r מארי חיים סינואני זצ"ל - נוסח תימן

מארי חיים סינואני זצ"ל

23 ינואר

אורחות צדיקים – ר' חיים סנואני






מגדולי חכמי ומקובלי תימן בדורנו. נולד בעיר סנואן שבתימן בשנת תרנ"ח לאביו ר' יחיא ממשפחת בידה.


קיבל סמיכת חכמים מאביו. אך נפש רבנו צמאה היתה להמשיך וללמוד, לכן גלה למקום תורה, שם זכה לקבל תורה מפי הרבנים והמקובלים ר' דוד יעיש חדאד, ר' שלמה בן יוסף טאביב ור' יעיש קורין. בהיותו כבן שבע עשרה שנתה הוסמך בעטרת חכמים ע"י רבו ר' שלמה טאביב, ומיד לאחר מכן הכניסו אל הקודש פנימה לעסוק בתורת הקבלה. רבותיו בקשו ממנו לשבת כחבר בבית הדין, אך משהבינו את טעם הסירוב של רבנו (שרצה להמשיך בהתמדת לימודיו) הירפו ממנו.


הרבנות, ביקש רבנו לישב בשלוה, אך קפצה עליו רוגזה של הקרבנות, כי שני רבותיו נסתלקו לשמי מרומים בשנת תרע"ט, וזקני העדה נתנו בו עיניהם לכהן כראב"ד בסנואן, ורבנו הסכים לבסוף. שימעו של רבנו הגיע לחכם באשי בצנעא, ר' יחיא בן משה יצחק, אשר תהה על קנקנו וגילה שהוא מלא וגדוש בתורה ובחכמה.


רבנו התברך בזכרון נפלא ותלמודו נשתמר בידו, אולם הוא לא סמך על מתת אלוקים זו והמית עצמו באהלה של תורה בסיגופים וביגיעה מתמדת משולבת בעיון מעמיק. דרכו בלימוד לא היתה חזון נפרץ בתימן, שכן רבים נהנו ללמוד מתוך קונטרסים, וקיצורי דינים בשל חוסר בספרים, אולם רבנו חתר להגיע למקורות עצמם ולדלות מהם את החידושים המאירים. דרך זו הנחיל לתלמידיו בישיבה שהקים בעירו. רבנו הרבה לנדוד ברחבי המחוזות אשר תחת חסותו כדי לחזק את בדקי הדת ולהנחיל תורה לעדרים.


רבנו היה גאון במידות, וענוה נסוכה על פניו. אך בעת הצורך אזר עוז ויצא לקנא לכבוד ה' יתברך.


בפרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת תש"ב, התעורר לעלות יחד עם משפחתו ומשפחת אחיו הצעיר (ר' שלמה) לארץ הקודש. דרכו היתה רצופה עיכובים, תלאות וייסורים רבים עד שזכה לחונן את עפר הארץ.


אחר שהות קצרה במחנה הקליטה בעתלית, עברו לכפר יהודיה- יהוד. תושבי המקום ביקשו ממנו שיכהן כרבם אך רבנו סרב לקבל כל הנהגה או משרה רשמית בארץ ישראל אחר שראה את היחס המשפיל וההעברה על דת שנעשו בעדת יהודי תימן, ובהיות שאין סמכות עצמאית לרבנים בארץ ישראל. עם כל זאת התעניין מאד בכל הנעשה בשטח הדת, והקדיש עצמו ללמד את צעירי הצאן. רבנו כיתת רגליו ממקום למקום להפיץ את אור התורה ביישובים, ומפורסמת התנגדותו לגיוס בנות לצבא.


מתלמידיו: ר' שלום חיים (נכד ר' יעיש קורין) ור' עמרם צוברי.


מחיבוריו: עטרת תפארת על התורה בדרך מוסר, מקום מקדש על התורה בדרך פרד"ס, תורת חכם ביאורים על נ"ך, כבוד אל ומגיד הרקיע פירושים על הזוהר, אמרות טהורות פירושים על הש"ס, שו"ת בעיקר  על שו"ע אבן העזר.


מחבריו: ר' מרדכי שרעבי, ר' יוסף דיין ור' יוסף וולטוך.


נפטר: כ"ז אדר תשל"ט. ת.נ.צ.ב.ה


 


להוציא יקר מזולל  – מעשיהם של צדיקים



בדרכי נדודיו נתן רבי חיים סנואני את עיניו ולבו גם על תינוקות של בית רבן שיהיו שתולים בבית ה' ומתחנכים ברוח ישראל סבא.


באחד ממסעותיו בין העיירות הנדחות שבמחוז שרעב, פגש רבי חיים על אם הדרך תלמיד חכם זקן המהלך בלוית חמורו ומאחוריו משתרך נער צנום כבן תשע שנים. הנער אחז בידו האחת מקל להנהיג בו את הבהמה ובידו השניה החזיק בספר ממנו למד דברי תורה.


התנהגות זו משכה את תשומת לבו של רבי חיים וגרמה לו התרגשות מרובה. שקדנות עצומה כזו לא חזה מימיו! הוא עצר את הזקן והתענין מיהו הילד המהלך לצדו.


"נער זה"- היתה התשובה- "מרדכי שמו, והוא בנו של מארי יהודה ז"ל שנפטר לפני כשנה. יתום הנער ואני לקחתיו אל ביתי לגדלו על ברכי התורה והיראה."


עבר רבי חחים בדרכו ובחן בעיניו הזכות את הילד טוב המראה, והחל תוהה על קנקנו. לשמחתו הרבה גילה שהוא מלא וגדוש בתורה ובחכמה כקנקן חדש מלא ישן.


שמח רבי חיים על ילד יניק וחכים זה ונפשו נקשרה בנפשו. מיד חילה את פני הזקן שיואל בטובו להרשות לילד להלוות אליו בדרכו והוא ערב ללמדו תורה ולחנכו ליראת שמים.


נענה הזקן להצעה והנער מרדכי הפך לבן לויתו של רבי חיים סנואני בדרכו.


ברבות הימים נודע שמו בשערים ונעשה לרבן של ישראל, הלא הוא המקובל הצדיק רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל.


במשך שנתיים תמימות, זכה הרב שרעבי ליצוק מים על ידיו של הראב"ד, ר' חיים סנואני, ולדלות מים חיים מבאר תורתו. הוא שהיה יניק וחכים, בינתו עמוקה ושכלו בהיר, שימש כנער שעשועים בלימוד התורה את רבנו חיים, ושאב ממנו מלוא חפנים תורה ויראה. תקופת מה לאחר פרידתם זה מזה, פגש הרב סנואני שוב ברב שרעבי, אולם, הפעם לא היה בודד כבראשונה, אלא כמארי המוקף בתלמידים וספר תורה בידיו.


 


 


"ותורתך בתוך מעי"





בשנת תשל"ז חלה רבנו חיים סנואני במעיו, מחושים עזים תקפוהו בבטנו השכם והערב, ורבנו שהיה צנום ורזה בלאו הכי התפתל במיטתו מכאביו העזים והתייסר רבות בגינם. הוא אושפז בביה"ח בצריפין, ורופאיו ציוו לבודדו מיתר החולים כדי שלא ידבקו ממנו, הואיל ונתגלה חשש להמצאות חיידק נדיר שמוצאו בדרום אפריקה בגופו הקדוש של רבנו.


הרופא המטפל קבע, שהדיאגנוזה הרפואית מורה על סכנת חיים מידית לרבנו, וכדי להצילו יש לנתחו במהירות, הוא הושיט לצדיק שהיה עדיין בהכרה מלאה את הטופס הרשמי המיועד לכך, ובקשו לחתום על הסכמתו לניתוח. רבנו סירב לתת את אישורו לביצוע הניתוח, וכמוהו גם בני משפחתו עמדו בנחישות רבה על דעתם, שאין לבצע הניתוח בניגוד לרצון הרב אשר יודע היטב מה טוב ומה ראוי בשבילו.


רופאי המחלקה ראו בחומרה רבה את סירובם, וכאשר לביה"ח הגיע תלמידו הנאמן של רבנו, בקשו ממנו להשפיע על הרב להסכים לניתוח או לפחות לצילום רנטגן. התלמיד ששמע את התחזית הקודרת של הרופאים לשלום רבנו, ניסה להטיל את כובד השפעתו על הרב שיציית לדברי הרופאים החפצים בטובתו. אך רבנו עצר בעדו ואמר לו: "אל תיראי תולעת יעקב" כתיב, הרופאים חושבים שתולעים וחיידקים מסתובבים בגופי.. הם טועים! לא תולעים גשמיות נמצאות בקרבי אלא תולעת ספרים, ולפיכך אין לי ממה להתיירא מהם. יודע אתה שבביתי ניצבת ספריה ענקית בת אלפי ספרים, ויותר ממה שכתוב בהם יש בבני מעי…" כאן ביקר התלמיד מהרב שיעשה לפחות צילום רנטגן, אך נענה בשלילה- והוסיף הרב- "אך בצלם יתהלך איש", אך לשון מיעוט הוא, אל להם לרופאים לחשוב שעפ"י צלומים הם יקבעו לי את החיים.


לרופא שנכנס לשכנעו שוב, אמר הצדיק, "מילדותי נמנעתי מלאכות מעדנים ותענוגות עולם והסתפקתי באכילת עשבים בלבד, אלו ניסית אתה לאכול מה שאני אכלתי מנעורי ועד עתה, לא היית מחזיק מעמד אפילו שלושה ימים… לא אעשה הניתוח, ואף איני מוכן לעבור צילום". הרופא כעס על דבריו הנמרצים של רבנו חיים, וברוגז רב עזב את חדר הצדיק.


בבדיקה מסוימת שנעשה למחרת היום, התברר כי אכן בגופו של רבנו אינם מסתובבים חיידקים ואף לא תולעים. משראה הרופא את תוצאותיה המדהימות של הבדיקה, התרשם עמוקות מדברי הצדיק שנאמרו ביום אתמול בבטחון רב, ובא לפניו להביע את הערכתו, בתוספת התנצלות. ובו ביום שוחרר הרב מביה"ח לביתו.


 


(מתוך ספר דרך צדיקים חלק א. עיין שם עובדות מסמרות שיער על מה שעולל לעדת תימן בכלל ולילדי תימן בפרט)


 

0