר בגמרא שם ובפירוש רש"י. הלכך פירש מהרש"א ואחר כך כבעל הבית, אתכא, היינו שבמעשיו על השולחן, לא נהג בבושה כאורח, אלא כבעל הבית בתוך ביתו, ועשה דברים שאפילו בעל הבית אינו עושה כמותם בפני אחרים, כמבואר בגמרא שם:



עלה
בידינו כי אפילו למאן דמפרש הלך, עני, אין זאת אלא בתחילה. אבל אחר כך, יצר הרע הוא כאורח, ואחר כך כבעל הבית. וגם זה לא בעצם, אלא רק נדמה כך, כדי להתחכם על האדם וללכוד אותו ברשתו. אבל יצר הטוב, לעולם נקרא עני. ולא רק נדמה לעני, אלא כך הוא כינויו לפי תכונתו באמת. וכדאיתא בקהלת רבה פרשה ד' על פסוק (קהלת ד, יג) טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. טוב ילד מסכן וחכם, זה יצר טוב וכו'. ולמה נקרא שמו מסכן (דהיינו עני), שאין הכל שומעין לו [וכדכתיב (שם ט, טז) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים] וכו'. ממלך זקן וכסיל, זה יצר הרע. ולמה קורא אותו מלך, שהכל שומעין לו וכו', יעויין שם. הרי שמצד תכונותיהם, יצר טוב הוא שנקרא עני, אבל יצר הרע אדרבה נקרא מלך, שהוא גדול אפילו יותר מן העשיר. ועיין לשון הזוהר דלעיל סוף ד"ה וכן:



מעתה
הדבר פשוט לענ"ד דכל היכא שנזכר עני סתם, אי אפשר לומר שנרמז שָׁם יצר הרע ולא יצר הטוב. ולא עוד אלא שבמשנה שבת שעליה סובב הרמז שכתב הרב תולדות יעקב יוסף, נזכר בהדיא גם בעל הבית, ופירש דבעל הבית רמז לאדם, כמו שהביא מהר"ש מנצורה בשמו. ומאן לימא לן דעני הוא שרומז ליצר הרע ולא בעל הבית, הלא יותר יש לומר דעני רומז ליצר הטוב, ובעל הבית רומז ליצר הרע, כי לעולם יצר הטוב נקרא עני, ולא מצינו שנקרא בעל הבית. מה שאין כן יצר הרע, שרק בתחילה נקרא עני, ולבסוף נקרא בעל הבית. באופן שקושייתנו לא זזה ממקומה:



ובהערותי
שם כתבתי דיש לעיין בגוף ספר תולדות יעקב יוסף. וכעת פניתי אני לראות חכמה, והשגתי את הספר תולדות יעקב יוסף, ועיינתי בדבריו הללו שהם בסוף פרשת בשלח, וראיתי שלא כתב רמז זה אלא לפי מה שהקדים שם כי בימי החול שולט יצר הרע, ויצר הטוב נכנע. ובשבת איקרי יצר הטוב בעל הבית, ויצר הרע עני, ע"כ. והשתא אתי שפיר, וקושיא מעיקרא ליתה. דדוקא בשבת נקרא יצר הרע עני. אבל על הרוב, דהיינו בימי החול, גם הוא מודה שאינו נקרא עני. אלא דמהר"ש מנצורה העלה דבריו בקיצור, לפי צורך הדרוש שלו:



ב)
יישר כוחך שתיקנת. ומובן מאליו לפי העניין, כי אגב שיטפא כתבתי כך:



ג)
חיפשתי קצת ומצאתי שכך היא הגירסא, בלא תיבת מונחת, גם בספרֵי פרשת ואתחנן על פסוק (דברים ג, כו) ויאמר י"י אלי רב לך וגו', ופסיקתא זוטרתא שם על פסוק (שם כה) אעברה נא ואראה וגו':


ה) בודאי כוונתך כי כך צריך לקרוא לפי דרך הרמז שכתב רבינו המחבר. ואינו מוכרח כל כך. אבל בגוף מאמר חז"ל, הקריאה היא כפשוטה, שֶׁיִּכלוּ, וכמובן גם כן מקושייתו שם:


יא) דע ידידי, כי הערה זו אינה שלי, אלא של המוציא לאור. וכן כל ההערות הדומות לה. ואלו הן, הערות י"א י"ד י"ט כ"א ל' נ"ח פ"ו פ"ז צ"ה ק"ד קי"א (הנזכרת לעיל), וכן תחילת הערה מ"ב. כמו כן רוב ככל מקורות הפסוקים ומאמרי חז"ל שנדפסו באותיות קטנות בתוך דברי רבינו המחבר, אני ערכתים מעיקרא בתוך ההערות. והמוציא לאור העביר אותם לתוך דברי הרב המחבר, ולפעמים שינה קצת מן הדרך שאני רגיל לציין. גם לפעמים מחמת שעבר הציון לתוך הדברים, היה צריך לתקן את הלשון בהמשך ההערה:


יב) יישר כוחך שהארת את עינַי. ואודיעך ידידי כי הרב בן ציון צדוק הי"ו כתב מאמר ארוך בעניין זה, ועודנו בכתובים. והואיל ואתאן להכי, אמרתי אגלה אזנך, כי מה שכתבתי שם (ד"ה לפני) כי גם על חלק ראשון של עץ חיים כתב הר"ד הגהות כאשר ציין באיזה מקום, לאחר מכן זכינו למצוא אותן, ואכמ"ל. מלבד זה, כתב לפני כן הגהות על העתק נוסף של התכלאל, כאשר כתב בהגהותיו הנדפסות חלק ב' דף קע"ו ע"ב וז"ל, כבר תמהתי וכו' עד שאמרתי וכו'. וכתבתיו על תכלאל שלי ראשון בגליון וכו', ע"כ. כמו כן יש לו הגהות בגליונות שלחן ערוך עם פירוש שתילי זתים כת"י, וכמדומה ראיתי ספר זה בבית עזרת אחים בתל אביב. ונראה שלזה נתכוון במה שכתב בהגהותיו על עץ חיים חלק ד' דף רפ"ד ע"ב וז"ל, וכבר הארכתי בזה כפי קוצר שכלי בביאור רחב, על סעיף ג' בסימן תרכ"ד בשלחן ערוך, ע"כ:


יג) איני פנוי כעת לעיין בדבר ולחפש בספרי דברי הימים. ברם לפום רהטא נראה שאותו מלך שהזכיר מהר"ס מנצורה, הוא האימאם מוחמד בן יחיא בן אלמנצור, שהזכרתי שם (ד"ה מהר"ר) בשם מהר"ר עמרם קורח בסערת תימן, אלא ששם כתוב שהוא עמד בשנת ה'תר"ד. והכי נמי מסתברא. חדא, דמהר"ר עמרם קורח היה בקי יותר בדברי הימים, והיו לו מקורות בכתובים. ותו, דאם אותו מלך עמד בשנת תר"ו כדברי מהר"ס מנצורה, נמצא שלא שהה מהר"י בדיחי בגלותו אלא עשרים ושש שנה. והלא מהר"ר עמרם קורח כתב שנתיישב בכוכבאן לערך שלושים שנה (כמו שהבאתי שם ד"ה והנה), וכבר כתבתי שם שאינו אלא בקירוב, כי לא נתיישב שם אלא עשרים ושמונה שנה. ואילו היו הן עשרים ושש שנה, היה לו לכתוב לערך עשרים וחמש שנה. וזאת אם נניח שמניין לערך שלושים שנה שכתב, הוא כפי ששמע. אבל אם נֹאמר שקבע מניין זה מעצמו לפי תאריכי השנים, ממילא אין ראיה:


יד) לשון הגמרא בחולין שם, הורה רבי כרבי מאיר, והורה רבי כחכמים. הי מינייהו דאחריתא וכו'. ופירש רש"י, איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עלה, דנימא הדר ביה מקמייתא, ע"כ. ועל זה יש להוסיף הא דאיתא כגון דא במנחות דף נ"ב ע"א, תנו רבנן וכו'. והתניא איפכא. הי מינייהו אחריתא [שיטה מקובצת הגיה, דאחריתא] וכו'. ופירש רש"י, איזו נאמר[ה] באחרונה שנסמוך עליה וכו', יעו"ש. וגירסת רש"י שם, אחריתי. והגיה שיטה מקובצת, דאחריתא. וכן הוא ברש"י שם ד"ה דברי ר"ש:


אולם אין מי שיוכל להכחיש כי תיבת אחריתא, או אחריתי, פירושן אחרת, וכמו שהוא פירוש תיבות אלה בשאר כל המקומות שנזכרו בתלמוד ובמדרשים ובספרי רבוותא קמאי ובתראי. הלכך ניחזי אנן מאי טעמא נקטו התם אחריתא, ולא בתרייתא. או דילמא טעות הדפוס היא, וצריך להיות גם שם בתרייתא:


והנה בכל התלמוד לא נמצא סגנון זה דהי מינייהו וכו', אלא בשלושה מקומות. כי מלבד הנך דמנחות וחולין, ישנו גם ביבמות דף ס"ד אמצע ע"ב, וכמצויין במסורת הש"ס בשלושת המקומות הללו. וביבמות שם הגירסא הי מינייהו אֻחרִינִיתָא, ולא אחריתא. ובפירוש רש"י שם הגירסא אֻחרִינְתָא. ואם כן יגיד עליו רעו, שכך היא הגירסא הנכונה גם במנחות ובחולין, אחריניתא או אחרינתא. והגם שמנחות וחולין הן הרוב ויבמות המיעוט, מכל מקום דקדוק הלשון הוא העיקר:


כל זה כתבתי לפי נוסחת הגמרא ופירושי רש"י שלפנינו. אבל לפי האמת, בחולין נמי, הגירסא ברי"ף (דף כ"ח ע"ב) דאחרניתא. וכן הוא בפירושי רש"י והר"ן על הרי"ף שם. ובדקדוקי סופרים שם אות א' כתוב, שבכת"י אחד הגירסא בגמרא שם דאחרינתא, ע"כ. וכן הוא בחידושי הר"י מנרבונא על מסכת חולין שם, כמובא בקובץ שיטות קמאי שם דף א'תת"מ אמצע ע"א. וזה כגירסת רש"י ביבמות. וכך היא גירסת כמה רבוותא ביבמות, כמובא בדקדוקי סופרים שם. ושם (הערה ס"ד והערה ס"ה*) הובאו עוד חילופי נוסחאות בפירוש רש"י שם:


עוד כתוב בדקדוקי סופרים לחולין שם, דבפירוש רש"י כת"י הגירסא אחריניאתא, ע"כ. ובכת"י אחד ביבמות שם, לאחרינייתא, כמובא בדקדוקי סופרים שם. ובפסקי הרא"ש בחולין שם (פרק ו' סימן ד') דאחרנייתא. ובאור זרוע הלכות כיסוי הדם סימן שצ"ח, דאחרייתא. וכן הוא בכת"י אחד ביבמות, כמובא בדקדוקי סופרים שם:


ובדקדוקי סופרים על מסכת מנחות שם, כתוב שבכל כתה"י הגירסא דאחריתא, יעו"ש. וכך היא הגירסא בפירוש הר"א מן ההר על מסכת יבמות שם. וכן הוא שם בכמה כת"י, ובכת"י אחד לאחריתא, כמובא בדקדוקי סופרים שם. וברי"ף מסכת חולין אשר עם פירוש אחד מקדמונינו (דף נ"ו) הגירסא דאחרינא:


ומצאתי להראב"ד בהשגותיו על בעל המאור ביבמות סוף פרק האשה קמא, שכתב וז"ל, כדאמרינן בעלמא הי מינייהו בתרייתא, ע"כ. וכיון שאין כזאת אלא בשלושה מקומות וכדבר האמור, משמע שבכל המקומות הללו כך היתה הגירסא בגמרא שלפניו, בתרייתא ולא אחריתא וכיוצא בזה. ודוחק לומר כי דרך פירוש כתב כך, מה גם דאשכחן דהכי גרסי לה הרא"ה בפירושו לחולין, והרי"ד בפסקיו שם, הי מינייהו בתרייתא. וכן הוא בכת"י אחד ביבמות התם, כמובא בדקדוקי סופרים שם. וכן נראה מלשון חידושי שיטות מכת"י, הובא בקובץ שיטות קמאי שם דף א'קכ"א ריש ע"א:


ואשכחן נמי לכמה רבוותא קמאי כשהשתמשו בסגנון זה לעניינים אחרים, נקטו הי מינייהו בתרייתא, כגון הרשב"א בפירושו להגדה של פסח גבי אכילת מרור, והרב המגיד בפרק ז' מהלכות שחיטה שלהי דין ב', ופסקי ריקאנטי סימן רע"ו. אף כי יש שכתבו הי מינייהו דאחריתא, כגון הרא"ש בפרק ב' דחולין סימן י"א. אך אין ראיה כל כך מספרי הראשונים שנדפסו בדורות שלפנינו, כי דרכם של המעתיקים והמדפיסים היתה לתקן מעצמם כל כי האיי גוונא, כפי הרגל לשונם או לפי הבנתם, כידוע ליודעים. וזו היא גם כן הסיבה לחלק מן החילופים בגירסת הגמרא בזה:


על כל פנים, נמצאנו למדים כי לפי רוב הספרים, ברוב המקומות אין הגירסא אחריתא, אלא בתרייתא, או אחריניתא, או אחרינתא, או אחרניתא, או אחריניאתא, או אחרינייתא, או אחרנייתא, או אחרינא, או אחרייתא. וכל היד המרבה לבדוק, בודאי תמצא עוד כמה רבוותא דגרסי כאחת מן הגירסאת הללו, ואולי תמצא עוד גירסאות אחרות. והנה גירסת בתרייתא, היא הגירסא המבוארת והמובחרת כמובן. ושאר הגירסאות (מלבד גירסת אחרייתא), כיון שנוספה בהן נו"ן, יש לפרש אותן לשון אחרונה, ולא אחרת. קרוב ללשון ארמי שבמקרא, ועד אָחֳרֵין (דניאל ד, ה), דהיינו ועד אחרון. ותרגום לדור אחרון (תלים מח, יד), אוחרן. אף כי מצינו בדניאל ובתרגומים סגנון זה במובן אחֵר ולא אחרון. וזה דומה ללשון ערבי, שתיבת אכ֗ר משמשת לשני המובנים (כדלקמן בסמוך ד"ה וגירסת). וכל מקום לפי עניינו. ואין כאן מקום להאריך בפרט זה:


וגירסת אחרינא שהבאנו לעיל בשם אחד מקדמונינו דגריס הכי בדברי הרי"ף מסכת חולין, מסתברא שאין ניקודה אֻחרִינָא, שאז פירושה אחֵר. אלא יש לנקדה באופן אחר, אולי אחרֵינא, שאז יהיה זה לשון נקבה של אחרין שבדניאל, דהיינו אחרונה. ומה שהעתיק שם תיבה זו ללשון ערבי, אלאכ֗ר, ידוע כי תיבה זו משמשת גם במובן אחֵר וגם במובן אחרון. והרי גם הוא מודה שפירוש הי מנייהו דאחרינא, היינו איזו מן ההוראה אחרונה היא, כדמוכח מפירושו שם בסוף העניין בלשון ערבי, שמשמעותו בלשון הקודש, הוראת רבינו הקדוש כרבי מאיר היתה "אחרי" הוראתו כחכמים:


אבל גירסת אחריניאתא צריכה עיון, כי מתוספת האל"ף מובן שניקוד היו"ד שלפניה בפתח, ונראה שהוא לשון רבים, ובנדון דידן לא שייך אלא לשון יחיד. אבל גירסאות אחרינייתא, אחרנייתא, אחרייתא, שפיר יכולות להתפרש לשון יחיד, דאיכא למימר דכפל היו"ד הוא להורות שהיו"ד יוצאת במבטא ובניקוד שוא נח דוקא, דהיינו אחריניְתא, אחרניְתא, אחריְתא. וכן הוא במובן זה בירושלמי בכמה מקומות, אחריְיתא. ובקצת מקומות, אחריְתא. ובכמה מקומות כתוב שם כך במובן זה בלשון רבים, ואז ניקוד היו"ד בפתח, אחריַיתא. והשתא דאתינא להכי, שמא יש לומר דאף גירסת הי מינייהו אחריתא שלפנינו, ניקודה כך, אחריְתא, ולא אחרִיתא:


וראיתי בתלמוד בבלי המנוקד לפי מסורת רבותינו חכמי תימן, שניקד במנחות ובחולין אַחֲרִיתָא. מה שאין כן כשתיבה זו במובן אחרת, גירסתינו אֻחרִיתָא, והחי"ת בשוא נח. ויש להעיר כי ברוב המקומות בדברי חז"ל, הגירסא אחריתי, יו"ד בסוף ולא אל"ף, וקריאתנו אֻחרִיתִי. ואפילו כשכתוב אחריתא, כמדומה רובם משנים וקוראים אֻחרִיתִי. ואין כאן מקום להאריך בפרט זה:


ואגב דאתא לידן, ראיתי להעיר אודות מסורת קריאתנו אֻחרִיתִי, אֻחרִיתָא, האל"ף בשורק. שזהו כמו מלים רבות אחרות שקריאתן בשורק אף שאין בהן וא"ו, לפי שחסרון הוא"ו הוא מחמת ניקוד שוא נח שבאות שאחרי כן כידוע. ואם במלים רבות אין בידינו להכריח שקריאתן בשורק (מלבד מה שמצינו בספרי קדמונינו שלפעמים נוספה בהן וא"ו לתוספת ביאור, ויש מלים שנוספה בהן וא"ו גם בספרי שאר חכמי ישראל הראשונים), הנה יש מלים שמוכרח לקרותן בשורק כפי מסורת אבותינו, כגון נותן לו שכרו מֻשלם (בבא קמא דף קט"ז ע"א, ועוד). ומי משאר קהילות שקורא מְשלם המי"ם בשוא כפי ששמעתי, אין שחר לקריאתו כמובן. וכן תמצא לכמה וכמה רבוותא שכתבו בהדיא מושלם בתוספת וא"ו:


נשאר לנו לבאר מאי טעמא דוקא בשלושת המקומות הללו לא נקטו הי מינייהו בתרייתא, שהיא מלה פשוטה וברורה. והנה בההיא דמנחות נראה לענ"ד שזהו משום דשקלו וטרו התם בזה הלשון, אמרוה רבנן קמיה דרב אשי, לימא קמייתא אחריתא וכו'. אמר להו רב אשי, אפילו תימא בתרייתא אחריתא וכו', יעו"ש. ואי הוו נקטי הי מינייהו בתרייתא, היה רב אשי צריך לומר אפילו תימא בתרייתא בתרייתא, שהוא לשון המבלבל את הלומד. והשתא דאתינא להכי, איכא למימר דביבמות וחולין נמי, בעידן דשקלו וטרו אמוראי בהך מילתא בי מדרשא, היו צריכים לומר אפילו תימא בתרייתא אחריתא, או לשונות אחרים כיוצא בזה. הלכך השתא נמי שקיצרו הך שקלא וטריא, הניחו הלשון כמות שהוא. וכיון שהתיבה שנכתבה בשלושת המקומות הללו, תמורת תיבת בתרייתא, לא היתה ידועה כל כך למעתיקים, לפיכך נשתבשה עד שנולדו ממנה גירסאות רבות ושונות כדלעיל. ועיין עוד שו"ת חכם צבי סימן י"ד ד"ה אבל:


ואחרי כל אלה הדברים, יצאתי לחפש בספרי זמנינו, לראות אם יש מי שעמד על הֶרגל חדש זה לקרוא לברכה זו האחרונה בשם ברכה אחריתא. ותמהתי בראותי כי רבים גם כותבים כך בפשיטות. ומאידך מצאתי כתוב כי כבר העיר על כך הרה"ג רבי יונה מרצבך זצ"ל ראש ישיבת קול תורה, ואמר כי שיבוש הוא, שכן התרגום של ברכה אחריתא הוא ברכה אחרת. אלא ראוי לומר ברכה אחריתנא, היינו ברכה אחרונה, כמו שהובא בספר תולדותיו (בני ברק ה'תשס"ד) דף קס"ג, יעויין שם עוד. ונראה דברכה אחריתנא, טעות הדפוס היא, וצ"ל אחרינתא, וכנדפס בשמו בקובץ תבונות דף קל"ט הערה ע"ז. אך מה שחשב הכותב שם ליישב דמה שקורין לברכה זו ברכה אחריתא, הכוונה שהיא ברכה אחרת במקום שבע ברכות, שלפעמים אומרים ברכה זו בלבד יעו"ש, לא נהירא כלל כאשר יבין המבין. ושפתי הר"י מרצבך ברור מללו, והוא היה מרבני ארץ אשכנז (גרמניה), שהם דווקנאי טפי מרבני שאר קהילותיהם כידוע, ומשום הכי בכמה עניינים מסורתם משתווה למסורת הקדומה והאמיתית המקובלת בידינו, ויש שזכו לכוין אליה מעצמם:


 


 


עד כאן כתבתי מה שנראה לענ"ד, ואקוה כי יכנסו הדברים באזניך וימצאו חן בעיניך. ויודע אני כי כתבת את הערותיך לפום רהטא. ואילו היית מעיין קצת, היית מעלה במצודתך עוד כהנה וכהנה, יותר ממה שכתבתי עשרת מונים:


ואשר כתבת בסוף אות י"א, ועוד חזון למועד להעלות את אשר עמי על שאר ענייני הספר. וכן מה שכתבת בסוף האיגרת, שיש עוד מה להאריך. מאן יהיב לן משופרא דשופרא דילך. ומה שכתבת בסוף האיגרת, כי אני הקטן זכיתי להסתופף בצילם של רבותינו הקדושים זיע"א וללכת בדרכם באמת, מי אני ומי חיי, כננס על גבי ענקים. ומי יתן ואזכה לאחוז ולילך בקצות דרכם. ואחתום בברכה נאמנה, ברכת כהונה, על ראשך תחול ותנוח, אמן כן יאמר יוצר הרים ובורא רוח:


 


הצעיר איתמר חיים ב"ר שלום הכהן יצ"ו:

0