מהבהרותיו החשובות של הרב יוסף קאפח (להלן: מארי) בהלכות ברכות היא הטענה שהמושג "גורם לברכה שאינה צריכה" אין לו מקום במשנת הרמב"ם. אמנם הדברים עולים מאליהן מדברי הרמב"ם עצמו (תפילה פ"ז, טז) שמותר לאכול מאותו פרי ולברך ברכה אחרונה ושוב לאכול ממנו כדי להשלים למאה ברכות(אף שכל כוונתו רק להרבות בברכות שם אות מט וכ"כ ביד פשוטה שם עמ' רצא), אך דבריו לא הובנו ע"י הכול כפשוטן(ראה למשל לח"מ ושו"ת מהרשד"ם או"ח סי' א שגם לרבנו אסור לגרום) כיון שהרוב המוחלט של הפוסקים חלוקים על רבנו בעניין זה. מקור הדין נלמד מדברי ריש לקיש(יומא ע ע"א): שאין הכה"ג ביוה"כ מביא ספר תורה אחר כדי לקרות בו בס' במדבר: "משום ברכה שאינה צריכה". רוב הפוסקים הסבירו שהבאת ס"ת חדש מצריכתו לברך עליו תחילה וסוף, וכיון שהוא יכול לקרוא בעל פה ולהימנע מברכה- ה"ז גורם לברכה שא"צ וזה אסור. אך מארי (שנעזר בפירוש הר"ח) מחדש שהאיסור הוא בכך שהמברך נזקק לברך ברכה אחרונה ("אשר נתן") על הס"ת הראשון קודם שיקרא בשני וה"ז מוסיף ברכה על השמונה ברכות שתיקנו לכה"ג לברך בסוף הקריאה ביוה"כ(המספר מוזכר במשנת יוה"כ פ"ז, ה"א משמע שבדווקא).כראייה לדבריו מביא מארי הלכה מוסכמת (תפלה יב, יז; שו"ע קמג,ה) שאם אין מי שיודע לקרות בתורה אלא אחד, אותו אדם יעמוד כל פעם מחדש לס"ת וכל פעם יברך תחילה וסוף למרות שיכול היה לקרוא הכול בברכה אחת. מצאתי חבר אחד לדעתו של מארי – הוא החכם האיטלקי בן המאה ה-16 הרמ"ע מפאנו(סי' נט) שסובר שכוונת ריש לקיש שלא הותר לכהן לברך ברכה ראשונה על הס"ת אלא מפאת כבוד הציבור למרות שהיא אינה נצרכת שהרי יש להניח שכבר יצא י"ח ברכות התורה בביתו, אך לברך על התורה ברכה נוספת משום כבוד הציבור זאת לא תקנו חז"ל. והוא מסיים: "ואל תקניטני מדברי קצת המפרשים ואפילו מגדוליהם וחשוביהם בפירוש ברכה שא"צ במקום שדעת הגמרא ושפתי תנאים ואמוראים ברור מללו". ההשלכות לדין זה רבות: כך למשל נפסק שלא יברך על תבשיל כשבכוונתו ממילא לאכול פת באותה ארוחה אא"כ אין דרכו לאוכלו בתוך הסעודה; נפסק שיש להיזהר שלא יסיח דעתו כשבא לשחוט כמה בהמות יחד כדי שלא יצטרך לחזור ולברך על השחיטה; וכן פרשו את טעם האיסור לשוח בין תפילין של יד לשל ראש שגורם לברכה שא"צ(תוס' מנחות לו ע"א). וכאמור לשיטתו של מארי (ולרמ"ע מפאנו) אין כאן בית מיחוש. ואמנם יש מקרים שגם האוסרים מקילים, למשל: דחיית אכילת פירות עד לאחר ברכת המזון כדי להשלים מאה ברכות(וכן התיר יחוו"ד ח"ו סי' כו, ודלא כמג"א רטו ס"ק ו); פיצול סעודת שבת לשניים ע"י ברכת המזון כדי שתחשב לו השנייה כסעודה שלישית (שו"ע רצא, ג כתשובת הרא"ש ודלא כתוס' שבת קיח ע"א); למול שני תינוקות בזה אחר זה- המנהג לעשות הפסק בין מילה למילה ולא חששו לגורם ברכה שא"צ (ודלא כשו"ע הרב שאסר); מי שהפריש תרו"מ בלא ברכה יכול להישאל על מה שהפריש להחזירו להיות טבל ולברך שהרי לא ברך מעיקרא (שו"ת משנה הלכות לגר"מ קליין ח"י סי' קצו). יש לעמוד על נקודה נוספת: לפי הרמב"ם איסור ברכה לבטלה החמור שייך דווקא במסגרת של ברכה שברכה ללא צורך(הל' ברכות א, טו, לעומת אזכור שם ה' לחינם שאסור מדרבנן -הל' שבועות יב יא). ולכאורה תמיהת הרב דנצינגר (נשמת אדם ח"א כלל ה)במקומה: "ואם יאמר כל היום אתה ה' א-הינו מלך העולם בורא פרי העץ ופרי האדמה וירבה בשמות, מותר לכתחילה. וכשיאמר תחילה ברוך- יהיה עובר על יראת ה'? ודבר זה אין בנו כח להבין.." ועוד הביא את דברי הרמב"ם בסוף הל' שבועות(שם) שאם הזכיר את שם ה'- "ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה". שאלתו היא: איך יתכן שלפי הרמב"ם מי שמזכיר את שם ה' לחינם אינו עובר על איסור תורה אך המברך ברכה לבטלה כלומר מזכיר את שם ה' במסגרת של שבח עובר על איסור תורה? הוא נשאר בצ"ע ומסיק כי האיסור קיים דווקא כשמברך "דרך צחוק והיתול". נראה שניתן להסביר בדרך אחרת פורמלית במעט: כשיצרו חז"ל את מטבע הברכות הם יצרו מטבע לשון שבכוחו להתיר או לאסור. וכמו שהם קבעו שהרוצה ליהנות מדבר בעולם יכול להזדקק לשם ה' רק במסגרת של ברכה, כך הם הגדירו שרק שימוש במסלול הברכה שלא לצורך- הוא הוא שמגדיר את אזכור שם ה' לבטלה (ושמא כך יש להבין מה שהתקשו בלשון רבנו בתשובה בלאו סי' שלג: "והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא").
23
ינואר
כתיבת תגובה